פרק 6 – stay stronge

ברגע שנכנסתי הביתה שוב זה התחיל. הוויכוחים, הצעקות, המלחמה בדמעות שלא ייפרצו החוצה…
אמא : " מה חשבת לעצמך ?! את חושבת שאת יכולה סתם ככה לברוח באמצע הלימודים ? זאת פעם ראשונה ואחרונה שאת עושה את זה, שמעת אותי ?? "
אני : " כו, שמעתי. ואני חושבת שגם כל הרחוב שמע. מאיפה לך לדעת שזאת פעם ראשונה, הא ? "
אמא : " אני רוצה להאמין שזאת פעם ראשונה, אל תנפצי לי את האשליות "
אני : " את לא מצחיקה אף אחד עם ההומור המוזר הזה שלך "
אמא : " את לא תתחצפי אליי, את שומעת ?! אם את גדלה בבית שלי את תפעלי לפי החוקים שלי, ברור ?! ו… יולי ? יולי !! לאן את הולכת ?? תחזרי הנה, לא סיימתי לדבר !! "
שנייה לפני שטרקתי את הדלת צעקתי לה בחזרה :
אני : " ואני כן !!! "
נעלתי את הדלת ושכבתי על המיטה. טמנתי את הראש בכרית ובכיתי. כל הזמן הזה שלא בכיתי, התפרץ בבת אחת. לא חשבתי על שום דבר חוץ מהקיבוץ. כל כך הייתי רוצה לחזור לגור שם, כל כך הייתי רוצה להיות קרובה לסבתא לאה המבולבלת שלי, האחרונה שנשארה בחיים, שכל פעם שייתי דופקת בדלתה היא הייתה מקבלת אותי בחום, מושיטה לי ספל שוקו חם וטעים… תמיד מצאתי בבית שלה מקום מפלט. תמיד היא הייתה מחבקת אותי כשהייצי עצובה או מבואסת, תמיד היא הייתה מוחה את הדמעות שלי עם טישו מתוך קופסת העץ הישנה שלה… ועכשיו ? איפה מקום המפלט שלי נמצא עכשיו ? מעצבן אותי שההורים שלי עברו לפה, לשסלר*, עיר כל כך נקייה ומצוחצחת שאפר לחשוב שהיא עטופה במין ניילון דק ששומר עליה. שמעתי נקישות קלות בחדר. תהרגו אותי, אבל אין לי ממש מצב רוח עכשיו להתמודד עם האישה הזאת שאני קוראת לה 'אמא'. מי שדפק בדלת שלי לא הרפה, והמשיך לדפוק.
אני : " בחיי שעוד פעם אחת שאתם דופקים לי בדלת אני אקח ת'פאקינג חיים המזורגגים שלכם ואדחוף לכם אותם לתחת "
שמעתי צחקוק קטן, של ילדה. פאק.
מאי* : " עוד 3 קללות, את כבר חייבת לי 37 שקל מתחילת החודש "
אני : " תחת זה לא קללה "
מאי : " זאת מילת גנאי גסה. 38 "
אני : " לכי מפה לפני שאני אוציא עלייך את כל הלקסיקון של המילים הגסות שלי. אני לא עשירה מספיק כדי להחזיר לך עליהן "
מאי : " נו יולי, אל תהיי כזאת. בבקשה תפתחי לי, אני לא אמא "
בחיי שהחנפנות הזאת שלה עוד תהרוג אותי. גררתי רגליים לעבר הדלת, פתחתי את המנעול וצנחתי חזרה למיטה.
מאי : " אפשר ? "
אני : " את מוזמנת להיכנס לתוך מקדשי הצנוע "
מאי פתחה את הדלת. היא עמדה על סף מיטתי, משלבת ידיים עם הפרצוף אני-פה-כי-אני-דואגת-לך-אבל-אני-יודעת-שאין-לך-כוח-אליי-אז-אני-לא-אחפור-לך הזה שלה. כן, כל כך הרבה מילים מפרצוף אחד.
מאי : אוי אל תהיי כזאת סרקיסטית "
אני : " את בכלל יודעת מה זה אומר ? "
מאי : " אממ, לא, אבל שמעתי את אמא משתמשת בתואר הזה כשהיא דיברה עם אבא. את יודעת – 'היא כזאת סרקיסטית, דניאל. זה מחרפן אותי ! מה אני יכולה להגיד לה כדי שהיא תבין ?' "
גיכחתי. לי ולמאי יש בדיחות פרטיות בינינו. מאי חייכה בסיפוק וקפצה לידי. היא נכנסה איתי מתחת לשמיכה, כמו שהיא הייתה עושה כשהיא הייתה קטנה שהיא פחדה מהרעמים בחוץ.
אני : " את כזאת מניאקית, את יודעת ? "
מאי : " מניאקית, מילת גנאי גסה, 39 "
אני : " זה לא ! "
מאי : " נו סתמי כבר ותני לי לישון ! "
אני : " בסדר, בסדר, היפהפייה הנרדמת, לכי לישון "
סגרתי את האור ונרדמתי ביחד עם מאי.