פרפר של שקיעה, פרק 1

*מכיל שפה גסה, מין וטראומה*

הוא ראה את הפרפר במקרה.
אם לא היה יורד מהשביל ביער ולא עוצר להציץ לתוך החשכה בגזע עץ חלול על
שפת הנהר הגועש לעולם לא היה רואה אותו.
האור של הפנס היה חלש אך התאורה היתה מספיקה כדי לראות את החרק, והעובדה שהוא היה גדול פי שתיים מפרפר רגיל בהחלט עזרה.
הדבר שהפתיע את אלכסנדר מעבר לגודלו של הפרפר היה יופיו. הוא התנשף כשמוחו עיבד את התמונה שמולו, כנפיי הפרפר היו בצבעי השקיעה, וורוד צהוב וסגול התנוססו על כנפיו כמו כתמי צבע מים טריים, חזקים.
הוא הביט בו דקות ארוכות, מעכל את העובדה שהוא לא הוזה.
רק כשהגשם החל הוא נסוג משם. תוך דקות אחדות הגשם התחזק ועד שהגיע לטנדר היה רטוב לחלוטין.

אלכסנדר חזר למחרת, אך למרות שצעד לאורך הנהר הוא לא מצא את העץ החלול.
כשהתעייף התיישב על גזע עץ שנפל, הוא הביא איתו בירה של 10 אחוז וארוחת צהריים. היה נעים ליד הנהר, והיופי מסביבו תמיד הדהים והפליא אותו מחדש.
המקום היה שונה מכל יער שאי פעם היה בו, הגוונים של גזעי העצים, שחלקם כוסו על ידי שיח מטפס, העלים של העצים השונים, הכל נראה הרבה יותר בוהק, הצבעים חזקים יותר. הוא חשב על הפרפר, ואז חשב עליה, שאהב. שאוהב, תיקן את עצמו.
הוא אוהב אותה. הוא ידע שיאהב אותה מהרגע שהכיר אותה. היתה לו הרגשה שהיא האחת.
הקסים אותו האלגנטיות שלה, החוכמה והחריפות שלה והיכולת שלה לשמור על רוגע בכל מצב.
כשהכיר אותה יותר, לאחר שנענתה לבקשתו לצאת איתה, העריך אותה. הוא ידע שעברה חיים לא פשוטים.
היא מעולם לא דיברה על העבר, למרות ששאל אותה שאלות רבות על הילדות שלה, תשובתייה תמיד היו קצרות בעלות מידע בסיסי.
בגיל תשע עשרה היא עברה לסקוטלנד משוויץ, שם גדלה. הוא ידע שהורייה היו עשירים, אך היא סירבה לתמיכה שלהם. היא התחילה מאפס ועבדה בכתיבת ביקורות על ספרים וסרטים בעיתון המקומי בעיירה שלהם.
הוא ניחש שעברה טראומה, היא לא סיפרה לו על כך אך ההתנהגות שלה כשעברו לגור יחד ,לאחר חודשיים יחד, הבהירה לו את זה בוודאות.
היא התקינה שלושה מנעולים שונים על דלת העץ, כשיצאו מהבית היו חייבים לסגור את כל החלונות בבית ולנעולם. היא ביקשה ממנו תמיד להודיע לה כשהוא נכנס הביתה, תמיד לסגור אחריו.
כשהעלה את הנושא וניסה להבין מדוע זה כל כך חשוב לה היא חייכה אליו, נשענה עליו ואמרה שבטיחות מעל הכל.
הם דיברו על כל נושא בעולם חוץ מזה, הם צחקו הרבה ועשו אהבה בלי סוף בחודשים הראשונים.
היא אהבה לבשל, והוא שטף כלים. היא היתה מכניסה ותולה כביסה והוא מקפל. מעולם לא רבו על חלוקת תפקידים, זה היה ברור להם כשמש כשרק עברו לגור יחדיו. הוא אהב את האוכל שלה, את הריקודים הקטנים שלה כשמוזיקה התנגנה בבית, את הצחוק שלה כשצפו בסרט או את הערות שלה על המשחק והעבודת בימוי.
הוא אהב להביט בה כשכתבה, שערה הארוך האדום-כתום טבעי נופל אל מעבר לכתפייה, עינייה הכחולות המביטות במחברת (תמיד כתבה תחילה במחברת, לאחר שהיתה מרוצה היתה משכתבת למחשב שלה) ואת כך שנשכה את שפתה התחתונה כשהתרכזה.
אלכסנדר סיים את הסנדוויץ שהכין הבוקר, הוא נשען אחרונית על הגזע והביט בשמים מעבר לעלי העצים שהתנססו מעליו.
הוא פתח את הבירה, והוציא ג\'ויינט מכיס הסוודר האפור שלו. מתחתיו לבש חולצה שחורה ומכנסי ג\'ינס פשוטים כחולים.
הוא עישן ושתה, הוא לא תכנן לצאת מהיער עד השקיעה והיה בטוח שעד אז יהיה כשיר לנהיגה. את הטנדר החנה תמיד הכי קרוב שיכל, בין העצים הראשונים, ניסתר מהכביש חצץ שהוביל לכביש הראשי באזור.
היא הכירה לו את היער, למרות שגר לידו כל חייו לא נכנס וטייל בו. הם אהבו לטייל יחד. היא הכינה להם פיקניק, הוא הביא בקבוק יין טוב והם היו נוסעים לפה לפחות פעם בשבוע. הוא ידע שלעיתים, כשהיה בעבודה והיא היתה חופשייה, הלכה בלעדיו.
היא לא פחדה מחרקים ומחיות.
כשהיתה ביער היה רואה צד אחר, שונה לחלוטין מאיך שהיא מחוצה לו. היא הייתה…. היא לו קשה להסביר, אפילו לעצמו, והיה חייב להודות שאז, באותו רגע אפילו לא היה שם לב לשינוי הזה בה.
הוא נשף עשן בצורת טבעות, עינייו עקבו אחרי סנאים שרצו על גזעי העצים לידו, סנאי אחד נעצר והביט לעברו, אחר המשיך אחרי חבריו בדילוגים מרנינים.
ולפתע הבין, היא היתה חיה יותר, צחוקה חזק יותר, תנועותייה פחות מחושבות, עייניה נצצו לעברו והיא היתה קלילה יותר. היא היתה בבית, המחשבה עלתה בו בחדות כזו שהוא נרעד לשניה.

הוא חייב להתגבר עליה. עברו כבר יותר משלושה חודשים מאז שעזבה ועדיין לא הזיז את חפצייה, את בגדייה התלויים בחדר הארונות המשותף שלהם, את תכשירי האיפור והקוסמטיקה שלה שתפסו חלק נרחב מחדר האמבטיה, את הספרים הרבים שלה שהיו מונחים בכל פינה בבית.
כשחזר הביתה לאחר יום עבודה שבו היה נוכח ולא נוכח הוא נכנס למקלחת קרה (תמיד שכח להדליק את הדוד) ואחריה יצא והביט במראה.
הוא נראה עייף, עינייו האפורות החזירו לו מבט מותש. הוא היה רזה יותר מידי, לפעמים שכח לאכול, אבל הוא ידע שהוא מושך מבטים של נשים ברגע שנכנס לחדר. הוא תמיד ידע שהוא גבר נאה, ותמיד טיפח את עצמו. בזמן האחרון הוא הזניח, הזיפים שלו ארכו וצמחו לזקן קצר, ועכשיו, כמי שרק שם לב לדבר הוא פתח את המגירה והוציא את מכונת הגילוח שלו. הוא התגלח במהירות.
הוא סקר את עצמו שוב, ואז את שידת האמבטיה המלאה קרמים וסבונים מסוגים שונים. היא היתה מכינה להם אמבטיות, עם קצף, עם גרגירים, עם ריחות שונים ושילובים מנצחים. היא אהבה לשבת בחיקו, נשענת על חזהו השרירי ועוצמת את עינייה. הוא אהב ללטף את גופה, לחפון, לשחק בפטמותייה הזקורות.
הוא אהב לסבן את שיערה הארוך, הוא אהב את איך שגנחה באוזניו כשנגע בה.
פרץ הגעגוע הפך לזעם, הוא יצא מהאמבטיה והביא שקית זבל מהמטבח. הוא אסף את כל הקרמים, את הסבונים, הוא פתח את מגירת האיפור שלה והוציא וזרק הכל לתוך השקית.

אלכסנדר היה במסיבה. הוא שתה ושתה, חברו ג\'ייקוב (הוא קרא לו קוב כבר מאז הבית ספר היסודי, בו היו יריבים מושבעים) הביט בו בדאגה אך במהרה הצטרף אליו בתמיכה שקטה.
המוזיקה היתה רועשת, אבל כשנעמדו ליד הבר הווליום היה סביר, ולאלכסנדר לא היתה סיבה לזוז מהבר. הברמנית, מיה, היתה חברתו של קוב והיא לא הפסיקה להגיש להם ולתת להם תשומת לב למרות העומס הרב.
אחרי הכוס וויסקי השלישית (אחרי ששתה שתי בירות) כבר לא יכל לשמור על השער במוחו שמנע מזכרונה להכנס.
הוא קודם כל נזכר במבטה הכועס, היה זה מבט נאה ביותר שאהב כפי שאהב את שאר מבטייה. היא לא כעסה עליו לעיתים קרובות, אבל ידע שעכשיו היתה כועסת עליו. לא בגלל ששתה, להפך, היא האחרונה שתעיר לו על כמות שתייה, אלא על המצב בו שתה. אם היתה פה איתו עכשיו היתה אומרת לו שאו שירים את המצב רוח שלו מהרצפה, או שיפסיק לשתות. שותים כשמרגישים טוב, קולה הופיע במוחו, אחרת רק תדכא את עצמך יותר.
הוא נפנף את ידו, ובמוחו קרא לה מתחסדת, כי שניהם ידעו טוב מאוד שגם היא חטאה לא מעט בכך.
הוא עבר מהבר לספה אחורית, קוב הלך אחריו לאחר שנישק את חברתו ארוכות, והתיישב לצידו.
\"אתה חייב לצאת מזה.\" הוא אמר לו, אבל לא סירב לג\'ויינט שאלכסנדר הגיש לו.
הוא הביט בבנות הרוקדות, הוא נזכר באיך שהיא רקדה. היתה לה חינניות בתנועות, הוא היה יכול לשבת ולבהות בה רוקדת שעות.

היא כן דיברה, רמזה, נזכר, כשהיתה שיכורה או מסוממת.
בדרך כלל היה גם הוא בגילופין.
היא אהבה לשתות, היא אהבה וויסקי איכותי. היא פחות אהבה לצאת למסיבות אבל בשמחה היתה מארגנת להם אחת פרטית בבית, עם חברים מעטים או לבד.
הוא לא זכר שמעולם שהיה לה אנגובר.
המשפטים שאמרה היו סתמיים, עם משמעות חבויה, אך היא לא גילתה לו אותה.
ערב אחד חזר הביתה ומצא אותה במיטה, היא שתתה, הוא הריח את הוויסקי עוד לפני שנכנס לחדר.
היא נשענה על הכריות, בקבוק חצי ריק בידה. היא לא שתתה את כל זה, אמר לעצמו, אבל ידע שהבקבוק נפתח היום.
\"אלכסנדר.\" כשקראה לו בשמו, תמיד אמרה את שמו המלא, אף פעם לא אלכס, או אלק, או כל קיצור אחר ששמע מאחרות ואחרים.
\"תראה, השמיים יפים כל כך.\"
הוא התיישב לידה, והביט מעבר לחלון אל שמיים צבועים בגווני שקיעה, \"בהחלט. מה קרה?\"
\"צריך לקרות דבר כדי שאשתה?\"
הוא לקח מידה את הבקבוק, ולא אמר כלום, רק חיכה.
והיא בכתה. בכי שקט, התנשפויות קצרות ודמעות שזולגות כמו מים על צידי פנייה.
זו היתה הפעם הראשונה שראה אותה בוכה.
הם כבר גרו ביחד תקופה יפה, הם כבר רבו, ובכל זאת מעולם לא ראה אותה ככה.
\"תשתה איתי.\" היא אמרה. \"תשתה איתי.\"
והוא לגם לגימה ארוכה מהבקבוק, והחזיר את מבטו אליה.
\"תורך.\"
והיא דיברה, מידי פעם החוותה לו לשתות עוד לגימה.
היא סיפרה שהיא עצובה. שלפעמים היא לא יודעת איך להתמודד עם עצמה, שהרבה פעמים היא שותה כשהוא לא נמצא. בבוקר היא קמה ושותה.
הקול שלה נקטע לעיתים כשהיא מביטה החוצה, אליו, אל הרצפה. היא מספרת שזה עוזר לה , באותו הרגע בלבד, ולמרות שהיא יודעת שלא יצא לה מזה דבר מלבד כאב והכחשה היא שותה.
ואז הוא שאל, גם הוא כבר שיכור, שאלה אחת בלבד; למה?
והתשובה הפתיעה אותו, הוא חשב שתאשים אחרים, את העצבות, את ההרגל.
הוא לא חשב שתאשים את עצמה. שבמעין צורה מעוותת שכזו היא לא מוכנה, לא יכולה, להתגבר על העבר.
\"תספרי לי.\" ביקש, הוא התקרב אליה וכירבל אותה בחיקו.
היא השיבה שהיא לא רוצה להזכר בהכל, היא אמרה שהיא לא רוצה לשקוע בזה יותר ממה שהיא עכשיו, היא אמרה שהיא לא יכולה. היא פשוט לא יכולה. ואז הוסיפה, בקול קטן ובשקט בשקט שהיא עברה דברים, דברים נוראים.
והוא זה ששאל , \"אונס?\"
והיא לא הביטה בו, ולא בשום דבר,היא בהתה בנקודה באוויר כאילו כולה נמשכת באחת אליה. היא לא ענתה, אבל הוא כבר ידע את התשובה.

הפעם הראשונה שעשו אהבה.
זו לא היתה אהבה. זה היה סקס, סקס מלוכלך, קשוח ופרוע.
היא שרטה אותו, שריטות ארוכות על גבו, היא נלחמה בו, ובכל זאת, בכל נשימה שניה התחננה שימשיך. שיחזיק בה בחוזקה.
אל תפסיק, אל תפסיק. חזק יותר. היא התנשמה באוזניו, ואמרה לו שלא משנה מה היא אומרת שלא ישנה את הקצב, שלא ישנה את האחיזה בה.
היא הביטה בו בעיניים, עינייה הכחולות נעוצות בו לדקה אחת שלמה כשהיא דיברה ואז, אחר כך, עינייה לא פגשו בו שוב.
הוא עשה מה שרצתה, הוא היה מסטול, הוא היה מבושם בריחה ובגופה, והוא הקשיב לתחינותייה. וכשחשב על זה כעת הוא היה צריך להתנתק ממנה בכוח. זה היה הזוי.
כן, הוא אהב קשוח לעיתים, הוא אהב לעשות אהבה אגרסיבית, אבל לא ככה. אף פעם לא ככה.
הם לא דיברו על זה מעולם. הוא מהרגשת הבושה, על כך שלא עצר, והיא התנהגה כאילו זה לא קרה מעולם.
בפעם הבאה שהם קיימו יחסי מין היא הייתה רכה, היא הביטה בו בלי הפסקה, היא נגעה בו, ועודדה אותו לגעת בה. היא הייתה איתו בכל תנועה, היא גנחה ולחשה את שמו שוב ושוב כשגמרה.
היא אמרה שהוא הפרטנר הכי טוב שהיה לה במיטה.

הוא שוב הלך ליער, והפעם העמיק בתוכו עד שהגיע לנדנדה. קרש עץ עבה בהיר שבצידיו שני חורים שהושחלו בחבלים ארוכים.
הנדנדה היתה פה מאז ומעולם, או שהופיעה באחת, כך אמרה לו. היא מצאה אותה, היא הביאה אותו לשם, היא התנדנדה וכשהתנדנדה היא נראתה כמו פיה. הדנדנדה היתה תלויה מגבוה, מחוברת לשני גזעים עבים. וישר מולה היה מורד חד כלפי מטה, כך כשהתנדנדת רגלייך היו רחוקות מהקרקע מרחק של שני מטרים.
היא הייתה אומרת שיש לה פחד גבהים, אבל כשהתנדנדה היא צחקה על עצמה. זה מרגש, אמרה.
והוא התיישב על הנדנדה, רצה להרגיש את הריגוש שהיא הרגישה.
אבל הוא לא הרגיש דבר. רק געגוע שחפר בו חור עמוק, עצום, אין סופי.
הפעם הוא בכה.
זה היה בכי מכוער, הוא לא זכר את הפעם האחרונה שבכה, אולי כשאמו מתה כשהיה נער. הוא לא ניסה לחסום או להתגבר על הבכי. הוא פשוט בכה.
וכשנרגע הביט סביבו, ואז הוא ראה את הפרפר בצבעי השקיעה. הפרפר באמת היה גדול. והוא היה מקסים. הפרפר התעופף מפרח לפרח במהירות מטשטשת.
וכשעצר, היה נראה שהזמן עומד מלכת.