פגישה במסדרון- חלק 2

itsok 25/04/2021 114 צפיות אין תגובות

שון נכנס דרך שער בית הספר שהיה נראה דרך עניו הצעירות כמו כניסה לארמון מלוכה. מקום שבו ילד כפר פשוט, ממשפחה עניה לא יכול להשתלב. הכל היה לו גדול ומפחיד. הוא דמיין את כל אנשי המלוכה מתהלכים ומסתכלים עליו במבטים מזלזלים. אבל אז הוא ראה, ליד בשער העצום, ילד יושב על האדמה, משעין את ראשו על רגליים המקופלות, מצייר על החול המועט ציורים בעזרת אבן קטנה. פתאום הוא ראה ילד פשוט כמוהו אז הוא הרשה לעצמו להתקרב. הוא שאל, “היי, אתה יודע איפה כיתה ח3?”. הראש של הילד התרומם והעניים היפות ביותר שראה שון מימיו, שתיהן אדומות ושבורת נחשפו בפניו. הוא הרגיש את גופו מתכווץ. ידיו כיווצו את ידיות התיק שהיה לו על הגב. תחושת אי נוחות וחשש פקדה אותו. אבל זה לא גרם לו להרגיש מאוים, הוא גם לא הרגיש רחמים. הוא הרגיש אליו חיבור מידי, רצון לא מוסבר להשתתף בצערו. הילד השבור אמר בקול חלש, “בסוף המסדרון ימינה”. ולמרות ששון קיבל את התשובה לה הוא חיכה, רגליו לא היו מוכנות להמשיך ללכת ישר. הייתה שתיקה, שתיקה של מחשבה. לבסוף שון אמר “אני יכול לשבת כאן בבקשה?”. הילד השבור היה צריך לחשוב שנייה. הרי מה הוא יגיד לו? מה הוא יעשה בחברתו? הרי אין לו תחביבים או מחשבות שהוא יכול לחלוק. הוא לא ידע מה זה לתקשר עם מישהו שזה לא הוא עצמו. אבל משהו בעניים הירוקות והתמימות של הילד היפה שעמד מולו. משהו בחיוך הלבן והעדין שלו גרמו לו להרגיש שזה מותר. הוא זז מעט ימינה והראה שהוא מאשר את הבקשה. שון הוריד את התיק מגבו והתיישב גם הוא על האדמה. כמה שניות של שקט עברו. הילד המשיך לצייר בחול ושון פשוט ישב והסתכל לאן הציור התקדם. ואז ברגע היד של הילד נעצרה. שון לא הבין, הציור נגמר? ואז הילד אמר “קוראים לי אל” ושון חייך חיוך קטן. “אני שון”. ואז הם המשיכו, כאלו כלום לא קרה.
עם הימים שון הרגיש פחות כמו הילד המוזר. הארמון נהיה קטן יותר, והאנשים נראו בעניו פשוטים יותר. אבל חוץ מזה הרבה לא השתנה. אל עדין היה הבן אדם היחידי ששון יכל לראות באותה צורה כמו בהתחלה. כל הפסקה התנהלה באותה דרך, והועברה באותה פינה ליד השער. כל הזמן שון היה רואה את אל עם עניים אדומות. יושב לבד ונראה שהוא מחפש תשובות. אבל שון אף פעם לא שאל שאלות, או ביקש הסברים. הוא רק ישב שם לידו והראה לו שהוא מבין. אל מצידו הרגיש נוחות עם שון שהוא לא הרגיש אף פעם. כי להיות ילד מתבודד מביא לקושי למצוא תמיכה. אבל שון הציע אותה בעצמו. שון הגיע איתה כבר מוכן. ולכן אל לא היה צריך לנסות, הוא לא היה צריך לשנות דבר, משהו שכולם ציפו ממנו לעשות כבר מזמן. הם דיברו על דברים כללים שלא הייתה להם משמעות בכלל. על סוגי ציפורים, וספרים ושירים. הם לא ידעו שום דבר אחד על השני. לא שאלו על משפחות או על חברים. הם כשלעצמם היו מספיקים אחד לשני.
אבל בלילה גשום אחד. מהלילות שיש רעש של גשם שותף ורעמים מחרישים שמגיעים בבומים ברגעים לא צפויים. ואי אפשר לראות שום דבר בגלל שיש חושך מוחלט בחוץ. מהלילות שיש רצון גדול לפתוח את הווילונות ולהתרשם מהאור שמופיע מהברקים. שון ישב על מיטתו וקרא אחד מהספרים שלו בנינוחות עד שהוא שמע דפיקה ארוכה בדלת. הוא רץ למטה במדרגות ופתח את הדלת, מצפה להפתעה. הוא ראה שם את אל עומד, רטוב ומפוחד. לובש בגדים דקים שלא מתאימים בכלל למזג האוויר, רועד מפחד וקור מעורבבים, עניו אדומות יותר מתמיד. אל מיד קפץ על שון וחיבק אותו חזק. לשון לא היה אכפת עד כמה רטוב אל, ועד כמה מלוכלך. הוא תפס את גופו הרזה והעדין. גרם לאל להרגיש את התחושה החמה של גוף של אדם אחר בפעם הראשונה. הוא דאג לקחת ממנו את התחושה של בדידות. אחרי כמה דקות הם עלו למעלה, לחדר של שון. ישבו על המיטה שלו כשהספר שהוא קרא היה מאחור. כאשר אל מכוסה בסמיכה, וידו משולבת עם זו של שון, אל סיפר לראשנה קצת על עצמו. הוא אמר לשון על זה שהוא מאובחן עם דכאון. שהוא סובל מחרדות ושהוא בוכה המון. הוא מרגיש לבד רוב הזמן, והוא לא אוהב להיות עם אנשים, אפילו ההורים. שון הקשיב לו טוב טוב. פתאום הכל היה נראה לו ברור. הוא קיבל תשובות לשאלות שהוא אף פעם לא שאל. אבל ברגע זה הוא הרגיש שהוא קיבל תפקיד חדש. הוא לא רצה לתת לאל להיפגע יותר אף פעם. הוא לא רצה לעזוב אותו אף אף לא לשנייה. הוא רצה להיות קרוב אליו תמיד, לחבק אותו בכל רגע שהוא צריך.
כל פעם שאל קיבל התקף חרדה. כל פעם שאל הרגיש שהוא צריך לברוח או להיות לבד. הוא הלך לבית של שון. חיבק אותו חזק. הם קראו ספרים ביחד וכתבו שירים. אל הקשיב לשון מנגן ומקריא לו דברים חדשים. וכל פעם שזה קרה הוא הרגיש יותר מאוהב. השירים של שון הפכו להיות עם נושא אחיד. הוא כתב על אהבה. אהבה ספציפית לבן אדם מיוחד.

פגישה במסדרון- חלק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך