אשמח מאד למשוב!

כוכב

26/09/2020 98 צפיות אין תגובות
אשמח מאד למשוב!

הספור נרקם כעת וזו תחילתו- מבקשת משוב, מה חסר, האם הפתיחה נראית משכנעת, הדוקה, מה להוסיף. מה להשמיט? –

ה”כוכב, יעבור הרבה תהפוכות וזו ראשית דרכו…
באותו בקר חם, החליט בני,כרופא עור מנוסה, כי מוטב שילפף סביב נקודת החן בצוואר של אשתו פסיה, חוט תפירה דקיק ולאחר יומיים תנשור הנקודה מחוסר חמצן מזין.. בסיום התהליך, טפח לה על שכמה בעידוד של רופא ואמר: “זה לא היה נורא, נכון?” היא הנהנה. מה תאמר לאחר עשרים שנות נישואין רווי סבל?. בני התיישב בסלון ובמהרה עבר לרביצה על הספה, מקום שכיח היה זה עבורו לאורך השנים. הם הכירו ביניהם לאחר שידוך. מכרים של הוריה המליצו עליו, אם כי בהסתייגות מה והוסיפו: “הוא חרוץ, נחמד, אך קצת משעמם” “לא נורא” אמרו על כך הוריה ,אם הוא הולך לרפואה, הרי זה מקצוע עם ייעוד- מה רע?” וסמכו את ידיהם בהסכמה לשידוך.
בית הוריו של בני היה צנוע ביותר ללא כל קישוט מיותר, אפשר להגדירו אפרורי אך מימש את תפקודיו, ללא תמונות או וילונות שאינם נחוצים. ספרים ומשחקים סופקו לו ולאחותו בשפע, אם כי תמיד חש את מצוקתם הכלכלית של הוריו ואת הקרבתם למען לימודיו ולימודי אחותו. גם שתיקותיהם היו עצובות וצורבות. לפני שבקש ללכת לסרט עם בני כתתו, היה חושב פעמיים, אולי לא כדאי להכביד עליהם, חשב. גם ידאגו, שלא יקרה לו כלום וגם במובן הכספי. אביו היה ניצול שואה מאירופה, והיה בעל שאיפה אימתנית שילדיו ילמדו ויוכלו “לעמוד על רגליהם עצמאיים” בעיקר בעת מלחמה, נהג לומר לבנו הבכור ולבתו :” את ההשכלה האויב לא ייקח ממכם” . האב השקיע רבות בבני ומעט בבתם. עוד מבית הוריו למד להעדיף את הזכר הבן על פני הנקבה, הבת. עם בני היה הולך בשדות שליד הבית, מלמד אותו שמות פרחים, עצים וחרקים והיה מצביע על המבנה והמאפיינים של כל יצור חי וצומח. הוא עורר בבני את הסקרנות והרצון לדעת עוד ועוד מעולם זה. לבתו היה אומר: “,תישארי בבית, תעזרי לאימא בעבודות.” הוא עבד שעות רבות בכבישים ורק לעת ערב היה שב כשפניו כמעט שחורים מרוב מאמץ ותשישות ומצחו נחרש תלמים תלמים כבר בגיל צעיר יחסית. הוא הרבה לעבוד שעות נוספות כדי שיוכל לממן לילדים כל צרכיהם, יחד עם זאת היה בו מאפיין שנשמר היטב בתודעת ילדין: הוא נטה להיכנס לדיכאון עמוק, ישב במרפסת על כורסא משלו והיה נועץ עיניים לעבר חשכת החצר ומתענה בצער עז על משפחתו ואחיו שנספו בשואה.. לעיתים היה אף מספר ללא רחם לבנו על הירי בהוריו לנגד עיניו. הוא כנראה, צפה שבנו הקטן ינחם אותו. הוא התבוסס עמוקות ביגונו וזה הפך לשמש לתחביבו היחיד בשעות הפנאי המעטות. הטיול בשדות הלך והתמעט עם השנים, עד שחדל לחלוטין. וממילא הבנייה הלכה והתרחבה על חשבון השדות. האם לא עבדה .עיסוקה היה בבית על כל מטלותיו. ומלחמות כנגד החיים, כשרוב מרצה הושקע בבתי הספר של ילדיה הדיסלקטיים. היא הייתה ילידת מרוקו. ובשעת הרדיפות אחר היהודים, נמלטה ארצה חסרת כל עם מספר מועט של ניצולים מבני משפחתה. החיבור ביניהם נרקם על ידי ידיד משותף וכיון ששניהם היו פליטים, מיד מצאו סוג של חיבה, שתאפשר להם להקים בית בארץ חדשה. ברור היה שבילדיהם ראו את הסיכוי וההזדמנות לממש את מה שהחמיצו והם “לקחו אותם בידיים” כפרויקט חיים מיוחד. אצלם זה היה ניכר כמו הליכה על בריקדות כל יום למאבק!

בני התרשם במפגשו הראשון, כי פסיה הייתה נערה מופנמת וביישנית ביותר. שערה היה בצבע הדבש, שנצץ באור השמש בבקרים ולקראת בינ ערביים. בעיניה ניכר עצב תהומי קבוע. לא ניכרה בה כל שמחת חיים. היא ספרה כי לא נטתה לתחביב מסוים מלבד קריאת ספרים, חברות לא היו לה בשפע, פה ושם השתתפה בחוג ריקודי עם, אך לא פגשה שם מישהו לרוחה. ציוניה היו מעולים, בזכות זה התקבלה ליחידת המחשבים המסווגת גבוה בצבא, היא הסבירה זאת בשל החנוניות שלה והצייתנות שלה. במרוצת הזמן הבחין כי לרוב לא הייתה יוזמתית, אך מילאה על הצד הטוב ביותר, מה שהוכתב לה מלמעלה. למשל בבחירת סרטים, מה לראות, הוא היה הקובע לפי טעמו, גם אם זה היה סרט פעולה, שכלל הרבה רציחות ודם לנפש כה עדינה.. במובן הכללי של אופייה, היה נוח לבני ביותר. היה ברור שבמקהלת בית הספר השתלבה היטב,.-שם המנצחת הובילה את חברי המקהלה וגם שם לא בלט קולה, לפיה עצמה, מעל פני שאר חבריה, “לכן לא קודמתי בכל תפקיד במסגרת זו.” התלוננה. לעומתה בני היה שאפתן מגיל צעיר, הן בדחיפת הוריו ובהמשך מכוח עצמו להשיג את מקצוע הרפואה בחיים. בתיכון לא הצטיין במיוחד, אך השיג ממוצע סביר. כבר ביא’ התנדב למחויבות מד”א כדי לטעום על קצה המזלג מהמקצוע אליו ייחל. עוד בגן דאג להשתלט על פנת הרופא, והיו ממתינים לו בתור הפציינטים הקטנטנים “לבדיקה”. חבריו היו מעטים. לרוב היה בקשר אינטרסנטי- להשיג את שלו. אם החליט ,למשל, לא להשקיע במקצועות מסוימים ,שלא ישיגו עבורו את המטרה שהציב- היה מעתיק מחבריו, כדי לא לבזבז מזמנו היקר. “בשביל מה צריך ספרות?” התלונן “בשביל מה כל החינטרושים האלה על שיר מסכן, כאילו המשורר בכלל התכוון לכל הפרשנות המאפנית הזו” אמר. אמו התגאתה בו ואמרה: “אם בני מחליט משהו להשיג- שום דבר לא ימנע ממנו זאת” מחד גיסא שיחק את הקול , כשאמר לחברי כתתו” אתמול לא למדתי בכלל למבחן” ומאידך, הוא כן השקיע שעות רבות בימים ובלילות ולא עשה דבר אחר לנשמה: לא הלך לתנועת נוער, לא ניגן בכלי נגינה כלשהו. הכול היה למען הלמודים כדרך ראשית, לא היו מכאן כל סטיות לשום שביל אחר, ברוח הוריו. לצערו ולצער הוריו, נתגלה בשלב מוקדם של למודיו,, שהוא סבל מדיסלקציה חמורה. אמו שהייתה שאפתנית חולנית כמוהו ולמענו הקימה רעש גדול בתיכון ודרשה הקלות והנחות:” בשביל בני-מגיע!” טענה בקול ובשקט. לא ניתן היה לבלום אותה בדרישותיה. את המנהל והיועצת אכלה בלי מלח, כל יום נקשה על דלתם, או “עשתה” להם בושות בחצר בית הספר בכל מיני קללות, עד שנכנעו לה. כשנצחה והשיגה את שלה, אמרה להם בהתרסה גסה: “נו, מה חשבתם? הרי הוא יהיה הדוקטור שלכם, אתם עוד תבואו אליו והוא ירפא אותכם” אמרה וחייכה בעונג של מנצח. בני לא שכח את מאבקיה יחד עם הכלימה שחש אביו. הוא היה אדם עדין, , שלא היה רגיל לכל המלחמה הזו וטען בפניה: “מה את רוצה ממנו? תני לו ללמוד כמה שהוא יכול, והוא ישיג גם ככה, מה שצריך” אבל היא לא שעתה אליו, כהרגלה, להקשיב רק להמיית לבה.אמו לא שכחה לרגע את דלקת הפרקים העזה שתוקפת את בני מדי פעם, לכן האמינה שביכולת מקצוע יוקרתי לכפר ולפצות על הקשיים שנכונו לו בחיים.
ימי העדנה, שזכרה פסיה, מעת היכרותם בהיותה בתום השירות הצבאי, היו עטויים זוהר קסום. בערב הראשון שנפגשו, הגיש לה בני זר פרחי חמניות שקטף בשדה. הוא נימק את מקוריות השי , שאין כמו היופי בטבע ואין צורך לקנות את החברה החדשה הראשונה שלו בכסף. הוא חסך בכל הזדמנות כמו שלמד מהוריו שמנו כל פרוטה שבוזבזה שלא בצדק. פסיה קבלה את הזר בהנאה גלויה ונשבתה בקסמי החסכנות העודפת. בלי משים.. הם יצאו בערך חמשה חודשים. בני כבר היה בשנתו השנייה ללימודי רפואה לאחר שנכשל מלהתקבל בפעם הראשונה והגיע לפקולטה בדרך מארכת, שנה מקדימה בחוג למדעי החיים. בתקופה זו נטה לפנק את פסיה במחוות קטנות: סכה מעץ זית לענוד על דש בגד, שרשרת מפרות יבשים של עצים בשדה, גלידה בטעמי תות לימון שאהבה וכו. כשאצל הוריה התקלקל איזשהו מכשיר, נרתם מיד לתקן כל מה שנחוץ והוכיח בזאת, כי ידיו עמלניות וימניות וכי היה אדם חרוץ, שיודע את דרכו לפניו. הוריה התרשמו, שהוא מהימן ובר סמכא. “סטודנט לרפואה” ענו בנשיאת ראש מעלה מופרזת כשנשאלו, מה עושה החבר של פסיה. היא הייתה כה רכה ותמימה שנשבתה על נקלה במנהגיו בפרט שכבר נואשה בעצמה למצוא לה חבר. ובנוסף לרושם שנצבר אצלה עד כה, כשיצאו לסופ”ש לראשונה., הרעיף עליה מחוות אהבה רבות, היה רץ לחדר האוכל, או ממנו להביא לה פינוקים נוספים על המנה שניתנה לאורחי המקום. מחוף הכנרת, רץ להביא לה סוודר, כדי שיהיה לה חם. כשגילה שהיא בתולה-דבר נדיר באותם ימים, נזהר שלא לחלל את בתוליה, אלא נצר זאת לעת חתונתם. התפאר בעיניה כשאמר: “אני אכבד את בתולייך ואת כבודך עד החתונה, גבר אחר כבר היה עושה את דרך הטבע” צחקק קלות. גם בשל עובדה זו החליט ביתר שאת, שזו האישה עבורו ולא אחרת. סמוך לחתונה נרשמה פסיה ללמודים באוניברסיטה מתוך תקווה לעסוק במחשבים מתוך ידיעה שיש לה ותק מהצבא ולהתפרנס בכבוד ללא תלות בבעל- כך למדה בבית הוריה. “תשמרי על עצמאותך תמיד” אמרו לה. משך האירוסין היה כמסע לתוך גן העדן: עבורה. הם נסעו לסוף שבוע לצפון. חרשו את כל נחלי המקום ,קטפו פרחים, זללו אוכל מזין, רק נמנעו מסקס מלא, כמצוותו. באחת הפעמים, קנו ארטיק ואחר כך התחשק לפסיה לאכול נקניקיה מדוכן כלשהו ברחוב באחת העיירות שטיילו. פתע ראתה זוג עיניו נעוצות בה להחריד. בשקט ארסי ובתחושת סלידה שאל אותה: ,את מערבבת בשר וחלב?” “כן” ענתה “מה הבעיה?” “טוב” אמר, “את יודעת שאנו יהודים”. היה זה רגע זעוף, פסיה התחפרה בתוך בגדיה הקיציים ונאלמה דום. לא הייתה בפיה תשובה מוחצת וכך טעמה מיהו בני העצבני. החתונה נקבעה במהרה מתוך דחף של הוריה של פסיה. לא ברור מדוע: האם מפני שלא סמכו עליה די שתמצא מציאה טובה מזו, אולי חששו מפאת גילה המתקדם בשל ההריונות הצפויים? אין לדעת, על כל פנים הם הראשונים שהזמינו את הורי החתן לביתם. פסיה זכרה ,כיצד אמה עמדה וטרחה במטבח שלושה ימים לפחות לפני ביקור. ההורים. חוץ מהממולאים שעמדה והתקינה, גם הוסיפה מיני ירקות, פירות שכללו תוצרת שלאו דווקא מהעונה. באחד הרגעים של ההכנות הקדחתניות, שאלה אמה של פסיה את בתה:” את מאושרת? את שלמה אתו?” פסיה שחשה ברקיע השביעי “כמובן” הנהנה באישור חיובי מלא, מניין היה לה ניסיון בנישואין? בעוד אמה מתכוננת לביקור המרגש, תהתה בלבה עמוק, האם לחתן כזה פיללה עבור בתה? מעולם לא חשה מבולבלת ומאושרת כאחד, היא הרגישה שעל כתפיה מונח גורל פסיה לחסד או לשבט, יחד עם זאת ניחמה את עצמה, הרי לא מדובר במחלה או אסון חס וחלילה, הרי זו חתונה והיום, שלא כמו פעם גם אפשר להתגרש. אבל למה היא חושבת על גירושין, תמהה פנימה, הרי אנו הולכים בכיוון הפוך- נישואין! בעלה שהיה כה עסוק בפרנסה- לא היה פנוי דיו לחלוק אתה את הלבטים ,שבינה לבינה, חשבה, שהם מיותרים ומטופשים. הזמן חלף לאטו לזוג הצעיר, ומהר להוריהם. האם חששה מהפרידה מבנה המועודף. בלבה דאגה, מה יקרה לה ואם יצטנן, האם הכלה הצעירה תדע לטפל בו בעשבים ובכוסות רוח כמו שהיא ידעה? האם תזין אותו באוכל חיוני ומחזק? הרי אין לה ניסיון, הרהרה. ואמה של פסיה חששה מצדה ,כיצד תסביר לבתה על הקטע המיני, האם הסבירו להם שם בתיכון על העניינים האלה? מה עליה ליידע? היא לא ידעה איך לגשת אל פסיה בנושאים עדינים וחשה מבוישת מדיי. חבל שפסיה אינה בן, אצלם הכל יותר פשוט חשבה. הגיע יום הנישואין: פסיה הוזמנה למכון להכנת כלות שכלל מספרה, טיפול בציפורניים, איפור פנים וכו השמלה נקנתה בסלון כלות צנוע. הוריה לא אהבו את השמלות המהבהבות למיניהן בעלות הסרטים וה”יהלומים”, המזויפים. הצנעה יפה הייתה לפסיה והבליטה את זוהרה הפנימי הטבעי. למכון הצטרפה גם אמה וגיסתה לעתיד לקראת התחלת הערב, כדי שתיראינה הכי רעננות שניתן. האבות והחתן הלכו רק למספרה ודאגו לתגלחת טובה- בזה תמה הכנתם לאירוע. בני דאג להצטייד בקונדום משומן, ראשו היה עסוק באקט המיני, שלא יכאיב לה ושתעבור את העניין בשופי, על מנת שלא תירתע להבא מכך ותרצה בזה כמו שגברים רוצים בזה. כשם שידע, שאם יכאיב לה , תאבד עניין לתמיד והוא זה שיסבול מכך ולא יוכל לספר בחוץ למישהו על כך. לתפיסתו, לא האמין בכל תורת הפסיכולוגיה והפסיכולוגים, ולא ראה בהם מקור לריפוי כלשהו. הוזמנו כ500 איש לחתונה, מצד הכלה 100 והשאר מצד החתן. הוריו הזמינו את כל מי שזז בקרבתם, כולל שכנים, גבאי בית הכנסת וכל מיני אנשים מזדמנים שנקרו פעם בחייהם.” יש לשתפם בשמחתנו” אמרה האם. האב החריש. בעניין ההוצאות, היה ברור לה, שהאינטרס של הורי הכלה לחתנה גדול משלהם, אי לכך שתו עליהם את ההוצאות חצי בחצי. אביה של פסיה הגה בלבו ,שחלה כאן תרמית מצערת, שכן המוזמנים אצלם היו פי כמה משלהם ומדוע עליו לשלם עבור ארחי פרחי למיניהם, אך כיון שלא רצה לחבל בחתונת פסיה ולהמיט עליה חרפה בעניינים מלוכלכים ככסף- התאפק ושתק ואף לא גילה על כל זאת לאשתו. זו הייתה בשיא אושרה, כך נראתה על כל פנים בעיניו, ותהה האם עניי וההסכם הכספי לא מעיד על הבאות על ראשה של בתו. הוא העדיף לעמעם זאת מזיכרונו, כדי לא להעטות על פניו פני אבל. פסיה יצאה מהמכון כבובה מצועצעת. המאפשרת לא השתלטה על דחפיה הטבעיים לטפח וצבוע יותר מההגיוני. שערה של פסיה תולתל באופן מלאכותי והכל התקבל כמו איזו בובה בארבית קופצנית. שונתה תדמיתה ללא הכר. כשהתבוננה בעצמה ברי, קפצה מתדהמה “זו לא אני” חשבה, שהמראה שנוצר יפעל לרעתה. היא לא יכלה לדעת , שזה יותר סקסי ויותר יחרמן את החתן.. בני שמר על קשר טלפוני וכל העת התעניין מה שלומה, ואיך היא מרגישה והיא שמרה על שלוות נפש לכאורה. בתוכה עמוק כרסם בה פחד לא ישוער, כמו הבעת שלה מעכברושים. מה יקרה, אם יכאב לי נורא? תהתה, לא אוכל להזעיק עזרה, הרי גם מלכות עברו את זה לבד! ניסתה להתעודד.

כוכב
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
42 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך