סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 2

אני לוחצת על כפתור ההדלקה של הבלנדר. העשבים הירוקים והבננה מתערבבים להם מהר לשייק ירוק. אני מוזגת לעצמי את הנוזל לכוס גדולה ומתיישבת מול המחשב. אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אהיה כאן, אני בעצמי לא הייתי מאמינה. הרבה דברים קרו בשנה האחרונה, חלקם פחות טובים, אבל כולם הובילו אותי למצוא את עצמי. אני עדיין בשלב שאני מופתעת מגלי החיוביות שכל הזמן שוטפים אותי, זה מה שקורה כשמחליטים לייצר כל הזמן סרוטונין. בפעם הבאה שאני אעשה אם. די אני אהיה בהיי של החיים שלי. אבל זה כבר לא משהו שקורה, האם. די.
התחלתי לעבוד על פרויקט חדש, אז הבקרים שלי מלאים. עדיין לא אזרתי אומץ לעבוד בבית קפה, למרות המחשב החדש שלי שהוא בכוונה 14 אינץ' בדיוק בכדי לאפשר לעצמי לעשות את זה.
השעה מוקדמת עדיין. 8 בבוקר ואנשים עדיין לא מתקשרים. יש לי שעתיים לפחות להיכנס לקצב טוב בעבודה ולסיים בזמן. זה חשוב. כי אני חייבת לפחות שעה הפסקה אחרי העבודה לפני שאני יוצאת לרוץ. והיום אני רצה. החלטתי כבר ואני לא נותנת למחשבה אחרת להיכנס לי לראש.
ארבע שעות לאחר מכן ואני כבר בתנועה מלאה, מעבירה מסכים במחשב ומקלידה נתונים. מדי פעם הטלפון מצלצל, מישהו מחברת ההפקה שצריך איזה נתון או הבמאי שנותן לי הוראות אחרונות לקראת החזרה של השחקנים מחר. אני נכנסת לתסריטים ומוציאה כמה סצנות לקובץ נפרד ושולחת להדפסה עם כותרת 'טקסטים לחזרה לימור ואסי'.
המדפסת שולפת את הדפים בזה אחר זה ואני משדכת אותם בזריזות. האייפון שלי מהבהב שוב ואני מביטה תוך כדי שידוך. זה הפייסבוק. זה דניאל.
אני מניחה את הדפים על המדפסת, שממשיכה בעבודתה, ועוצרת להביט במסך הטלפון. זאת לא הודעת פרסומת כלשהי או איזה וירוס. אני נכנסת פנימה וקוראת.
'היי דידי, שמחתי לראות אותך בחג. חשבתי אולי נשב לבירה מתישהו, יכול להיות נחמד. דניאל'
בלי אימוג'י. עם סימני פיסוק.
תגובה ראשונית זה כעס. כעס כי עבר שבוע ואני שבתי במלוא הקוליות לשגרה הרגועה שלי ואין לי יכולת להתמודד עם משהו כזה. ואז עולה השאלה, מה זה משהו כזה? זה כלום הרי. דניאל ואני יצאנו לרגע קט ממש לפני יותר מעשור. אני כבר בת 34, נראית מעולה לגילי – ועדיין, 34. והוא, הוא הרי מתחת לכל מעטפת הילד שהיה פעם שמן וכאילו לא מודע לאיך שהוא נראה עכשיו, הוא גבר כמו כולם. מחפש נשים יפות ומצודדות, מושכות כאלה ונשיות. לא אחת עם סופג זיעה ופנים אדומות.
אני שמה לב שאני שופטת אותו ובעיקר את עצמי לפי אמות מידה שאני כבר יודעת שהן שטות גמורה. אני קוראת שוב את ההודעה שלו ומרשה לחיוך לעלות על פני. יש בזה קסם. בשחרור הזה שלי שכנראה משך אותו מספיק לרצות לבוא לבקר. אני מרשה לעצמי ליהנות מזה וקצב דפיקות הלב שלי מתגבר. אני מאפשרת ללב שלי ליהנות גם כן, זה השיעור שלי עכשיו, לא לחסום את הלב.
אני מקלידה לו תשובה בלי לחכות יותר מדי. 'גם אני שמחתי לראות אותך. יהיה נחמד מאוד לשבת לבירה. אני בפלורנטין, רוצה לבוא לפה?'
שולחת. אין היסוס ואין השתהות. ההשתהות היא פנימית וגם – עכשיו הפעולה שלי היא לשחרר הכל ולהתרכז בעצמי ובחיים המופלאים שלי. בלבדות שלי. הלבדות שלי היא העוגן שלי. בשנה האחרונה ליטשתי את הזמן שלי לבד, חזרתי ליהנות מהחברה של עצמי.
הטלפון מצלצל. עומר, הבמאי המקסים שאני עובדת אתו כרגע.
"היי עומר. מה מתווסף?" אני שואלת מיד בחיוך.
"אז אני חשבתי על זה עוד קצת ואני כן רוצה גם חזרה של אסי עם ליאור. יש להם כמה סצנות חשובות יחד."
"כן. ההיא בסופרמרקט?"
"כן, גם. וגם הסצנה הארוכה בחדר שינה בבית של לימור." עומר מאשר ומוסיף.
"סבבה, אני אעבור עכשיו על הסצנות המשותפות שלהם ואוציא לנו לחזרה. כמה זמן?" אני שואלת בתכליתיות. עוד משהו שלמדתי שקורה עם הניסיון והזמן, תכליתיות. לדעת מה השאלה הרלוונטית כדי לקדם וליעל את זמן העבודה למינימום.
"חזרה של שעה וחצי."
"דיברת כבר עם חן?"
"דיברתי עם רעות. היא מעדכנת הכל."
"יופי. מעולה. אני עכשיו אשב על זה ואוציא לנו את הסצנות."
"מעולה את!"
אני מדמיינת אותו מחייך מעבר לקו. סך הכל עד עכשיו עומר הוא במאי מאוד נחמד. שמעתי שיכולות להיות לו קריזות, אבל אני יודעת כבר את העבודה ואני לא מודאגת. תחושת המיצוי שלי גורמת לי לקחת הכל בפרופורציה וזה לכשעצמו התקדמות רצינית. עבודה זה חשוב, אבל בחודשיים האחרונים כבר ברור לי שאין לי עוד הרבה זמן בתפקיד שלי. עשיתי ועשיתי טוב ועכשיו מיציתי ואני בחיפוש אחר הדרך שלי לבטא את עצמי וגם להכניס כסף.
אני משקיעה את רוב זמני בפיתוח העצמי שלי. קניתי גיטרה לפני חודש ואני יושבת עם עצמי ומריצה ביוטיוב סרטונים שמלמדים לפרוט על גיטרה. אני יודעת שיש פה אלמנט של זמן והתמדה. כמו בריצה, התמדה. התחלתי גם לצייר בצבעי מים ואני יושבת פעם ביומיים לפחות לצייר. אני אוהבת אבסטרקטי והכי אני אוהבת את תחושת היד החופשית על הדף ואז לראות איך הצבעים מקבלים צורה של תנועה בתוך קווי המתאר של המים. התמכרתי לשילובי צבעים ואפילו הדבקתי כמה ציורים על המקרר. היתר ניצבים לתפארת על שולחן העבודה שלי, כמו גביעים.
אני ועומר מסיימים את השיחה ואני מתפנה לחזור אל המחשב ואל הטקסטים השנונים שכתבו עומר ולימור עבור הסדרה. אני אוהבת את הכתיבה שלהם, מתחברת ליצירה. אני מרגישה שיש בה משהו מאוד נשי ונגיש ואמפתי וזה יפה ומרגש בעיני. צליל מהאייפון. דניאל ענה לי. אני מסתכלת וחיוך עולה לי על הפנים.
מעניין. מעניין מאוד.