lily
היי, הפרק הבא יעלה כנראה ביום ראשון :) אם אהבתם ואם יש לכם ביקורת והערות אשמח שתכתבו לי ותדרגו את הסיפור.

פרפר של שקיעה, פרק 2

lily 31/12/2020 143 צפיות אין תגובות
היי, הפרק הבא יעלה כנראה ביום ראשון :) אם אהבתם ואם יש לכם ביקורת והערות אשמח שתכתבו לי ותדרגו את הסיפור.

*מכיל שפה גסה, מין וטראומה

אלכסנדר נישק את הבחורה, הוא השחיל את ידו בשערה, ובידו השניה משך אותה צמוד אליו.
היא נשמה לפיו, “אלכס, מתי תקח אותי לדירה שלך?”
הם היו מחוץ למועדון, אלכסנדר היה מעט שיכור, היא היתה אחרי משקה אחד ושעה של ריקודים, אליהם לא הצטרף.
הוא העדיף לשבת בצד ולעשן.
במקום לענות לה, הוא ליטף את זרועותה ובחן את גופה בשמלת קולר צמודה. סופי היתה יפה, בהחלט, אך כשהשווה אותה אליה, אל זאת שבליבו, היא איבדה כל חן.
הוא ניער את ראשו, הוא לא ישווה. הוא לא ישווה דבר, לא את איך שהיא נראית, לא את מגעה, דבר. הוא יקח אותה לביתו (לביתם) ויעשה איתה סקס שישכיח אותה.
וכך הוא עשה. הם נסעו במכוניתו, וסופי לא הפסיקה לגעת בו, לפתוח את כפתורי חולצתו בזמן שנהג. הם יעשו תאונה, חשב כשהרגיש את ידה נדחפת לתוך מכנסיו.
היא ירדה אליו, היא נישקה אותו והוא חצה את הקו לכביש הנגדי ובאחת חזרה. הוא לא אמר לה להפסיק, להפך, הוא דחף את ראשה מטה ונשם עמוקות.
כשעמד לגמור משך אותה מעליו, היא ליקקה את שפתייה והביטה בו בחיוך מרוצה מעצמה.
“את לא שפויה.”
“לא, ואתה.” היא צחקה חזרה.
כשהגיעו הוא סגר את רוכסן מכנסייו והוביל אותה אל הבית.
סופי הביטה סביב בהפתעה כשנכנסה. המקום כולו היה מלא בה, והוא ידע שהיא מרגישה את זה, שביתו מלא במגעה של אחרת. מהתמונות שהיא בחרה (נופים וטבע) לרהיטים מעץ, לספרים שריכז במדפים ובערמות בפינה.
אבל היא לא שאלה דבר, והוא לא הסביר.
אלכסנדר לקח את סופי למיטתו, שעליו נהג לכרבל אותה כל ערב. הוא נישק את סופי, הוא הוריד ממנה את השמלה והוא ליטף אותה. הוא החדיר לתוכה אצבע וכשהייתה רטובה הכניס את איברו לתוכה.
והוא עשה אותה על המיטה. בדוגי סטייל.
הוא עשה את סופי ולא חשב עליה כלל.

הוא כן חשב עליה.
הוא חשב עליה בלי הפסקה. הוא חשב עליה בכל הרגעים בהם היה הער, והוא חלם עליה בלילה.
הוא שנא אותה, הוא שנא את כמה שאהב אותה, והוא שנא אותה כי איננה.
אחרי שסופי הלכה והוא הפסיק לעבוד על עצמו שנהנה ממה שהיה הוא התקשר לקוב.
הוא שאל אם בא לו לקפוץ, להשתכר ולהוציא את כל הדברים שלה מהדירה שלהם, לא, הדירה שלו.
וקוב ענה שכן, אבל בשעה נורמלית, ולא בשלוש לפנות בוקר.
ואלכסנדר התנצל על כך שלא שם לב לשעה.
הוא השתכר שוב, לבד הפעם ולא במועדון רועש, הוא שתה את הבקבוק וויסקי האהוב עליה, ששמרה מעל המקרר לאירוע מיוחד.
הוא שתה וארז. הוא ארז בארגז את כל הספרים שלה, שהיו מאוד שונים מהספרים שלו (היא אהבה רומנטיקה, מתח פסיכולוגיה ואימה- והכי טוב הכל ביחד, והוא אהב היסטוריה ומדע). הוא ארז את המעילים שלה שהיו תלויים בכניסה, כשניער קפוצון בצבע וורוד עתיק מפתח ופתק נפלו מהכיס הקטן.
בתחילה לא שם לב, רק כשדרך על החפץ הקר מברזל, יחף, הרגיש אותו.
הוא התכופף והרים אותו ואת הפתק. לקח לו רגע להתאושש מערפל האלכוהול ולפענח מה כתוב. כתובת, לדירת סטודיו לא רחוקה מהיכן שגר, ומשפט: תעברי כשמתחשק לך.
המחשבה שעברה במוחו היתה איומה ומוחצת. הוא לא יכל לנשום לדקה, כל מערכת היחסים שלהם עברה במוחו במהרות, מדפדף בה למצוא רמז קלוש לזה, לבגידה. הוא לא היה טיפש, הוא לא האמין שהיא הצליחה להסתיר ממנו כזה דבר.
בלי לחשוב הרבה הוא שם על עצמו מעיל ויצא.
השעה היתה קרובה לחמש כשהגיע לדירת סטודיו. הוא פסע ברגל, ברוח הקרה, ברחובות הריקים.
הדירה היתה בעלת חצר מלאה פרחים ועצי הדר, היא לא היתה גדולה אבל השטח שלה היה רחב ממדים והיא בלטה ברחוב שבו ניצלו כל שטח לבתים גדולים בעלי שתי קומות לפחות.
הוא פתח את השער, כסוף ופשוט, ופסע בשביל. הוא היה חייב לדעת, הוא היה חייב להבין. לא שינתה לו השעה, לא שינתה לו הידיעה שכנראה מה שיראה לא ימצא חן בעינייו, הוא היה חייב לדעת. חייב.
הוא דפק על הדלת בתחילה, דפק בחוזקה. הוא לא הפסיק לדפוק עד ששמע קללות ומישהו פותח את המנעולים והדלת נפתחה כסדק, ומה שראה הפתיע אותו. בחורה בפיג’מה עם הדפס של עלי גפן, התיחה בו “מה!?”
הוא נאלם דום לשניה, והודה בפני עצמו שציפה לגבר לא לאישה עם שיער שחור כהה אסוף בצמה שמגיעה עד ברכייה, ולעיניים בצבע הלילה שננעצו בו.
היא סקרה אותו ופתחה את הדלת עד הסוף, “אתה אלכסנדר, נכון?”
הוא הנהן, והופתע שנית. היא ידעה מיהו.
“בוא תכנס, אתה נראה זוועה. הייתי מעריכה מאוד אם היית קופץ עוד שעתיים. ישנתי פחות מארבע שעות.”
“מי את?” שאל, בלי לפסוע פנימה.
“קייט. אני קייט. אם אתה מתכוון להשאר בפתח אני חוזרת לישון, יש לי עבודה היום.”
הוא נכנס, “את יודעת הרבה יותר ממני, זה בטוח.”
“אתה רוצה תה?”
הוא הנהן בהיסח דעת וסקר את הדירה. היא נראתה כמו ג’ונגל פרוע. עציצים בכל מקום, רהיטיי עץ עם עיצוב ווינטז’, ספת בד בצבע שמנת, חלונות גדולים ווילונות ירוקים.
הוא עקב אחרייה למטבח בעיצוב דומה, הוא התפלא איך היא מסתדרת עם כל העציצים בכל פינה, על המדפים, על השולחנות והשידות.
הוא התיישב על כיסא ליד הדלפק כשהיא הרתיחה מים.
“זה באמת נורא.” היא אמרה, “איך שכל הדבר הזה נגמר. אתה בטח מתגעגע אליה. היא סיפרה לי עליך הרבה.”
“איך הכרת אותה?”
“קראתי את כל הביקורות שכתבה, יש לי מנוי לעיתון רק בגללה. התחלתי לדבר איתה באיימל.”
“בת כמה את?”
“שלושים וחמש” היא חייכה לעברו, היא לא נראתה דקה מעל עשרים וחמש ולחשוב שהיא גדולה ממנו תשע שנים.
היא הגישה לו תה בספל גדול, “זה עם ג’ינג’ר.”
“מי את בשבילה?” שאל אחרי שלגם לגימה קטנה, רותח וטעים, חריף מעט.
“אוה,” היא התיישבה מולו, מחזיקה בידייה את הכוס ונושפת לתוכה, “חברה, אני מניחה. אני עובדת כפסיכולוגית, והיא סיקרנה אותי מההתחלה. ילדה כזו מתוסבכת.” היא חייכה לעצמה, “כזו מקסימה.”
אלכסנדר התפלא שהיא קראה לה, לבחורה בסוף שנת העשרים ואחת שלה, ילדה.
הוא התפלא הרבה פעמים בחצי שעה הזו, והניח שזו לא הפעם האחרונה שיופתע.
“למה, ” הוא ניסח את השאלה שקדחה במוחו מהרגע שמצא את המפתח והפתק, “למה היא הסתירה אותך ממני?”
“אני לא יודעת מה הסיבה הברורה. היא פחדה, היא פחדה מלא, נכון?”
והוא שוב נזכר בטקס הנעילות של כל החלונות ודלת הכניסה, איך הייתה נכנסת לכל חדר במעין חשש מוסתר, ולאחר מכן נושמת בהקלה.
הוא נזכר שהיתה לעיתים קמה בלילה ומסתכלת מתחת למיטה.
הוא נזכר איך היתה קופצת כשהיה מאחורייה או נכנס לחדר בשקט בלי שראתה.
היא פחדה, והמחשבה הזו האפילה פתאום על כל מערכת היחסים שלהם.
“ממה היא כל כך פחדה?” שאל, “למה היא אף פעם לא דיברה איתי על זה? למה היא הסתירה ממני בכל כך מקצעיות וזהירות את העבר שלה?” ניסח בזו אחר זו את השאלות שקפצו במוחו.
וקייט, לוגמת מהתה ומביטה מהחלון בזריחה, לא ענתה.
לאחר דקות אחדות של שקט היא דיברה, “הילדה עברה כל כך הרבה טראומות, כל כך הרבה דברים שפגעו בה שוב ושוב, היא מעולם לא הצליחה להתאושש מהם. היא קברה אותם.”
“היא סיפרה לך אילו דברים?”
“לא הכל. לא הכל.”
התה עשה לו טוב, הוא החזיר את החדות מחשבה שלו לאיתנה, והוא הרגיש שהשפעת האלכוהול פוחתת.
“מה היא כן סיפרה? לי היא רמזה על…. האונס שחוותה.”
קייט החזירה את מבטו אליו, מבט עצוב וחודר “היא חוותה הרבה יותר מאחד, ובמשך תקופה ארוכה.” היא המניחה את מבטה, “היא האשימה את עצמה,” נאנחה, “באיזו שהיא מידה הקורבן תמיד מאשים את עצמו, אבל היא, היא לקחה את כל האשמה.”
“מי זה הבן זונה הזה?”
קייט צחקה, זה היה צחוק נוגה, “היא לא סיפרה. אבל הבנתי שהוא אמיד במעמד גבוה בשוויץ. כמובן שהיא לא סיפרה, היא פחדה. פחד אלוהים.”
ואז היא הזדקפה והביטה לעברו, “תספר לי, איך הכרת אותה?”

הם הכירו במסיבה, לפני שנה וחצי. בחורה יפייפיה בעלת שיער אדום בוהק, בשמלה כחולה קצרה. הוא ראה אותה ישר כשנכנס, ומבטו התבקע עליה.
הוא עזב את קוב ומיה, שבמילא היו עסוקים בלהראות לכל העולם שהם שוב חזרו להיות זוג, והלך הישר אליה, כמחושף.
“אני אלכסנדר, את פנויה?”
היא הביטה בו בהפתעה, וחייכה, חיוך מקסים.
“אני לא מכירה אותך.”
“תתני לי הזדמנות? אני מבקש. מהרגע שנכנסתי וראיתי אותך התאהבתי, ועד לרגע זה לא האמנתי באהבה ממבט ראשון.”
היא צחקה, צחוק מתגלגל, “אתה מתחיל ככה עם כל אחת?”
הוא הניח יד על ליבו, “את היחידה.”
שהיא שילבה את ידה בידו, “אם כך, שנתחיל בכך שתקנה לי משקה ותעשה לי סיור? לא מזמן עברתי לכאן, ואני עוד לא מכירה אף אחד.”

קייט כיסתה את פייה ופיהקה, ואלכסנדר התנצל על שהגיע בשעה כזו.
“האמת, חשבתי שהיא בטח בוגדת בי, לא האמנתי בזה, אבל הייתי שיכור, ומלא זעם, ו…”
היא עצרה אותו, “הכל בסדר, באמת.”
אחרי שתיקה קצרה, “היא באמת בחורה מקסימה, חבל שזה נגמר כך. היא הייתה מאושרת איתך, אבל היא לא הרגישה בטוחה. וזה באמת חבל.”
“את חושבת שהיא עזבה כי היא לא הרגישה בטוחה?”

הוא נזכר ביום שעזבה, היא לא לקחה איתה דבר. לא את הספרים שאהבה וקנתה מכספה, לא מזוודה עם חפצים ואפילו לא בגד אחד. רק מה שהיה על גופה.
היא השאירה לו פתק. פאקינג פתק. פתק מחורבן שפירק אותו לחתיכות קטנות ופיזר את כולם בגלקסיה.
הם גרו כבר כמעט שנה יחד, והוא תכנן להציע לה נישואים בהפתעה. זה היה ברור לו כשמש שאיתה הוא רוצה לחיות ולהזדקן. שאיתה הוא רוצה להקים משפחה.
הוא זכר שהגיע הביתה, והבית לא היה נעול, וזה הפתיע אותו.
הוא נכנס פנימה וקרא בשמה, הוא נכנס פנימה והיה בטוח שימצא אותה עם ספר בסלון על הספה, או כותבת במחשב בפינת עבודה, אולי במיטה, וכנראה עושה אמבטיה. הוא חיפש אותה בכל הבית, ובמטבח, על המקרר מצא פתק בצבע שמנת עם הכתב המבולגן שלה. היא כתבה לו: אלכסנדר, אני מצטערת. אם תישנא אותי אבין, אבל הייתי חייבת לחזור לשוויץ.
וזהו. זה מה שהיא השאירה לו. הוא עמד שם במטבח כשפצע עמוק נפער בחזהו. הדם שזלג היה יכול למלא בריכת אולימפיאדה שלמה.
ואז היה הזעם. כמה כעס, הוא געש בתוכו כמערבולת באוקיינוס.
הוא לא הבין. וכשניסה להתקשר אליה השיר של queen צלצל מהסלון.
היא אפילו לא לקחה את הפלאפון שלה.

קייט הנהנה, “איזו עוד סיבה תיהיה לה לעזוב את בן זוגה שהיא מטורפת עליו אם לא אימה?”
אימה. לפתע הצטער על כל השינאה שחש כלפייה, הכאיבה לו הידיעה שהרגישה כזה דבר מבעית.
“אני לא מצליח להבין למה היא אף פעם לא שיתפה אותי במה שעבר עליה, למה היא תמיד הסתירה את כל זה.”
והוא שוב הופתע מהתשובה של קייט, “עלה בדעתך שזה היה על מנת להגן עליך?”
לא, מעולם לא הייתה גם עולה בו מחשבה זו.
“אני חייב למצוא אותה.” אמר לעצמו ולה, “אני חייב למצוא אותה.”
בחוץ השמש עלתה, ומזג האוויר התבהר. שמים כחולים עם עננים לבנים.
קייט התרוממה, “אני צריכה להתכונן לעבודה. אתה יכול לקפוץ אחרי שבע בערב.”
הוא קם, “אני… אני שוב מצטער שהתפרצתי כך, אבל אני שמח שהכרתי אותך. אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי עד עכשיו. עברו שלושה חודשים, ולא תיפקדתי ממש. לא יכולתי לעכל שהיא עזבה ככה, ועכשיו אני חושב שאני מתחיל להבין.”
קייט החוותה בידה לשלילה, “אני לא חושבת שאנחנו מודעים אפילו לקצה הקרחון. אבל כן, אני מבינה למה אתה מתכוון. שמחתי לפגוש אותך, אפילו בנסיבות אלו. תבוא היום בערב, אני רוצה לעזור.”
הוא הנהן, ואז עזב.
וכשפסע חזרה לביתו, לביתם, התגבשה בתוכו ההחלטה שהוא יחפש אותה, הוא יחפש וימצא אותה.

פרפר של שקיעה, פרק 2
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך