המשך של פרקים 1-2 אשמח לתגובות:)

קור מחמם/ פרקים 3-4

05/09/2020 78 צפיות אין תגובות
המשך של פרקים 1-2 אשמח לתגובות:)

פרק 3:
סול:
מה זה היה? אני עומדת בהלם ולא מבינה מה קרה כרגע. כל היום אני התביישתי לצאת מהחדר כי איב לא הביאה לי בגדים וכלי רחצה, אבל הייתי זקוקה למים. הלכתי למכונה בכניסה וחשבתי שאיש אינו רואה אותי. כמובן, עם המזל שלי המכונה נתקעה, אבל לעולם לא ציפיתי שהאיש הענק הזה עוד שנייה ירסק אותה.
אני לוקחת את בקבוק המים וחוזרת לחדרי. אני מנסה להשיג את איב אבל היא לא עונה. אני מחליטה שאני לא יכולה להיות כך יותר ואני הולכת להתקלח, אחכה לאיב עם חלוק.
כאשר אני במקלחת אני חוששת מהעלות שתהיה לי לאחר שאעזוב, המקום הזה לא יורד מבית מלון.
אני הצלחתי לכלכל את עצמי לבד ולמרות שיש לי אפשרויות, אני בוחרת לגור בבית צנוע כדי לא לשכוח מאיפה באתי.
העסק שלי ושל אוב קיים כבר 7 שנים ולעולם לא חשבתי שנגיע כל כך רחוק. העיצובים שלי משכו במהירות את עינם של הסביבה ובעזרת איב והיכולות שלה, פתחנו אתר עוד כאשר גרנו בדטרויט. לחשוב שהייתי אז רק בת 16.. תוך שנה עזבתי את הבית ושכרתי דירה באזור. העבודה לא פסקה לעולם ובזכות איב, האתר הפך גם לחנות ממשית.
קולה של איב קוטע את מחשבותיי ואני יוצאת מהמקלחת החמה. ״סוף כל סוף! ניסיתי להשיג אותך שנים!״ אני מחבקת את איב.
איב מתקדמת לכיוון המיטה ומקניטה ״די, אני יודעת שקשה לך בלעדיי״ ואני ממהרת לתקן אותה ״ קשה לי בלי הדברים שלי, תודה.״ אני לוקחת מידה את התיק ומתארגנת.
״נו, אז איך היה היום? משהו שאני צריכה לדעת?״ אני מנסה לדלות מידע ממנה. איב מסתכלת עליי במבט יודע כל ואומרת ״ את בחופשה, מספיק!״. אני מגלגלת את עיניי ושוכבת לצידה.
״מה, את לא שואלת אם הבאתי אוכל?״ איב שואלת ומלטפת את ראשי. ״ ידעתי שלא תאכזבי אותי, מי כמוך יודעת שאני שונאת לאכול במקומות שאני לא מכירה״ אני קמה בשמחה אל עבר השקית שלא הבחנתי בה קודם.
״אני במקומך הייתי גרה פה. האוכל פה יותר טוב מרוב המסעדות, הייתי מנצלת את זה.״
אני עונה לה על כך בפה מלא בפסטה ״ אלוהים! זה כל כך טעים אני מורעבת!״ איב מצחקקת ומדליקה טלוויזיה.
״אכלתי את זה תוך חמש דקות ועכשיו כואבת לי הבטן״ אני מתלוננת ונשענת על הספה עם יד על הבטן. פתאום, הבזק של זכרון עולה בראשי ״את לא מבינה מה קרה לי קודם!״ איב נבהלה ואני צוחקת מכך. אני מספרת לה על הענק שאיים לעקור את מכונת השתייה ממקומה והיא לא מורידה את החיוך השובב ״האביר על הסוס הלבן. לפחות חתיך?״ היא קורצת אליי.
״אפילו לא הספקתי לראות אותו, הוא נעלם כאילו לא היה. רק ראיתי שהוא לבש חליפה, מי לעזאזל לובש חליפה בבית החולים?״
איב ואני ממשיכות לדבר עד שהגיע הזמן לעזוב. אנחנו נפרדות אחת מהשנייה ואיב מבטיחה שתבוא מחר.
איאן:
״ עבר בהצלחה בוס״ כריסטיאן אומר בקרירות ומנתק וכל האוויר הכלוא בריאותיי יצא, ברגע שזה על האדמה עליה אני שולט, הכל יותר פשוט. עם כמות הסמים המסחרית שייבאנו, לא נצטרך לייבא בזמן הקרוב. המבצע עלה מליונים והסמים אמורים להיות בתפוצה ארצית ובכל ארצות הברית.
אמא מתחילה להרדם ואני נושק לראש ויוצא מדלת החדר. אני עובר על המצלמות ומתדרך מחדש את המאבטחים, אבוי למי שיהיה טעות הכי קטנה.
כאשר אני מגיע לבית אני מחפש את כריסטיאן. אני פותח את דלת חדר העבודה והוא יושב על הספה. אני ניגש לעברו, כריסטיאן קם ואני נותן לו חיבוק של אח ״תפסיק להתבכיין אם אני מתפרץ. הכל לחץ עליי.״ כריסטיאן מחייך חיוך ממזרי ״ רציתי לדעת אם תוריד מהאגו שלך ותצטער, אין ספק שנכשלת במבחן״, אני מחייך ואומר לו שהוא משוחרר.
רגע לפני שהוא יוצא מהדלת, הוא מסתובב אליי ומוסיף ״ אני יוצא למועדון, תבוא, תפרוק מתחים.״ אני מסתכל עליו ומהרהר ״תכין את הרכב, אתקלח ואבוא״, חיוך נפרש על פניו ״ אחי חזר״ ויוצא מהחדר.
הרכב חונה מחוץ למועדון ושנינו נכנסים. יש לי מספר מועדונים מצליחים ברחבי קליפורניה, והוא המועדף עליי.
אני יושב על הבר, מזמין וויסקי ומאזין לבלבולי השכל של כריסטיאן.. אין ספק, החיים שלי היו שונים בלעדיו.
רפאל נגש לכיווננו ואני מברך אותו על הצלחת המשלוח. רפאל נראה בחור קשוח ביותר, מארגון פשע כלשהו, אך אין ספק שהוא וכריסטיאן מובילים בעבודתם. רפאל אחראי על כל מערך האבטחה של כלל המועדונים, בתים, ספינות, משלוחים ועוד.. הוא בוודאות בין האנשים הנאמנים ביותר שהכרתי.
רפאל ממשיך למשרדים למעלה ואני וכריסטיאן ממשיכים למועדון החשפנות המוסתר משאר המועדון. רק אנשים שיש לי אינטרס לשמור אותם בכיס שלי מורשים להכנס. אני מגיע לאריקה, לוקח את ידה ומוביל לחדרים הפרטיים ושם פורק את המתח שהצטבר אצלי בימים האחרונים.
השעה 06:30 בבקר ואני קם לכיוון חדר הכושר. עם השנים מתרגלים לשעות שינה מועטות. לאחר אימון אינטנסיבי, אני נכנס להתקלח ואני משעין את ראשי על האריחים, עוצם עיניים ונותן למים לזרום מעליי. בתמונה אני רואה את אותה הבחורה שניסתה לפרק את המכונה ואני מחייך לעצמי. אם הצוות הרפואי היה רואה אותה, היו חושבים שהיא שיכורה שרוצה לשתות.
אני פוקח את עיניי וקולט שחוץ מדיאנה, אף בחורה לא עלתה בראשי. אני יוצא מהר מהמקלחת, נתקף ברגשות לא ברורים ומשכנע את עצמי לא לחשוב יותר מדי.
״ הוו בוקר טוב לנפטון אל הים. על איזה צד קמת?״ כריסטיאן מקניט ומקבל מכה קטנה מרפאל ״ בוקר טוב בוס, להסיע אותך?״
אני מסתכל על רפאל ״ לא אין צורך״ ומחזיר את מבטי לכריסטיאן ״ לא אל הים, יותר בכיוון של זאוס הייתי אומר ״ ויוצא מהבית, שומע את צחוקו של כריסטיאן באוזניי. הילד הזה ישגע אותי.
אני מגיע לבית החולים, מסיט את שערה מפנייה של אמי והיא פוקחת עיניים. ״ איאן, מתי יוצאים מפה? אני לא יכולה להיות פה עוד״ היא מתלוננת.
״עוד קצת ותוכלי לחזור לשגרה שלה״ אני מחייך אליה, ״ את רוצה לצאת לסיבוב בחוץ? אקח אותך לאן שתרצי.״ עיניה של אמי נדלקות ואני מבין את התשובה לבד והרופא מסכים לכך רק לאחר מספר בדיקות כלליות.
בזמן שאמא עוברת את הבדיקות, אני מנצל את הזמן לקרוא מיילים, להתעסק בעבודה החוקית. מעבר למועדונים וייבוא סמים, חברת הספנות ברשותי מציעה קרוזים יוקרתיים ברחבי העולם, ייבוא וייצוא סחורות ברחבי ארה״ב, השכרת יאכטות מפוארות ועוד. אין ספק שהעסק משגשג ומוערך במיליארדים ובעזרת כל המותרות האלו, אנשי פוליטיקה וחוק הנכבדים ביותר בארצות הברית נמצאים תחת שליטתי.
אמא סיימה את הבדיקות ואנחנו יוצאים לפארק האהוב עליה ביותר, המקום בו הכירה את אבא.
כאשר אני פה, אין צורך בשום מאבטח למרות שביום יום מוצמד לאמי מאבטח כי לא ניתן לדעת מתי אויבים עסקיים ירצו להשתלט על העסקים.
אנחנו מטיילים ונושמים את האוויר והגעגועים נשקפים מעיניה. אני לוקח את כף ידה ומכסה אותה בכף ידי ולפתע אמא אומרת ״ מה לא עשינו בכדי שיהיה לאהבה שלנו חיים? הכל. למרות הקושי הרב להביא אותך, הנריק מעולם לא וויתר עליי ותמיד אהב אותי. אני רואה את העיניים שלו בך.. אתה אולי קר לאחרים, אבל האהבה אליי ממיסה את הקרח בעיניך. בן שלי, אני מקווה שאזכה להיות עדה לפרי אהבתך.״ אמא נאנחת ועוצמת את העיניים.
אין דבר בעולם שהייתי רוצה יותר מלעשות את אמי מאושרת ולהגשים את משאלות ליבה, אך מאז דיאנה הלב שלי קפא ואיני מאמין באהבה.
לאחר מספר שעות אנחנו חוזרים לבית החולים ואני מבחין כמה זה מילא את אמא, ואין דבר שעושה אותי שמח יותר.

פרק 4:
סול:
כבר שעות אחר הצהריים והרופא עדכן אותי שמחר בבוקר אדע אם אני משתחררת או נשארת. כל היום עבר בשעמום מוחלט עם הרבה טלוויזיה ומחשבות.
הסיבה שאני כל כך אוהבת את העבודה שלי היא שאין לי זמן למחשבות.. הילדות, הפצעים, הצלקות.. הכל עולה חזרה.
גרתי בבית שיש בו הכל אבל אין בו כלום. אהבה ואחדות אף פעם לא היו חלק ממשפחת אגוורו.
אני ואחי הגדול היינו קרובים אחד לשניה, עד אותו אירוע שהוציא את כולם מליבי, כולם חוץ מאיב שהייתה לצדי בהכל. הלב שלי לעולם לא יחזור להיות שלם וישאר פצוע לעד והשמחה שהייתה חלק בלתי נפרד ממני נכבתה.. רק איב יודעת להוציא קמצוץ ממנה.
אני עוצמת את עיניי, רואה את הזכרונות עד שתמונות אלו נקטעו כיוון שאיב נכנסה לחדר, פעם נוספת הצילה אותי מעצמי.
״אני מכירה את המבט הזה, מה קורה?״ איב שואלת בדאגה. ״כלום, את מכירה אותי.. שונאת שיש לי זמן לחשוב.״
איב בוחנת אותי במבטה ומחליטה שאנחנו צריכות לקום לעשות כושר, אין לי ברירה חוץ מלעשות את זה. אני נכנסת להתקלח לאחר שעה ארוכה של אימון וכאשר אני מסיימת, אני יוצאת חזרה לחדרי.
״אוף, אני כל כך מקנאה בריסים האלו! אני צריכה לשלם בכדי להגיע לחצי מזה!״ איב מתלוננת ואני ממצמצת במהירות בכדי להתגרות בה.
איב צריכה ללכת ואני מחליטה ללוות אותה ליציאה. אני נפרדת ממנה ורואה את הענק מאתמול הולך במהירות ויודעת שזה הוא כי מי עוד לובש חליפה בבית החולים?
אני מעזה וצועקת ״היי, אתה״, הוא עוצר ומתקרב לעברי ״כן?״
עיניי מביטות בעיניו בצבע השמיים ביום בהיר אך הסערה בפנים משתוללת ותחושת פחד משתלטת עליי וצמרמורת במעלה גבי, ״רציתי להגיד לך תודה על אתמול, סול אגוורו״ אני מושיטה את ידי ללחיצה ושומעת מאחורי גבי צחוק מגבר שמסתכל על הענק מאתמול. הוא מסתכל על כף ידי ואז על עיניי בחוסר סבלנות ועונה ״ איאן מק’ונל, בכל זמן שתרצי לשבור מכונה אעזור לך.״ הגבר השני, הנמוך במעט מראים עוקף אותי ושניהם יוצאים יחד לכיוון החנייה.
אני חוזרת לחדרי ולא מבינה מה עבר בראשי, בטח אני בדיחה עבורו.

איאן:
למה קראתי לכריסטיאן לבוא? מזל שאנחנו בשני רכבים נפרדים ולא אצטרך לסבול את ההצקות שלו לגבי מה שקרה קודם.
בלילה שעבר לא יצא לי להסתכל על פניה והיום ראיתי את הפנים הכי יפות שראיתי בחיי.. פנים עגלגלות במעט, עם גומה מבצבצת ועיניים ירוקות כצבע העלים בשיא פריחתם. היא שזופה מעט, ללא איפור ואפה הקטן מקושט בנמשים שמתפזרים עליו. אני נושם עמוק ומנסה להתרכז בכביש ולא להשתלט עליי.
במהלך הנסיעה מחשבות עוברות בראשי ואני בטוח שמדובר בילדה מפונקת לאבא עשיר שמרשה לעצמה להיות כזאת חצופה.
אני נכנס לבית ומבקש מלידיה, עוזרת הבית, להכין לי קפה כיוון שיש לפניי לילה ארוך. אני נכנס לחדר העבודה וכריסטיאן ורפאל ממתינים לי ובלי הקדמות מיותרות ״אני יודע שזה עוד מוקדם, אבל חייבים לחשוב על הצעד הבא. אסור לתת לקולומביאנים להשתלט על עסקי הסמים״ אני מסביר לשניהם ורואה הבנה מלאה.
לאחר שיחה לתוך הלילה, רפאל עוזב אך כריסטיאן נשאר ומתבונן בי בזמן שאני קורא את הדפים המונחים על שולחני. ״מה?״ אני שואל בחוסר סבלנות וכריסטיאן מחייך חיוך דבילי ״כלום.״
אני נאנח, נשען לאחור ״תגיד מה שיש לך על הילדה.״ הוא צוחק ואומר בחיוך מרוצה ״פעם ראשונה שמישהו מעז לפנות אליך ואתה לא רותח, זה הכל.״
״טוב תוריד את החיוך וצא מהמשרד״ אני אומר ומבין שזה מדרבן אותו יותר והוא צוחק בקול רם. אני זורק עליו עט ״לילה טוב, לא אחזור על עצמי, מחר אימון״ אני חותם את השיחה והוא קם מכסאו ויוצא מהחדר.

בבוקר אני וכריסטיאן מתאמנים בצורה האינטנסיבית שאנו יודעים.
אנחנו נכנסים חזרה לאחוזה ואני עולה לחדרי, חולף על פני חדרה של אמי.. עוד קצת והיא פה. במשך כל השנתיים מאז פטירתו של אבי, אמא בחייפ לא הייתה במצב גרוע כל כך. אני מקווה שלאחר שתחזור לבית היא תקום על הרגליים ותחזק את עצמה.
במהלך המקלחת, המקום שבו אני חושב הכי הרבה, אני תוהה מי אותה בחורה? הבת של מי היא?
הסקרנות גוברת עליי ואני פוגש את כריסטיאן ורפאל בחדר האוכל יושבים ואוכלים ארוחת בוקר ולא מתאפק לשאול ״הבת של מי היא? יש לך מושג?״
כריסטיאן מתבונן בי עם שעשוע בעיניו ״ לא בת של בכיר, תהיה בטוח שאני מכיר את כולן לעומק״, רפאל מסתכל עליי ״ על מי אנחנו מדברים? לחקור לך?״
אני יודע שאם אני מעוניין להשיג מידע מהימן ומהיר, רפאל זאת הכתובת. ״כן, אני לא זוכר את שמה אבל היא נמצאת בבית החולים ומעניין אותי מאיפה הכסף? הוא ילדה בת 25 לכל היותר, מאיפה ההון?״ רפאל דורש תיאור ואני מבין שאם כריסטיאן יבחין ששמתי לב לכל דבר בפניה, הוא לא יירד לי מהגב, ״אני אנסה להזכר בשמה.״
לאחר מספר דקות של שקט כריסטיאן פוצה את פיו ״סול אגוורו״, אני זוקר את גבותיי ומופתע מכך שהוא זוכר ״ אם רק היה לך כזה זכרון לבצע את המשימות שלך, הייתי שוקל לתת לך את התואר עובד החודש״ אני מקניט. כריסטיאן מחייך לעברי ״ לא אוכל לשכוח את החצופה שמשכה את תשומה לבך״, אני מסיים לאכול וקם לחדר העבודה.

קור מחמם/ פרקים 3-4
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
תגיות: , , ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך