סיפור שעדיין אין לו שם (חשובה לי דעתכם אז תגיבו)

07/10/2019 100 צפיות אין תגובות

פרק 1
רומי
שמעתי את גשם הזלעפות ששטף את רחובות העיר כשהתעוררתי בזרועותיו החמות והמחבקות של ‘מייקל’. לא הייתי צריכה להציץ בשעון כדי לדעת שהשעה חמש לפנות בוקר, השעה שנהגתי להתעורר בה באופן קבוע, אך הצצתי בכל זאת, לוודא שלא איחרתי להתעורר ביום החשוב והמרגש שחיכה לי, לאחר מכן מיהרתי להחזיר את עיניי אל פניו של הגבר האהוב שישן שנת ישרים לצידי וכרבל אותי בזרועותיו במתיקות שהמיסה את לבי.
“אני אוהבת אותך כל כך!” קיוויתי שקולי יחדור לתודעתו ויגרום לו לחלום עליי. ליטפתי את פניו היקרות ונשקתי ברוך לשפתיו. “יפה שלי.” הסטתי לאחור את שיערו השחור, החלק ובחוסר חשק חמקתי מחיבוקו.
בדרכי למטבח, הדלקתי אור קטן במסדרון שלא יפריע לעלות השחר לגרש את החושך הקודר בצורתו הטבעית ועוצרת הנשימה וחייכתי לעצמי מנוכח הפרפרים שהחלו לחוג בבטני. התרגשתי מהאפשרות שבעוד כמה שעות אולי אצליח להגשים אחד מחלומותיי. רק שהכול יעבור כשורה, נשאתי תפילה קטנה בלבי.
כמו בכל בוקר, הכנתי כוס קפה שחור ובוצי, הנחתי אותה על האי שלצידי וחזרתי להכין כוס נוספת, של שוקו מתוק וחמים עבורי. ליפפתי את אצבעותיי סביב הכוס, שיתחממו וניגשתי לויטרינה הענקית של סלון דירתי, להביט אל הנוף המלא של העיר שנשקף דרכה. אהבתי את ניו-יורק בכל לבי, היא הייתה העיר שלי, ובעיניי היא הייתה יפהפיה בכל מזג אוויר שפקד אותה.
“הגעתי”, נשמע קולה של ‘ג’ניפר’ מאחורי, השותפה שלי שבדיוק חזרה ממשמרת לילה בבר.
“היי”, הסתובבתי אליה ומיד הותקפתי רחמים למראה שכבות הבגדים שהיא השילה מעצמה. “הקפה שלך מוכן.” ניגשתי לאי והתיישבתי על אחד הכיסאות.
היא חייכה אליי חיוך הוקרה ובאה לחבק אותי.
“בוקר טוב ברבית שלי”, נשקה למצחי והתיישבה על הכיסא לידי. “אין לך מושג כמה קר בחוץ!” ליפפה את אצבעותיה סביב הכוס כמוני, כדי שיתחממו.
“איך עברה המשמרת?”
“היה עמוס.. כרגיל, אפילו החורף לא מצליח לגרום לאנשים לשבת בבית.” היא עשתה פרצוף ולגמה מהקפה בלי להזיז ממני את מבטה. “מתי את יוצאת לפגישה שלך?”
“בשמונה,” אוטומטית עלה חיוך על פניי. “קבענו בתשע.. אבל את יודעת איך זה עם הפקקים בגשם הזה.”
“אין לי ספק הם יתאהבו בקולקציה שלך, ואז תעזבי אחת ולתמיד את רפואת השיניים שאת שונאת כל כך.”
“אני לא שונאת שום דבר, ואני הולכת להיות רופאת שיניים!! מתי תשלימי עם זה?”
“לעולם לא!! למה את לא מודה?! רק בזכותי סיימת את הלימודים, ועד היום יש דברים שאת קלולס לגביהם. על כל דבר את מתקשרת להתייעץ איתי”
“זה בגלל שאת סופר חכמה ובטוח תהיי רופאה יותר טובה ממני”.
“ואם הם ייקחו את הקולקציה שלך היום ויחתימו אותך על חוזה?”
“אז לא תהיה מאושרת ממני בעולם! ואצטרך לשלב בין הסטאז’ לעיצוב הלנג’רי. כמו שעשיתי עד היום. אני לא יזרוק את החלום של אמא שלי לפח. היא מצפה ממני להיות היורשת שלה במקצוע הזה.”
“זה כי היא לא יודעת כמה היורשת שלה שונאת אותו.”
“רגע, את לא אמורה להיות עייפה אחרי שעבדת כל הלילה? ללכת לנוח קצת לפני שאת ממשיכה לחצי יום של חיטוט בפיות, במקום להסיט אותי מהמקצוע?”
היא פרצה בצחוק. “עם כמות הקפה שתיתי היום אני יכולה להישאר ערה יומיים.”
“ג’ני, את לא צריכה לעבוד כל כך קשה.”
“תפסיקי לרחם עליי ברבי, אני אוהבת לעבוד.”
“לפחות תורידי כמה משמרות לילה בשבוע. את לא צריכה לשלם כאן שכר דירה, למה את כל כך עקשנית?”
“כי אין מצב שאסכים לחיות על חשבון אבא שלך, בואי לא נפתח שוב את השיחה הזאת.”
“טוב.” הצדקנות שלה הייתה מייאשת.
“מה עם מייקל? הוא עבר לגור פה סופית?”
“בינתיים כן. עד שהוא ימצא עבודה קבועה.”
“יש לי הרגשה שהוא לא ימצא אחת כזאת בחיים.”
“יש לו אודישן היום.”
“נראה לי שהוא עובד עלייך עם כל האודישנים שלו, לא הגיוני שהוא לא התקבל לאף תפקיד במשך שלוש שנים.”
“תפסיקי, הוא משתדל.”
“יש לו מזל שההורים שלו עשירים, אחרת עם “ההשתדלות” שלו הוא לא היה מצליח לשרוד.”
“הלוואי שהיום הוא יקבל את התפקיד! ואני אחתום על חוזה עם ‘ויקטוריה סיקרט’ ובערב נצא לחגוג את ההצלחה שלנו בבר.”
“אני בטוחה שיחתימו אותך!”
חייכתי אליה, היא הייתה מדהימה, תמיד דחפה אותי קדימה. לא יודעת איך הייתי מעבירה את אותן השנים בלעדיה.
“תראי איזה יופי.” הפניתי את תשומת ליבה אל הויטרינות בסלון, אל מחזה השמיים הסוערים, שגירשו מעליהם את האפלה והחלו להתבהר.
“מושלם. פשוט מושלם.”
וכך, לאחר שהבוקר עלה. אפשר היה להתחיל את היום.
הערתי את מייקל בנשיקות וכמו בכל בוקר עשינו אהבה, התקלחנו והתארגנו יחדיו ..הוא לאודישן שהתכונן לקראתו שבועות ארוכים ואני לפגישה שציפיתי לה בכיליון עיניים.
יצאתי מהבית מאושרת ואופטימית, הצלחתי לתפוס מונית דיי מהר בהתחשב לשעה הלחוצה בכבישים והתחלנו לפלס דרכנו בפקקים הנוראיים של העיר.
הכול היה יפה ונחמד, עד שבאמצע הדרך שמתי לב לכך שהקטלוג לא איתי. הקטלוג! עם כל הדגמים שעמלתי עליהם ושבררתי בקפידה לכבוד הפגישה. החומר שבלעדיו לא יכל להתקיים דבר.
תוך שנייה מצב רוחי האופטימי קרס, התחננתי לנהג שיסע כמה שיותר מהר, שיטוס בחזרה.. אך גם בחזור היו פקקים.
לא האמנתי שזה קורה לי, כל כך חיכיתי לאותה הפגישה, כל כך התכוננתי אליה, איך לעזאזל שכחתי את הקטלוג?!
כעבור עשרים דקות שנמשכו כמו נצח בתוך המונית הארורה, הגענו.
הקטלוג היה מונח על האי במטבח, בדיוק במקום שהנחתי אותו כשהכנתי לעצמי כריך לפני שיצאתי מהבית.. נו באמת! חטפתי אותו והתכוונתי לצאת במהירות בחזרה למונית, אך משהו עצר אותי. נדמה היה לי ששמעתי את מייקל.
הצצתי בשעון, איך יכול להיות שהוא עדיין בבית? מיד נרגעתי מהלחץ שהייתי נתונה בו, רק אתן לו נשיקה חשבתי לעצמי, עיכוב של דקה נוספת לא ישנה את המצב, בכל מקרה לא אגיע בזמן לפגישה.
צעדתי בצעדים מהירים במסדרון המוביל לחדרי, ממהרת לנשק את אהוב לבי.
שמעתי רעשים מוזרים, אבל מיהרתי, את מי זה מעניין בכלל רעשים, רק רציתי נשיקה וללכת, אך כשמשמעות הרעשים חלחלה לתודעתי קפאתי במקום.
פשוט עצרתי ועמדתי לי כך שניות ארוכות, כשאני ממלמלת לעצמי, ‘זה לא יכול לקרות, זה לא קורה, אין מצב. לא. לא. לא.’
מוחי סירב לעכל את משמעות הגניחות הקולניות שבקעו מבעד לדלת הסגורה של חדר השינה שלנו, גניחות מטורפות!
ביד רועדת פתחתי את הדלת ואל מול עייני התגלה הסיוט.
האהבה הראשונה שלי, הגבר היפה שלי ..זה שרק לפני שעתיים עשה איתי אהבה, זיין בכל הכוח את ‘מייגן’ ! הברמנית השרמוטה שעבדה עם ג’ניפר בבר.
המראה הזה גרם לי לאבד תחושה ברגליים, קרסתי לרצפה וממש יכולתי להרגיש את לבי מתרסק למיליון חלקיקים.
משם אני לא זוכרת יותר מידי, רק בכי נוראי, סערת רגשות, צעקות וקללות, ידיים מרביצות, בגדים שעפים מהחלון ולבסוף את מייקל ומייגן יוצאים מהדירה וסוגרים את הדלת.
לאחר שסילקתי אותם, התיישבתי מול הויטרינה בסלון כשפניי אל נוף השמיים והבניינים, רק שהפעם הכל היה קודר מידיי, גשום וסוער. הייתי צריכה לדעת שהגשם הזה מבשר על היום השחור ביותר בחיי!
ישבתי כך, עד שג’ניפר חזרה מהסטאז’.
“למה את לא עונה לטלפון? השתגעתי מדאגה!” היא דיברה לעברי אך אני לא יכולתי להגיב. “רומי? היי רומי?” היא ניגשה אליי. “אלוהים.. מה קרה ברבי? את בסדר?”ובכן לא.. לא הייתי בסדר. מבחינתי סוף העולם הגיע! נגמרו לי החיים.
שבוע שלם לא קמתי מהמיטה שלה, לא הייתי מסוגלת להיכנס לחדרי, רק בכיתי ובכיתי ובכיתי. כאב לי בנשמה.. נקרע לי הלב, לא הבנתי איך הוא יכל לעשות לי דבר כזה, למה? לא הפסקתי לשאול את עצמי.. למה? איפה טעיתי?
ג’ניפר ניסתה לגרום לי לאכול ולשתות, אבל אותי לא עניין שום דבר. הכאב לא עזב אותי, הוא רק הלך והתגבר.
ואז גם הם באו, ה’נשמות הטובות’, שהתקשרו ועלו לרגל, לנחם אותי.
“איך לא שמת לב? איך לא הרגשת? באמת לא חשדת בכלום?” השאלות האילו חזרו והופיעו בכל משפט. כך גם גיליתי את כל השמות של הבחורות שמייקל זיין בשנים בהן תכננתי איך תראה חתונתנו ובאיזה שמות נקרא לילדנו. חלקן היו חברות שלי וגרוע מזה.. חלקן בלי בושה התקשרו לשאול לשלומי.
“ידעת על כל זה?” כעסתי על ג’ניפר.
“שמעתי שמועות..” היא ענתה בזהירות, “אף פעם לא אהבתי אותו! את יודעת את זה, אבל היית כל כך מאושרת איתו, לא רציתי לבוא וזרוק לך דברים שאנשים אומרים, לא הייתי בטוחה בכלל שהם נכונים!”
לא הייתי צריכה לכעוס עליה, היא לא הייתה אשמה. למען האמת גם מייקל לא אשם, הוא כנראה נולד בן זונה, רק אני הייתי אשמה!
איך יכולתי להיות כל כך עיוורת? כל כך מטומטמת? התפללתי לאלוהים שילחץ על כפתור הדליט וימחק את מייקל ואת השנים איתו מחיי.
“אני מתקשרת לאמא שלך,” בוקר אחד ג’ניפר הודיע לי. “את מפחידה אותי ברבי, את לא אוכלת, לא שותה. אני לא מסוגלת לראות אותך ככה.”
“את לא צריכה להתקשר אליה, אני עוזבת.”
לא יכולתי להישאר בניו יורק, לא בעיר הזו, החורף והאנשים שחיו בה עשו לי חשק למות. ארזתי מזוודה וטסתי ל’לוס אנג’לס’, לבית הוריי.
בסיפור שלי הכל התחיל שם.. באותו היום הגשום והאפרורי בניו יורק.
היום כשאני חושבת עליו במבט לאחור.. לא הייתי משנה דבר, הייתי חוזרת לחיות אותו שוב ושוב, רק בשביל לחוות כל פעם מחדש את מה שהכין לי הגורל.

סיפור שעדיין אין לו שם (חשובה לי דעתכם אז תגיבו)
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך