פגישה במסדרון- חלק 3

itsok 26/04/2021 126 צפיות אין תגובות

זה נהיה גדול יותר. גדול עד כדי כך שאל לא יכל לתת לשון את מה שהוא היה צריך כבר מזמן. הוא לא יכל יותר להרשות לעצמו להתחבא בידיים של שון. הוא לא יכל יותר להרשות לעצמו להתכרבל בשמיכה שבחדר הבטוח של שון ולחכות שהכל יעבור. אז בימים שהוא לא יכל לעשות אף פעולה פשוטה. הוא מצא את הרגליים שלו עושות רק פעולה אחת. רצות. הרגלים שלו רצו כל פעם מחדש. ולא לבית מעבר לכביש באותה שכונה. רצות למקומות רחוקים שאף אדם לא ראה. הוא רץ לשדות עצומים וגשרים ארוכים והביניינים הכי גבוהים. והוא אף פעם לא רץ לבד. הוא תמיד רץ עם כלי נגיש ביד. עם מספרים או אולר או קופסת כדורי שינה של אימא שלו שהוא הוציא בקלות מהמדף העליון בחדר האמבטיה. ושם הוא לא למד, או כתב או קרא ספרים. הוא שכב, הסתכל סביב, וטבע לתוך כל מחשבות השנאה העצמית והפחדים. זה נמשך ימים, שבועות ואחר כך חודשים.
ושון לא וויתר אף פעם. הוא לא הפסיק לרגע לחפש. הוא רץ והתנשף עד שרגליו צרחו לו שהם לא יכולות לזוז יותר. הוא חיפש בלילות הקרים ביותר, בימים הגשומים ביותר ובימים החמים ביותר. הוא ידע מה יכול לקרות, הוא ידע בדיוק מה המחשבות של אל אומרות. הוא שמר על קשר עם ההורים של אל באופן תמידי. בכל פעם שהוא מצא אותו כחול או מדמם, הוא חיבק אותו חזק כאלו הוא לא יראה אותו יותר. וגם אם הוא אל מצא מקום מספיק רחוק. כל פעם אחרי שחזר לשון שון תפס אותו וחיבק אותו קרוב.
ושון כעס ושון צעק ושון שבר כוסות. אבל בסוף כל פעם אל ביקש סליחה עם הראש מופנה מטה. ושון נשם עמוק. ושון שלח את ידו לעבר כל המקומות של אל שרק הוא ידע איך הן מרגישות. ושון חיבר את המצח שלו למצחו של אל. כי למרות שהוא ידע שהוא מאבד את עצמו. ולמרות שהוא ידע שהוא לא חושב יותר בהגיון. ולמרות שידו מצאה פחות ופחות את דרכה לעפרון והגיטרה התמלאה באבק בקצה החדר ליד הארון. שון לא יכל לתאר לעצמו מצב שהוא לא נוגע באל יותר אף פעם. מצב שבו הוא לא יוכל להביט יותר בעניו הכחולות של אל. מצב שבו הוא משחרר את אל לשרוד לבד. ואל ידע זאת טוב מאוד. הוא ידע כמה נזק נגרם וזה רק בגללו. הוא חיכה לרגע ששון יעזוב. הוא כל כך רצה לשחרר את שון לחיות כמו שצריך. הוא רצה כל כך לחזור להכיל הכל לבד. אבל האגואיסטיות שלו ניצחה הכל. הוא לא יכל לעבור ליד ביתו ברחוב ולא להיכנס ולהגיד שלום. הוא לא יכל שלא להרגיש יותר את המגע של שון בכל איבר בגופו. הוא לא יכל לחזור ולדעת שאין לו איפה להיות.
אבל אחרי שנים שזה חזר על עצמו. שון הצליח להגיד די. אחרי פעם נוספת שבא אל ברח למקום חדש, שון לא הלך וחיפש אפילו לא פעם אחת. הוא זרק את הפנס שהיה תמיד בתיקו לפח. הוא החזיר את כל התחבושות בחזרה למגירה במיטבח. הוא חזר ללמוד, לכתוב ולנגן. הוא התקשר לחברים שלו שאיתם לא דיבר כבר שנים. הוא ניהל שיחות שאין להם הרבה רגשות עמוקים. אך הוא לא הפסיק לחשוב על אל. הוא חיכה שאל התקשר. שישאל מה קרה ששון לא עשה דבר כשהוא נעלם. אבל במקום זה כשאל חזר בחזרה. ופתח את הטלפון לראות מה קרה. הוא לא ראה אף הודעה תחת הכיתוב “שון”. והוא לא שמע את הצילצול שהוא שם במיוחד בשבילו. הוא הבין שזה הסוף. שקרה מה שהוא רצה יותר מכל. אבל זה עדין כאב. כאב יותר מכל דבר אחר בעולם. כאב יותר מהמגע של הסכין על ידו. יותר מהכאב בגלל חוסר האוויר בריאות. אפילו יותר מהמחשבה שהוא לא צריך בכלל לחיות. כל המקומות המצולקים בגופו שרק שון הרגיש חזרו להיות מוסתרים. והרגשות של אל חזרו להיות כבויים.

אחרי שנים של הרגלים חדשים. אל התחיל לקחת כדורים כמו ששון תמיד המליץ. הוא חזר לדבר עם ההורים, הוא התקשר אילהם באופן תמידי. הוא חזר ללמוד ולכתוב ולשמוע סיפורים. הוא השלים בגרויות ואפילו התקבל ללימודים. ואז במסדרון במכללה החדשה. הוא היגע לרגע שבו הוא צריך להוכיח שהוא מוכן להתחיל הכל מהתחלה.

פגישה במסדרון- חלק 3
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך