shushuthebest
פרק ראשון! המילים "סיפור אהבה אינדיאני" מציתות את הדמיון וקראתי לא מזמן ספר על רוחות רפאים ככה שזו התוצאה. אשמח לתגובות וגם לביקורת.

אנוק – 1

shushuthebest 30/12/2014 846 צפיות 4 תגובות
פרק ראשון! המילים "סיפור אהבה אינדיאני" מציתות את הדמיון וקראתי לא מזמן ספר על רוחות רפאים ככה שזו התוצאה. אשמח לתגובות וגם לביקורת.

השם האמיתי שלו היה כסף-גלים. סבתא שלו סיפרה לו שהירח הכסיף את הנהר בלילה שבו הוא נולד וכולם כיסו את החלונות כי ידוע שרוחות קדמוניות שוכנות רק בנהרות כסופים.

הוא אהב את הסיפור הזה, אף על פי שלא האמין ברוחות. רוחות היו רק אמצעי להפחיד ילדים קטנים כדי שלא יסתובבו בחוץ עד מאוחר. ילדים צריכים להיות באוהל שלהם ברדת החשיכה. ומה יותר מפחיד מסיפור על רוח מרושעת שתגנוב את לבך אם תביט בעיניה?

אבא שלו היה מאוכזב מחוסר אמונתו הבולט. הוא שב וטען ש”אנוק יסתבך יום אחד בצרות בגלל היהירות שלו” וש”הרוחות לא אוהבות שמפקפקים בהן”. אבל אבא שלו גם היה ראש השבט, אז בוודאי שהוא היה חייב להאמין ברוחות. אם ראש השבט לא מאמין בהן, איך יאמינו הילדים?

אז כולם קראו לו אנוק, שפירושו “הנער חסר האמונה”. וזה התאים לו בהחלט.

עד הלילה שבו פגש את נואי.

*

השמש צבעה את השמיים בצהוב ואדום ומרחה צבעים חזקים בשוליהם, כאילו החליטה להיות מקורית דווקא היום. כחול קלוש הבהב באופק וילדים קטנים רצו הביתה על רגליים שמנמנות, צוחקים באושר חסר מודעות.

אנוק ישב על שפת הנהר והתבונן בבואתו המתוחה, מקמט את אפו בכל פעם שדגיגונים קיפצו מעלה ושיבשו את תווי פניו הנאים. בידו האחת אחז בחנית עץ ארוכה שאבן מחודדת קשורה לצידה האחד ובידו השנייה הידק את פרוות הדוב החמימה אל גופו.

הערב עמד להיות קריר והוא לא יכל להרשות לעצמו להיות חולה בלילה מיוחד שכזה.

אביו עמד בפתח האוהל והתבונן בבנו הרוכן אל הנהר, שפתיו מתוחות בקו דק שהעיד על חוסר שביעות רצון תהומי.

אשתו, אמו של אנוק, התקרבה אליו מאחור והניחה את ידה על כתפו. “קר הלילה,” היא אמרה בשקט.

הצ’יף הנהן, זרועותיו השלובות על חזהו שריריות וחסרות רחמים. “אנוק יהיה בסדר.”

“הוא רק ילד…” היא מלמלה, נושכת את שפתה התחתונה כשבעלה פנה להביט בה. “הוא רק בן שלוש עשרה.”

“הוא בדיוק בגיל המתאים לצאת למסע הציד הראשון שלו לבדו.” קולו של הצ’יף היה נוקשה אבל היא יכלה להרגיש את הגאווה והחיבה בקולו. “אני הייתי צעיר יותר כש – ”

” – כשיצאת למסע הראשון שלך, אני יודעת.” היא חייכה קלות. “כל כך בוגר ואמיץ.”

“אנוק הוא ילד מוכשר וזריז מאוד.” הצ’יף התיר את זרועותיו כדי לאחוז בידה של האישה שעמדה לצידו. “הוא ישוב בתוך כמה ימים עם פרוות דוב חדשה ויביא לנו הרבה כבוד.”

“אני פשוט דואגת לו כי הוא כל כך… חסר פחד,” היא נאנחה. “זה יכול לסכן אותו.”

“וזה יכול גם להציל את עורו.” הצ’יף שב והביט בבנו, שכעת הזדקף והביט אל השמיים ללא קול.

“משהו בכל זאת מדאיג אותך.” היא בחנה את פניו בעיון.

“זה רק… חוסר האמונה שלו,” הצ’יף נד בראשו. “אני לא דואג לו בקרב מול חיות טרף או אנשים. אבל אם הוא ירגיז את הרוחות…”

“אנחנו נתנצל בשמו,” היא מיהרה להסות אותו. “אתה הצ’יף של השבט. הרוחות הקדמוניות לא יפעלו בניגוד לדעתך.”

“אני רק מקווה שהוא לא יעשה שטויות.”

אנוק בחר ברגע הזה להסתובב לאחור ולנופף להוריו לשלום. הוא הרים את תרמילו הקטן מהקרקע הלחה ושלח להוריו חיוך מלא ביטחון. הם נופפו לו בחזרה והתבוננו בו מטפס אל הקנו הארוך שלו ואוחז במשוט.

“הנהר כסוף הלילה,” האישה אמרה.

“בואי ניכנס אם כך,” הצ’יף הפנה את גבו אל הנהר ולחץ קלות את אצבעותיה. “זהו ליל רוחות. אנוק יאלץ להסתדר לבדו מעכשיו.”

האם המודאגת שלחה מבט אחרון בכיוון הנהר, שם התקדם הקנו הקטן לאורך הגדה הרחוקה. היא הנהנה פעם נוספת ונכנסה אל האוהל בעקבותיו של בעלה.

*

האוויר היה שקט והכפור עטף את אנוק, מחבק אותו בזרועות קפואות. הגלים נצצו בכסף עדין, מחזירים את אור הירח העגול והגדול שטיפס לאטו בשמיים.

זה היה לילה של רוחות.

אנוק נד בראשו למחשבה השטותית שחלפה בראשו וצמצם את עיניו כשזוהר הגלים פגע בהן וסנוור אותו. רוחות קדמוניות לא קיימות, הגלים כסופים רק בגלל הירח והאוויר קריר בגלל שחורף מתקרב. זה הכל.

המשוט הארוך שאחז בידיו הכה במים והפר את הדממה ששררה על גדות הנחל, מפלח את הגלים פעם בצד אחד ופעם בצד שני ומפיץ דגיגונים לכל עבר. כיוון הזרימה הכללי היה מערבה ואנוק ידע שאם ימשיך כך ימצא שם נקודה נוחה לעלות בה אל הקרקע ומערה יבשה כדי להבעיר אש ולהתחמם. הוא לא היה מאוד רחוק מהכפר והדרכים עוד היו מוכרות לו, אם כי בדמיונו תכנן להמשיך הרבה מעבר לשפך הנהר ולמצוא הרפתקאות.

בזמן שחתר הביט סביב, מנסה להבחין בהבדלים כלשהם בתוואי הדרך מכיוון שכל האור התרכז רק בנהר והעולם סביב היה חשוך לגמרי. כמעט כאילו הנהר ינק את האור הסובב אותו כדי להאיר את עצמו.

עוד מחשבה טיפשית. אנוק גיחך בשקט, מתפלא על מחשבותיו. סביר להניח שעיניו עוד צריכות להתרגל לחושך לפני שיוכל לעלות אל החוף. הוא המשיך לחתור, ממקד את מבטו בגושים הכהים על הגדה ולאחר זמן מה הצליח לקבוע את צורתם הכללית.

עיקול הנהר גרם לו לאבד את ריכוזו ואצבעותיו התהדקו על המשוט כשנאבק לרגע עם הזרם. הקנו שט היישר אל מתחת לענפי ערבה עתיקה ואנוק עצר את נשימתו. לאורך כל הצד הדרומי של הנחל התפרשו ערבות, ענפיהן רכונים אל המים כאילו היו נערות הרוחצות את שערן. האגדה סיפרה שרוחות קדמוניות בליל נהר כסוף מסתתרות בינות לענפי הערבות, אורבות למי שנקלע לשפך הנהר.

המשוט נתקל באבן; אנוק איבד את שיווי משקלו ומיהר לאחוז בשני צידי הקנו כדי לא ליפול למים הקרים. בחפזונו שכח את המשוט והמקל הארוך נפל לתוך המים ומיהר להיעלם בזרם.

אנוק פלט אנחת יאוש והחניק קללה עתיקה שעמדה על קצה לשונו. הוא הביט סביב בחוסר אונים אך נוכח שאין בידו לעשות דבר כשהקנו נסחף דרומה ואל מתחת לחופת ענפי הערבה הקרובה ביותר.

*

המשך יבוא…

אנוק – 1
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

אהבתי:)
אשמח אם תגיבי על מגפה

30/12/2014 15:19

וואי בזמן האחרון אני מגלה פה כישרונות;) את כותבת מעולה וממש שונה מכולם, אני אוהבת;) העלילה עוד לא ברורה, אז תמשיכי♡

30/12/2014 16:36

זה נשמע מעולה! תמשיכי!

01/01/2015 22:14

מקסים;) הכתיבה טובה והרעיון מעניין. אשמח לקרוא את ההמשך….:)

01/01/2015 22:45
סיפורים נוספים שיעניינו אותך