פינת תבור

29/12/2020 116 צפיות תגובה אחת

וישבנו על ספסל בפינת התבור,
את דיברת בשקט כמו שאני משער שאת מדברת בדרך כלל. אני דיברתי עם הידיים ולפעמים בשצף לא שקט כמו שאני יודע שאני מדבר בדרך כלל. שלוך על הספסל כמו ילד בן 16, שמתי לב והתיישרתי בכל זאת יש פה ליידי. ואת היית עם הצבעים שלך והקרזול שלך ואני גם הייתי עם הזה שלי.
ולא היה וואו
לא היו ניצוצות
גם קיבלת טלפון פה והודעה שם, התנצלת וענית חברה חונה יש תוכניות לארוחת ערב.
איזה נאיבי אני, זה כבר ממש ממש לא מקסים.
וגם אחרי חשבתי, הייתי בטוח מה זה חשבתי, שהיה קליק קטן כזה, לא ניצוצות. אבל קליק קטן וכנה כזה במקום אחר מבדרך כלל, איזה קצה קרחון של שפה משתופת שהיא לא כל כך נפוצה, חשבתי.
איזה נאיבי אני, על גבול העיוור.
ואפילו יומיים אחרי מישהי אחרת הזמינה אותי לשבת על בקבוק יין וסירבתי בנימוס, חשבתי שיש קליק קטן וכנה אז למה עוד בקבוק יין, חשבתי.
איזה נאיבי אני, פשוט פנטזיונר.
אז תקווה ליומיים שלוש, ואז שני ניפנופים. הזכרת לי למה עזבתי את העיר המטונפת הזאת ושלחת אותי לחפש כדורי שינה באינטרנט.
איזה נאיבי, זה כבר לא מצחיק.

פינת תבור
דרוג הסיפור 4.5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

לא כיף להרגיש הנאיבי אחרי שמנפנפים אותך.. אבל תחשוב על זה שגם אתה סוג של נפנפת את הבחורה עם היין. מקווה שהזמן יעשה את שלו ותצליח לשחרר. כתיבה יפה.

29/12/2020 20:27
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך