קצת קשה לכתוב סיפור בלי תגובות...

פרק 4 – stay stronge

22/01/2013 473 צפיות תגובה אחת
קצת קשה לכתוב סיפור בלי תגובות...

לחזור לכיתה או לצאת החוצה… ? החלטתי ברוב חוכמתי לצאת, לטייל קצת. אלוהים אדירים, אם רק הייתה לי מפה. המקום כל כך גדול, כמו הגן והיסודי והתיכון שלנו בקיבוץ ביחד. התהלכתי בדשא שלפני הבניין המרכזי. החלטתי לשבת שם, מתחת לעץ שאלוהים יודע איזה סוג הוא, ולהוציא את המחברונת שלי. קיבלתי אותה בכיתה ז’, ממש לפני שנכנסתי לחט”ב. כפיר הביא לי אותה, סתם, כי היה בא לו. אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו… ישבנו ביער, על הספסל המגולף הישן. זה נחשב המקום הכי רומנטי בקיבוץ. לבשתי שורטס, גופייה לבנה וכפכפים. כרכתי את הרגליים שלי בידיי, ואת ראשי הנחתי על ברכיי. אני זוכרת הכל…

– כפיר : ” את באמת עוזבת, הא… ? “
הרמתי את ראשי והפניתי את מבטי אליו. הוא עשה זאת גם, הסתכל לי ישר בעיניים.
אני : ” כן… אני לא יודעת מה לעשות… כל החברים שלי פה, פשוט כולם… מי ישים לב לסתם איזה קיבוצניקית בתיכון עירוני, הא ? עוד ילדה חדשה ותמימה שלא יודעת כלום מהחיים שלה… “
כפיר הפנה את מבטו בחזרה לנקודה שבה הסתכל קודם. הוא ישב ישיבה מזרחית על הספסל והביט בשמש שנצבעה באדום-כתום. הוא נאנח, ואמר שוב :
כפיר : ” אני לא יודע מה אני אעשה בלעדייך. מי יפיל את ענבר ואורי למים בבריכה ? מי תשמח את כולנו כשנזכר במרמור בחווה של דוד יעקב הזקן ? מי… ? “
חשבתי קצת…
אני : ” כנראה שתצטרך אתה לתפוס את מקומי… אין, אני לא יכולה לשנות את הבחירה שלהם. אם הם רוצים לעבור לעיר מלוכלכת שהנערים בה מסתובבים חצי שיכורים וחצי מסוממים בלילה, שיהיה להם בכיף. למה לגרור אותי… ? “
כפיר שינה את הישיבה שלו. עכשיו רגל ימין הייתה מקופלת על הספסל ורגל שמאל נחה על האדמה היבשה. הוא הפנה את גופו אליי והסתכל על הפנים שלי. כפיר הסתכל עליי, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שראה אותי. הסתכלתי עליו בחזרה. הסתכלתי על העיניים הכחולות העמוקות שלו, על השיער הבלונדיני, על הפנים השזופות מהקיץ, על הנמשים שעל פניו, על השפתיים החזקות שלו, שתמיד מחייכות, ועכשיו, היו בקו אחד, עצוב. הוא הרים את ידו והעביר אגודל רך מתחת לעין שלי, כמסלק את הדמעה. הוא ליטף בעדינות את הלחי שלי ורכן לעברי עד ששפיתנו מצאו זו את זו. זאת לא הייתה נשיקה מהסרטים, מאלה שהילדים הקטנים מכסים את העיניים בקריאות איכסה ופיכסה. זאת הייתה נשיקה קטנה, קצרה, אבל שלה ייחלתי כל כך. כאשר התנתקנו הסתכלנו אחד בשנייה. הזוית של הפה שלו התעקלה קצת כלפי מעלה, כמחייך חיוך. תפסתי בחולצה שלו וקירבתי אותו אליי. התנשקנו עוד פעם אחת, נשיקה ארוכה יותר, עד שקראו לי לבוא לעזור להעמיס את הארגזים על המשאית. חייכתי לכפיר בחיוך מתנצל ורצתי לעזור. מי יודע כמה זמן כפיר נשאר לשבת שם… –

אבל עכשיו אני פה, על הדשא. אין לי אפשרות לבכות שוב. אסור לי להיראות חלשה בפני התלמידים. שלא ייצחקו עליי. אסור לי להיזכר בכפיר יותר, אסור. בית חדש, עיר חדשה, חיים חדשים. עוד לא כתבתי כלום במחברונת הזאת, לא פתחתי אותה אפילו. אבל עכשיו הרגשתי צורך לכתוב בה, כל דבר. כאשר הסרתי את הגומיה שעוטפת את הכריכה הקשה ופתחתי בעמוד הראשון, נפל לרגליי פתק. היה כתוב בו –

” ליולי בולי (:
שיהיה לנו בהצלחה בכיתה ז’.
מי ייתן והילדים הגדולים לא ירביצו לי.
אמן.
בציחקוק וידידות,
כפיר ♥ “

הרמתי את הפתק, קראתי, ובכיתי. מיהרתי למחות את הדמעות, אך מאוחר מידי. אור מהכיתה שלי ראה אותי. הוא רץ לעברי ושאל :
אור : ” מה קרה ? את בסדר ? “
הנהנתי בראשי כמסכימה ורצתי משם. שלחתי לאמא שלי הודעה לפלאפון –
אני : אמא, אני יוצאת מפה. אני נוסעת. לא יודעת לאן. אני אחזור אולי בערב ואולי בלילה. ביי.
עברתי את השער בריצה, מתעלמת מהצעקות והקללות של השומר בדרכי החוצה, למצוא את תחנת האוטובוס הקרובה.

פרק 4 – stay stronge
דרג את הסיפור

תגובות (1)

תמשיכי תמשיכי תמשיכי!

22/01/2013 08:11
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך