סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 4

16/10/2019 268 צפיות אין תגובות

בוקר. אני מתעוררת. פוקחת עיניים ואז נזכרת בדניאל. אני מביטה מאחורי כתפי ורואה את גופו פרוש לצידי על גבו. עירום. אני קמה מיד, לאט שלא אעיר אותו. השעה עדיין מוקדמת. שבע וחצי, אבל אני קמה ככה כבר תקופה וזה טוב לי. אני מסתכלת על גופו השרוע על המיטה ומתלבשת בעצמי. מכנסיים קצרים וגופיית ספורט רפויה. אני שולחת עוד מבט לגופו לפני שאני יוצאת מהחדר לכיוון הסלון והמטבח. אני מכינה לי קפה ומוציאה את המחברת הגדולה שלי. כל בוקר, לפני הכל וקודם כל, עם הקפה, אני כותבת דפי בוקר. אני יושבת לכתוב, אבל לא יודעת מאיפה להתחיל. אני כותבת 4 עמודים, כפול מבכל יום. שעה וחצי אני כותבת בשצף, העט שלי זז מהר על דף הנייר ועדיין אני לא מצליחה להכניס את כל הפרטים. אני יודעת שאני צריכה לשחרר תיכף. אני צריכה לעבוד ובשעה 11 יש לי יוגה. אני מקווה שדניאל יתעורר עד אז, כי אם לא, אצטרך לחשוב מה לעשות.
אני סוגרת את המחברת ופותחת את המחשב. התסריטים עולים אל מול עיני. היום מתחילות החזרות של הסדרה ואני צריכה לעבור על הטקסטים שוב. אבל לפני זה יש כמה מיילים שחשוב שאענה עליהם. אני עושה לעצמי רשימת משימות לפי סדר חשיבות ומבינה שאין לי הרבה זמן בגדול. שאיפה. נשיפה.
אני מתחילה לעבוד. שעה שלמה של עבודה עוברת במהירות, לפני שדניאל מגיח אל הסלון כשהוא בתחתונים בלבד. הווילונות פתוחים ואני נבוכה בשבילו, אבל לא נראה שהוא שם לב.
הוא מדדה אל הסלון ורואה אותי יושבת בגבי אליו ומקלידה בקצב מהיר על מקלדת המחשב. “בוקר טוב.” הוא אומר בקול צרוד.
“בוקר טוב.” אני מחייכת אליו, אבל לא קמה לעברו. פתאום אני נבוכה מאוד מכל הסיטואציה. אני לא יודעת אם מתאימה עכשיו נשיקה או מגע בכלל. אתמול היה אתמול והיום זה יום חדש. “אה.. יש סיכוי שיש מברשת שיניים חדשה.” אני חושבת לרגע וקמה על רגלי, מתחילה לצעוד לכיוון המקלחת-שירותים. דניאל עוצר אותי בדרכי, הידיים שלו נשלחות את הגוף שלי.
“את נגעלת לנשק בלי לצחצח?” הוא שואל ומסתכל לי לתוך העיניים בישנוניות.
אני מנידה בראשי לשלילה והפה שלי מתמלא רוק.
הוא מנשק אותי באיטיות של בוקר ואני מתרגשת שוב. “אז אתה רוצה את המברשת שיניים?” אני שואלת אותו בחצי חיוך.
“אני רוצה אותך.” הוא לוחש אלי ומנשק אותי שוב.
אני מתמסרת עוד רגע אחד ואז מסבירה לו. “אני חייבת לעבוד. ויש לי גם יוגה יותר מאוחר וחזרות אחר הצהריים.”
הוא מתרחק מיד ואני שמה לב לזה. אני מתקרבת אליו ונותנת לו מראה פנימה אלי, כשאני אומרת לו. “אני עדיין נרגשת מאתמול. זה מעלה בי כל מיני דברים, שאני שמחה שעולים. אבל יש לי פשוט התחייבויות.” אני מחייכת אליו והוא מחייך בחזרה ומנקה את עין שמאל מלכלוך של שינה. אני מראה לו את המברשת ספייר שיש לי ואז יוצאת ומרתיחה את הקומקום בשביל קפה. בזמן שדניאל מתנקה אני חותכת לעצמי עלים ובננה אל תוך הבלנדר ומפעילה עם קרח וחלב שיבולת שועל. מי היה מאמין עלי. דניאל יוצא בדיוק כשאני מכבה את הבלנדר.
“מה את מכינה?” הוא שואל ואני ניגשת להוציא לו את הקפה השחור מהמקפיא.
“אני שותה שייק ירוק אחרי הקפה של הבוקר. חיכיתי שתתעורר. אתה רוצה שייק או קפה?”
הוא מצביע על הקפה ואני מחייכת מהפרצוף שהוא עושה על השייק. הוא מתיישב על הספה בסלון ומביט על החדר הקטן. “נחמד פה ממש. יש לך הרבה צמחים.”
“אני משתדלת.” אני מגישה לו את הקפה שלו ומתיישבת לצדו. כל לגימה של השייק משאירה לי ירוק מסביב לפה ואני דואגת לנקות, אבל יודעת שכל החוויה מגעילה למדי למראה. לא אכפת לי. ההפך, אני מתענגת על זה. “היו לי כמה אבדות בקיץ בגלל החום של הדירה, אבל שחזרתי עכשיו כמה מהם אז שמח פה שוב.” אני מחייכת חיוך ירוק.
“מה את שמה בשייק הזה?” הוא מביט בי במבט עקום.
“סלרי, תרד ועלי ארוגולה. אה ובננה, כדי שיהיה משהו מתוק פה. עוד מעט אני אכניס גם קייל, אבל בינתיים זה עדיין בסקשן הדוחים.” אני מחייכת חיוך ירוק. “אתה נגעל?”
“אה..” הוא מגמגם.
“אתה יכול להגיד, זה לא מפריע לי.” אני ממשיכה לחייך.
“טוב, זה די מגעיל.”
אני צוחקת ולוקחת עוד לגימה. “רוצה לטעום?” אני שואלת בצחוק.
הוא מסתכל עלי ברצינות ואז רוכן לנשק אותי. אני מתחילה ליהנות מהנשיקות החטופות האלה. מגע של גבר. התגעגעתי לזה. הוא מתרחק ממני ואני מביטה בו.
“מה ההכרעה?”
“לא כזה דוחה.” הוא לוקח לגימה מהקפה שלו ומביט בי. “אבל את טעימה יותר.” העיניים שלו שוב רוצות לצלול איתי. אני רואה את המילים שלו, את הרצון שלו. אבל אני זוכרת את עצמי.
“איזה כיף שאתה אומר את זה.” אני מסתכלת לו אל תוך העיניים ואז אני לוקחת לגימה גדולה מהשייק ומלקקת את הירוק על השפתיים עם הלשון הירוקה שלי.
דניאל עושה פרצוף נגעל ושנינו צוחקים ומחליפים מבט כזה. אינטימי.
שאיפה. נשיפה. חמצן. להרחיב ורידים, להזרים חמצן לכל נקודה בגוף. אין פחד. יש פחד. אבל אני מתמודדת איתו.
דניאל מתארגן והולך. הוא אומר לי שנהנה אתמול ואני נעמדת על קצות אצבעותיי לנשיקה ממנו. הידיים שלו מצמידות אותי אליו עכשיו, האצבעות חולשות לי לתוך השיער וזה מזיז אצלי את הגוף בפנים. אנחנו נפרדים והוא הולך. תשוקה.
גם אז היתה לנו תשוקה. היו אז כמה מכשולים, אבל לבסוף כשעברנו את המחסום העיקרי היתה זרימה לדעתי. אני לא ממש זוכרת. בטח שכבנו רק איזה פעמיים אולי אפילו רק פעם אחת. היינו ילדים. אני גרתי עם ההורים והוא היה אז אצל הסבתא שלו. הגיע לביקור בארץ, משהו של חודש כזה. ואני והוא בטח התראינו במשך שבועיים, אולי קצת יותר. זה היה משמעותי להתפתחות שלי, אז אני זוכרת את זה וכל מיני דברים שהיו אבל בגדול, לא מדובר באיזה תקופה ארוכה. ויש סיכוי שגם עכשיו זה יהיה ככה. אני מזכירה לעצמי שאז דניאל רצה רומן קצר ויכול להיות שגם עכשיו זה מה שהוא רוצה. אני לא שאלתי אותו מה הוא רוצה אתמול ועד הנשיקה לא היה ברור בכלל אם זה דייט.
שאיפה גדולה. אני ממלאת את כל הגוף באוויר צלול ומשאירה את החמצן רגע אצלי, לפני שאני משחררת באיטיות. נשיפה.
יוגה. יש לי יוגה וזה טוב לא לחשוב עכשיו. אני רוצה להמשיך להתחבר לעצמי. אני מוכנה להרגיש. אני מוכנה לזה גם במחיר של הכאב, כן, גם אם יכאב לי. אני מוכנה לכאוב.

סיפור על זאת שמוכנה לאהוב – פרק 4
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך