שוב אותו פארק

הרבה שנים הייתי עובר ליד פארקי שעשועים שונים, תמיד היה משהו נורא מקסים ומהפנט במתקנים המסתובבים, האורות הזוהרים וכמובן המראה וה"סיפור" של כל מתקן. לא מפתיע שהמון סרטים ספרים ושירים הוקדשו או התרחשו באחד מהפארקי שעשועים האלה.
יום אחד הקימו ליד הבית שלי פארק שעשועים כזה, היו בו המון מתקנים שנראו מעניין ולא חסר היה דוכני אוכל מתוקים שרק בא לך להסתער עליהם ולטעום מהכל מבלי לחשוב שבמתקן הראשון תצטער על זה, אבל ככה זה כשאתה צעיר ומתלהב מדברים. אחרי זמן מה של תיכנונים וצפיה מהצד מצאתי הזדמנות ללכת ולמרות התור הצלחתי בסוף להיכנס, הרגשתי שאני בעולם אחר, מכל כיון חיוכים ואנשים שמחים ומפעילי מתקנים שמפתים אותי במראה שלהם לעלות עליהם ולשכח את כל החרא שהשארתי בכניסה לפארק ויחכה לי כנראה כשאצא.
אחרי כמה דקות של התפעלות הצלחתי לאסוף את עצמי והניגשתי לכניסה של אחד המתקנים בעוד הגוף מתחיל להתמלא באדרנלין והתרגשות. לא יודע למה בדיוק אבל נאמר לי שהמתקן לא מתאים לי ןנדחיתי ולא יכלתי לעלות עליו, אומנם זה ביאס מעט אבל החלטתי שזה לא יהרוס לי את היום והלכתי למתקן אחר, אך גם אליו לא הורשיתי להכנס בטענה שהוא עוד לא מוכן. המשכתי למתקנים אחרים אך גם לשם לא ניתנה לי גישה בגלל סיבות שונות מובנות יותר ופחות. בלית ברירה בסופו של דבר עשיתי את דרכי לכיון היציאה והלכתי חזרה לביתי מבלי לכוח לאסוף את כל החרא שחיכה לי בחוץ. ולאחר מספר ימים המתקנים פורקו ועברו למקום אחר, לשמח אנשים נוספים.
במהלך השנים יצא לי לראות פארקי שעושועים דומים עם מתקנים מרשימים וחדשים אבל אף אחד מהם לא היה דומה לאותו פארק שהייתי בו בזמנו, היו אפילו מספר מקומות שהחלטתי כן להכנס ועליתי על מספר מתקנים אבל זה בהחלט לא ריגש אותי כמו ההתרגשות שחוויתי בעיניים פעורות לרווחה והנאה מהפעם ההיא.
יום אחד, בדיוק באותו מקום שוב ראיתי הקמה של פארק שעשועים שנראה לי מאוד מוכר ונורא הזכיר לי את "אותו אחד". מלא בספקנות החלטתי לגשת ולבדוק במה מדובר, התיכנון היה רק לעבור ליד, להעיף מבט ולבחון אם זה אותו פארק שהכרתי או משהו מאוד דומה.
לא בטוח איך זה קרה אבל תוך רגע מצאתי את עצמי כבר בתוך הפארק, עומד ראשון בכניסה לאחד המתקנים עם חיוך מאוזן לאוזן.
בילתי כמעט יום שלם שם ונהניתי כמו שלא נהניתי כבר הרבה שנים, זה היה לא רק עניין של סגירת מעגל אלא אפילו תחושת הניצחון הקלה וההימור שזה אכן הפארק הכי טוב שהייתי בו ושהחוויה המתקנת לא רק תיקנה אלא גם יצרה תחושות חדשות שלא זכיתי להן בזמנו.
אבל גם השנים וגם החוויות השונות עברו והותירו חותם, במהלך היום התחלתי להרגיש עייפות קלה, וסחרחורות, ולא כל מתקן היה כל הזמן כיף טהור. התחלתי להסתכל על החוויה בעינים יותר בוגרות ולהיות יותר מנותק מהאדם שהייתי פעם שכל מה שעניין אותו היה להסחף בפרץ האדרנלין וההתרגשות.
בדרך החוצה, ניגשה אלי אחת העובדות של הפארק והציגה את עצמה בתור המנהלת של הפארק. היא אמרה שראתה אותי בא לבד ונורא נהנה וכבר הרבה זמן שלא היו לה מבקרים שנהנו ככה, היא שאלה אם כבר הייתי אצלהם פעם וסיפרתי שלפני מספר שנים ועל החוויה הלא כל כך מוצלחת שהייתה לי וכמה חיכיתי שתינתן לי הזדמנות נוספת לבקר בפארק.
המנהלת הקשיבה לי (בצורה שגרמה לי להאמין שבאמת אכפת לה מהחוויה שלי), ובסוף התנצלה על מה שקרה בביקור הקודם שלי והתרשמה מאוד מהסבלות והציפייה שלי שהפארק יחזור.
אחרי שסיימנו לדבר וקמתי ללכת לכיון היציאה שוב, היא קראה לי בשמי ואמרה "שמחה שהייתה לך חוויה מתקנת. ולמרות שהיום ראיתי חלק מהדבים מזוית חדשה תרצה אולי לחזור באופן קבוע?"