oliv
לא יודעת, לא יודעת. ואן שוט בלי עריכה, תנו לי את זה

העריכה

oliv 06/06/2017 530 צפיות 6 תגובות
לא יודעת, לא יודעת. ואן שוט בלי עריכה, תנו לי את זה

אנשים לא מבינים את זה. הםחושבים שהם צריכים סדר יום עמוס כדי להגיע להצלחה. משהו שנראה כמו סדרות טלויזיה. הרגע ההוא שהאיש הרע נלכד, שהאיש הטוב עושה לעצמו את הקריירה, כששני זרים מזדיינים במשרד או כשסוף סוף השוטר מבין מי אהבת החיים שלו, והעוזרת שלו עושה פריצת דרך בכל הנוגע לרוצח שמסתובב אי שם.
ככה חיים צריכים להראות, ולכן, אנשים מסתובבים כל היום ורושמיםאת עצמם לכל המקומות המגניבים בהם הקסם קורה. הקסם קורה בצבא? בטיול? במסיבה? הקסם קורה בקריירה, בכיתת לימודים צפופה, ברחובות סואנים ובאוטובוסים.
אבל תנו לי לספר לכם סיפור אחר לגמרי. אתם מבינים? כי כשאנשים הולכים ובונים לעצמם את הקסם עם המטריצות, ואנשים הולכים למסיבות ומסתובבים שם כמו סביבוני חנוכה בחג האש, אחרים מגלים אט אט את סודות הפיזיקה כאילו הייתה אישה עם שמלה אדומה ושסע שמראה להם לאט לאט כמה ארוכה וענוגה הרגל שלה יכולה להיות כשחושפים אותה נכון, ואחרים בוהים באור המרצד בברים כאילו הם חיים בסרט וגילו את תכלית חייהם – לשבת עם כובע בוקרים באיזה מקום מאובק ומשקה גברים ולהרגיש אפלים, מלאי הרפתקה ומרוסני תדר, אני עושה משהו אחר לגמרי.
אני חיה את החיים שלי, בתוך הבית.
כן, בית. ולא קרה שום דבר. ולא, אני לא יושבת עם קופסאות בן וג’רי, כי זה משעמם אותי, אף על פי כן שזה מאוד טעים בהכרח. ולא, אני לא לובשת נעלייםמצמר וחלוק בית בחושך צופה בסרטי אימה, ולא אני לא עושה אמבטיות כל היום או איזושהי הרפתקה מדהימה שאפשר לכתוב עליה רומן חיים שלם. לא. אני בסהכ יושבת בבית שלי, מדי פעם חושבת על משפטים רנדומליים לכתוב במחברת חצי ריקה, רואה סדרות, מגוונת את היום בין מאכל למאכל, חושבת על רעיונות מוזרים ומדי פעם נפגשת עם מישהו כדי לספר לו את קשיי החיים והפחדים העתידיים שלי ולשמוע הרצאה מרתקת ביותר על איך החיים שלהם, שמתנהלים כמו סרטון אגב, מלמדים אותם דברים בדיוק בנושא הנ”ל. ומדי פעם גם לי יוצא לתת הרצאות שכאלה גם כן, מלאת תשוקה, על פרטים מן עברי או על דברים שהבנתי בשעה שאכלתי עוף צרוב במחבת.
את רוב זמני אני מבלה בצפייה של תוכן, צפייה באנשים אחרים, באינטרנט, בבית, במחשב, בכלב שלי, חושבת מחשבות, מסיקה מסקנות, מחייכת, חיים אפורים ומשעממים לגמרי למראית עין של אדם מתורבת. לא עובדת, לא הולכת לחוגים, לא עושה שום דבר שעין של מצלמה תחבב במיוחד. אני בסהכ נמצאת, בסהכ שם, ולא מבינה למה אנשים מסתכלים עליי עקום כשזה גם מה שאני עונה להם כשהם שואלים מה אני עושה עם חיי.
לא סרטים של אינדיאנה ג’ונס, לא סרטים של קופים בחלל, אני לא החמודה מאחורי הדלפק של רשת קפה, אני לא המתוקה עם המצלמה, אני לא המפחידה עם המאבטחים, אני לא הכבירה עם הכדורסל, אני סהכ הולכת בבית עם פיג’מה, מסתכלת מסביבי וחווה. חווה את הרגע בה אות נכתבת על דף, במחשב, באפליקציה, חווה את הרגע בו אני הולכת מקומה לקומה, כל רצון בסיסי שיש לי באותו רגע, כל חלום, כל שאיפה, כל תחושה שאני מוצאת לה מענה ביד מסורבלת כזו או אחרת בסופו של דבר. אני בסופו של דבר נמצאת.
ואם תשאלו אותי, את הסרט האמיתי צריך לעשות לא על איך אימנת קבוצת כושר, לא עם איך ששכבת עם שמוליק במיטה, כי אלה הדברים של הסרטים, הדברים הדרמטיים שאנחנו צמאים לשמוע לגביהם ולהיות כמוהם. לא, הסרט האמיתי והמעניין נמצא בפינות החשוכות של המוח כשמתבצע ריקוד נועז, כשאני מחליטה ללכת עם צבע סגול ודווקא ומרגישה עם זה נחמד הבוקר, כשהאור בחלון משפריץ צבעים חינניים על הפרצוף שלי באיזה רגע מסויים וזה מפיץ בי רגע אמיתי, מעורב, שאף סרט לא יכול לחקות או לתת. זה הרגע הזה שקוקו גבוה יפה לי, הרגע בו אני מתאכזבת שיצא לי חצ’קון, הרגעים הקטנים האלה שנראים כל כך שונה מאדם לאדם ובשיא הכנות מרתקים-אותי-אל-המסך שלכם.
כי כשאני רוצה להכיר אדם, זה מה שאני רוצה להכיר בדיוק., הפרטים הקטנים האלה שאומרים לי במה הוא שונה מכל אחד אחר, לא ההזמנת קפה שלו, לא עוד אישה אלמונית שמגישה בולונז. אני רוצה את הסיפור האמיתי מאחורי הדברים האלה, אני רוצה לשמוע על החששות לפני הסקס עם יואב, אני רוצה לראות את המבט המסכן לחלון, אני רוצה לראות איך סערה אחת עמדה ליוסי על הקרחת לכבוד הסתיו, אני רוצה לראות את הצבע של האדמומיות של רחל ואני רוצה להרגיש איך אנשים נושמים שונה, איך הם יורקים אחרת ואיך יש טעם פאקינג שונה לזיעה שלהם.
וברגע הסתמי הזה בו אני יושבת על המיטה ורואה איך הבלש בסרטי הטלויזיה מוצא את האשמים ועושה היסטוריה אני חושבת מתבוננת טוב טוב במבט הזה, במבט של השחקן הזה, ואני חושבת שזה שילוב מאוד מיוחד ואישי של נחישות ורחמים שאין לאף אחד אחר שהיה ממלא את מקומו בתוכנית. ואני שואלת את עצמי איך הוא נראה בין הערביים, יושב ותוהה, מאייר את פניו של האדם שתפס מול עיניו, כמה רגשות עולים לו? איך נראות עיניו? איך החשש שלו נראהף בשעה זו של הערב? האם הוא דואג לעתיד, או אולי לעבר? הרגע הזה שבו הוא מביט לחלון כל כך חשוב לי. כי אולי אף אחד לא מובן להבין את זה, אבל השיא של היום שלי נמצא, כשאני מביטה בו באותו רגע וחושבת, מחשבה אותה על המסך בו מצלמים אותי, התסריט המעשי אותו אני מספרת, אף אחד לא ימצא.
אני בפאקינג לונה גל.

העריכה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (6)

חחח וואו.
א. כן, רואים שזה בלי עריכה, אבל בקטנה: תיקונים זערורים/ שגיאות כתיב פו ושם
ב. שוב וואו. אהבתי נורא, את התיאורים, את הדייקנות הזאת שלך (היא נמצאת דרך אגב בכל מה שאת כותבת)
ג ‘… אני רוצה לראות איך שערה אחת עמדה ליוסי על הקרחת לכבוד הסתיו…’ שיעשע אותי מאוד (גם עוד שורות. חח אבל אני לא אתחיל לצטט עכשיו)
ד. כולי הסכמה עם הנושא, והצגת את זה מעולה (אמרתי את זה כבר?)

06/06/2017 22:46

    חחחחחחחחחחחחחחחחח זה יצא ממני כמו קיא, הקלדתי כל כך מהר כדי לא לפספס והיה נורא קשה להתפקס כי התקשרו אליי באמצע והייתי צריכה את החוסן הנפשי של לא לענות אפילו שאמרתי שאני אענה, למען מטרה כבירה יותר.
    יההה כיף לי שנהנית!
    מעניין למה אתה מתכוון בדייקנות

    06/06/2017 22:51

“כשאני מחליטה ללכת עם צבע סגול ודווקא ומרגישה עם זה נחמד הבוקר” –
הרגע בו ידעתי שאוליב התחלקה על הראש.
קטע חמוד.

06/06/2017 23:02

    חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח , טנקס

    06/06/2017 23:09

זה מעצבן כמו אנשים שלא מסוגלים להיות בשקט. אדם שאני יכולה להיות איתו בשקט ושנינו לא נרגיש שצריך למלא את זה, הוא אדם שאני ארצה להיות בחברתו. אני מבינה שהכותרת לסיפור היא אירוניה כי זה משו שלא עשית לסיפור חיח

07/06/2017 14:30

חחחחחחח או סוג של הרגשתי משהו שקשור בעריכת חיים

07/06/2017 16:04
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך