פרק 5 – stay stronge

23/01/2013 518 צפיות אין תגובות

מצאתי את תחנת האוטובוס הקרובה לבית הספר. שילמתי לנהג והתיישבתי מאחור. הוצאתי את הפלאפון מהתיק ותקעתי את האוזניות באוזניים. הסתכלתי מהחלון. כל הדרך בכיתי. קיבלתי הודעה :
אמא : יולי… ?
שלחתי לה הודעה בחזרה…
אני : מה את רוצה ?
אמא : מה קרה חמודה ?
אני : אני לא חמודה. לא קרה כלום.
אמא : אז למה יצאת מבית הספר ?
אני : ככה.
אמא : לדבר עם המורה שלך… ?
אני : פשוט תגידי לו שכאבה לי הבטן או משהו ושנתת לי אישור.
אמא : אוקיי…
סגרתי את ההודעות וחזרתי להסתכל על הנוף. ממש יפה פה, למה אני שונאת את העיר הזאת כל כך ? חשבתי על הכל. על הקיבוץ, על אורי, על החברים (גם אם הם היו מזוייפים), על כפיר, על הנשיקה… ניערתי את המחשבות שלי. אסור לי לחשוב על כפיר, פשוט אסור. אני לא יודעת כמה זמן נסעתי ככה, בוכה כמו תינוקת עם הראש תקוע בחלון…
הנהג : ” ים ת”א ! מותק, לא רצית לרדת פה ? “
הסתכלתי על הנהג. משום מה, ה’מותק’ שהוא אמר העביר בי צמרמורת, כמו תחושת דה ז’ה וו. עצרתי את המוזיקה, קמתי, שמתי את הילקוט על הכתף ויצאתי. בדרך מלמלתי תודה רפה לנהג… הסתכלתי על האוטובוס בדרכו לתחנה הבאה. אחרי שהוא נעלם מזווית הראייה שלי שמתי צעדיי לכיוון הים. הים הכחול, היפה שלי. הייתי באה לפה הרבה עם החבר’ה. משום מה, הים זה המקום הכי טוב כדי לשבת ולחשוב… הורדתי את הנעליים והגרביים והנחתי אותם בתוך התיק. קיפלתי את הג’ינס שלי שלא יירטבו. הלכתי לאורך החוף כמה וכמה פעמים, במשך שעתיים. כל הזמן חשבתי, על הכל פשוט. על מה שקרה לי בכיתה ה’… אף אחד לא יודע מזה, גם ההורים שלי לא. כשקורה דבר כזה, זה נחרט בזיכרון… נאחז חזק במוח ומסרב לצאת… הוצאתי כיסא מהערימה והתיישבתי חצי בתוך המים. עכשיו כבר הוצאתי את המחברת וכתבתי בה…

” תמיד ידעתי שלחיים יש משמעות. שכל אחד שנולד, זה נס. לכל אחד יש משימה, ואחרי שהוא משלים אותה הוא נפטר. אבל… יכול להיות שיש אנשים שלא קיבלו משימה להגשים ? כמו תינוקות שמתו בלידתן, איזו משימה הם כבר יכלו להגשים בפרק זמן כ”כ קצר ? ומה הייתה המשימה שלהם ? למה הם קיבלו משימה כ”כ קצרה בזמן שאחרים קיבלו משימות קשות יותר ? וגם, מתי בנאדם יודע שהוא סיים את המשימה שלו, הא ? מתי ? “

הסתכלתי על המחברת שכפיר הביא לי. הדף הראשון משומש. קראתי שוב ושוב את השורות האלה, אך מהר מאוד סגרתי את המחברת, שלא אתחיל לבכות שוב. צפיתי בשמש אט אט שוקעת. חיכיתי עד שתגיע לחצי הדרך, וצילמתי. אחרי כמה תמונות מרהיבות עליתי במדרגות, שטפתי רגליים והתחלתי ללכת לעבר תחנת האוטובוס. חיכיתי כמה דקות והאוטובוס הגיע. טיפסתי מדרגה ראשונה, הסתכלתי מבט אחרון על הים שלי ועל השמש, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק ועליתי. האוטובוס התחיל לנסוע. חייכתי לעצמי, מלאת סיפוק. אין לי סיבה לבכות, פשוט אין. התיישבתי ושוב, תקעתי את האוזניות באוזניים. אין לי שוב סיבה לבכות… אין לי שום סיבה לבכות… אין לי שום סיבה לבכות…

פרק 5 – stay stronge
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך