סערה

לריצה יצא, כי קשה היה, ולברוח נראה כמו האפשרות היחידה. התחיל לרוץ, בלי כיוון ובלי מטרה, רק לא להיות איפה שהיה. בריצה לא היה לבד, גם מחשבות לא עוצרות ונעות בקצב משוגע לא עוצרות לרגע ולא מאיטות. לכל אדם שראה ישר פנה בשביל לחלוק מכאבו, כאילו לחלוק יעזור לשכוח. אבל רק טעויות עשה כי נסער היה, וברח מטעות אחת ובדרך יצר טעות נוספת על כל אדם שפגש. כמו סופה שהורסת בדרכה את כל מה שנבנה. כי הרס עצמי בליבו, מרגיש הוא כי לא מגיע לו חיבתם של אנשים ובכך מוודה הוא כי גם לא יקבל. ובליבו, רצה להגיד לאנשים, שלא התכוון אך לא יכול היה. גם אילו מצא את מה שחיפש, איך יכול היה להגיד? כי רק יהרוס עכשיו במצבו. ידע הוא כי להפסיק לברוח לא יוכל עדיין, וכי יברח הוא עוד זמן רב. מתי יפסיק אינו ידע, אך ידע כי לרוץ בסופו של דבר יצטרף להפסיק. מהיום הזה פחד, אך גם חיכה לו בכיליון עיניים. ברגע שיעצור האם כבר הרס את הכל ויצטרך לצאת לדרך חדשה? או האם יש שישרדו את אותה סופה ואז דרכו כבר ידועה. או האם הסופה בכלל בראשו ואפילו לא יצא לריצה אלה רק בדימיונו, וכי כל מה שהרגיש הוא בעצם בריחה מהמציאות וחיפוש של דרך חדשה כי העבר כואב מידיי אז רק בריחה נשארה. מה היא האמת ידע האיש רק כשהסופה תשכח לה, כי בתוך הסופה אינו רואה דבר, ומי שמחוץ לסופה אינו רואה לתוך הסופה. כולם בעולמם נשארים עד אותו רגע שעולמות מתאחדים, ויוצרים סופה חדשה אף גדולה משהיתה. או שבכלל מתנגשים ומאיטים אחד את השני ומשכיחים את הסופה של אחד השני. . רק עם שאלות נשאר האיש, ואף לא תשובה אחת מצא בכל הריצה, כי ריצה של שאלות ולא של תשובות. כי לריצה יצא בגלל שאת התשובות שקיבל לפני הריצה לא אהב ועכשיו הוא רץ ושואל כל מי שרואה, בתקווה שתשובה יקבל, ואותה אני כן אוהב.