אנאבל
אני רוצה לדעת מה אתם חושבים על הסיפור שלי אז תגיבו מה דעתכם

קיץ בלתי נשכח- פרק 4

אנאבל 24/12/2014 1091 צפיות תגובה אחת
אני רוצה לדעת מה אתם חושבים על הסיפור שלי אז תגיבו מה דעתכם

לא נרדמתי כל הלילה, חשבתי רק על הספר הזה.. כשהשמש כבר עלתה ידעתי שהסיכוי שלי לישון עכשיו הוא אבוד אז הלכתי להתקלח ולנסות לשטוף את הכל ממני אבל כמובן שזה לא עזר אז המשכתי להתארגן לבית ספר.. התלבשתי, שמתי את כובע הגרב השחור שלי כמו תמיד. אכלתי ארוחת בוקר קלה, סידרתי מערכת ושמתי את הספר בתיק שלי. אחר כך ראיתי קצת טלוויזיה והלכתי לבית ספר. בדרך לבית ספר לא הפסקתי לחשוב על הספר ועל כל מה שהוא מספר. מילא להתמודד עם זה שכמעט הרגו אותי אבל להאמין שאני מישהי עם כוחות מיוחדים מעולם אחר? זה כבר משוגע לגמרי.. באותם הרגעים רציתי למות באותו הרגע בסמטה כדי שלא אצטרך לעבור את הבית משוגעים הזה.. למדנו שעתיים של פיזיקה ואז הייתה לנו הפסקה. הלכתי לאיזה פינה נטושה בבית ספר, פתחתי את התיק שלי והוצאתי ממנו את הספר. דפדפתי בתמונות שלו באיטיות ועדיין לא הבנתי איך כל זה הגיוני. ״ידעתי שתיקחי את הספר איתך״ שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי מהר וראיתי את אדם או איך שלא קראו לו והסתובבתי חזרה. ״נו עכשיו את רואה שאני לא משקר?״ הוא להתיישב לידי ״למה הספר הזה הסתמי הזה הוא הסיבה שאתה לא משקר?״ אמרתי בטון די מזלזל ״את עדיין לא קלטת? את לילי, את המושיעה האחרונה, אפילו ההורים שלך הסכימו איתי״ הוא אמר בביטחון משוכנע שהוא צודק לחלוטין ״זה שאני מאומצת לא אומר שיש לי כוחות מיוחדים..״ אמרתי כשאני בתוכי עדיין לא יודעת איך להתאושש מהעובדה שגיליתי שאני מאומצת.. ״בטח שזה כן. תחברי את כל חלקי הפאזל כמו שאמרת לי, אני אדם ששומר עליך מאז שאת בת חמש, את לילי עם השיער השחור והעיניים החומות שההורים שלה השאירו אותה על סף דלת של איזה בית לפני שהם יצאו למלחמה שהרגה אותם. תסתכלי על התמונה הכוללת״ אמר עדיין נחוש בדעתו ״איזה תמונה כוללת? אתה צץ לי משום מקום באמצע החיים כשאני על סף מוות ואומר לי שאני מאומצת ושאני בעיקרון יתומה ואני בת להורים שיש להם כוחות מיוחדים וזה אומר שגם לי יש כוחות מיוחדים ושבגלל שאני האחרונה בעולם אז אני צריכה להציל את העולם שלך ,שזה בעיקרון בית המשוגעים שיצאת ממנו, ושאני התקווה היחידה שלכם. איך זה נשמע לך הגיוני? אתה שומע את עצמך? אתה נשמע מטורף לחלוטין״ אמרתי כשאני נמצאת בקו שבין חריפות לכעס ״תזכרי רגע במה שקרה אתמול, את זוכרת שהרוצח הזה כמעט הרג אותך מבלי לגעת בך בכלל, כמו שאני עשיתי? איך את חושבת שזה קרה? תפקחי את העיניים לילי..״ ״אל תקרא לי ככה, קוראים לי רון״ קטעתי אותו ״לא, קוראים לך לילי, תתחילי להתרגל למציאות החדשה שלך..״ ״די תפסיק, אני לא קונה את המתיחה שלך. המציאות שלי היא זאת שאני חייה בה עכשיו, לא מעניין אותי אם אני מאומצת או לא, אני יודעת בוודאות שזאת המציאות שלי, ואני חייה בה כבר 17 שנה אז אני די בטוחה שאני צודקת. עכשיו אם לא אכפת לך עוד מעט נגמרת לי ההפסקה אז תן לי כמה דקות של שקט״ התחלתי כבר לכעוס ״אני לא מבין איך את עדיין לא מאמינה לי?! את ראית את הספר, השתמשתי בכוחות שלי מולך, ההורים החורגים שלך מאשרים שכל מה שאמרתי נכון אז למה את לא מאמינה לי? כמעט כל החיים שלי חיכיתי לרגע הזה שאני באמת אצטרך להוכיח את עצמי אבל את לא נותנת לי לזכות בו בגלל העיוורון הלא אפשרי שלך״ הוא גם כעס ״אה הבנתי למה אתה עושה את זה, כדי שאחרי זה כולם יגידו לך שהצלחת לעבוד על ילדה קטנה ומסכנה שלא יודעת מה היא כבר רוצה מעצמה, אלה רגעי התהילה שתה מתכוון אליהם נכון?״ ״מה? אני התכוונתי לרגע הזה שאני מספר לך הכל ואני חוזר לחיים שהיו לי עד שאת הופעת. את יודעת מזה לא לראות את המשפחה שלך ואת החברים שלך במשך 12 שנים? בגיל עשר נפרדתי מכל מה שאני מכיר כדי לשמור עליך שלא תפגעי למרות שבתוכי ידעתי שאני לא רוצה בזה. אז תעשי לי טובה ואל תתפנקי ותגידי שאת לא מאמינה כי בנינו את תמיד רצית לברוח מהחיים האלה ולברוח למקום כמו המקום שאני שייך אליו״ הוא היה כבר נואש שאני אאמין לו ״איך אתה מצפה שאני יאמין לשטות כזאת, אני לא מכירה אותך בכלל. מאיפה אתה יודע מה אני רוצה ומה רציתי אם אני בחיים שלי לא ראיתי אותך? תעזוב אותי די, רצית לחזור למשפחה שלך או מה שזה לא יהיה אז בבקשה תחזור אליהם, אתה גם ככה הורס לי את החיים ביומיים היחידים שאתה פה..״ כבר לא יכולתי לסבול את ההתנהגות שלו. אני מכירה את הבן אדם יומיים בקושי והוא מפיל עלי את כל התסכול ואת הכעס שלו… אם זה ימשיך ככה כבר היה עדיף שהוא לא היה מציל אותי מההתחלה.. ״אוקי בואי אני לוקח אותך מכאן״ אמר אחז בידי ולפני שהוצאתי הגה הגעתי למקום שלא ידעתי שהוא קיים, אני לא חושבת שהוא בעיר שלי בכלל. ״תגיד מה אתה מטורף? תעזוב אותי בשקט כבר מה ביקשתי?" צעקתי ללא הפסקה ״עכשיו את הולכת להקשיב לי״ ״להקשיב לך? למה אתה חושב שאני יקשיב למילה שאתה מוציא מהפה שלך. אני הולכת מפה״ אמרתי כשאני הולכת הליכה מהירה כשבעצם אין לי מושג לאיפה אני הולכת. הלכתי עוד כמה מטרים ואז הרגשתי מישהו שמחזיק לי ביד. ידעתי שזה אדם הזה אז ניסיתי להשתחרר אבל הוא סובב אותי אליו והחזיק אותי בשתי הידיים שלו בחוזקה אך עם זאת גם בעדינות. ״תעזוב אותי״ אמרתי בשקט יחסית לצעקות הרועדות שלי ״אני רק מבקש שתקשיבי לי״ הוא אמר ברכות ״אני לא רוצה להקשיב לך, אם הייתי רוצה להקשיב לך לא היינו פה נכון?״ אמרתי די בתוקפנות ״תקשיבי אם את לא רוצה להאמין לפחות תתני כבוד מינימאלי״ אמר ברכות הקבועה ״ולמה אתה חושב שמגיע לך את הכבוד המינימאלי הזה?״ לא הפסקתי להיות תוקפנית ״כי אני שומר עליך במשך 12 שנים״ אמר בחצי חיוך ״אני עדיין לא מאמינה לשטות הזאת, איך אתה שומר עלי במשך 12 שנים ואני בחיים שלי לא ראיתי אותך?״ ״את ראית פשוט אף פעם לא שמת לב.. כשאת היית בכיתה א אני הייתי בכיתה ו וכל הפסקה הייתי רואה איך היית משחקת לפעמים עם חברים ולפעמים גם כותבת עם שגיאות כתיב ביומן קטן שההורים החורגים שלך נתנו לך לכיתה א. כשאני הייתי בכיתה י"ב אז היית בכיתה ז, אז כבר התחלת להיות לבד בהפסקות ואני דאגתי לך שלא תהיה לבד, פעם אחת בהפסקה דיברת עם אחת החברות שלך עלי.. אמרת לה שיש ילד בכיתה י"ב שלא מפסיק לעקוב אחריך בהפסקות והיא אמרה לך שהוא בטח רוצה לשכב איתך.. אני מכיר אותך כמו שאף אחד לא מכיר. אני יודע מה את אוהבת לאכול, אני יודע מה את אוהבת לעשות, אני יודע מתי את קמה ומתי את הולכת לישון. אני פשוט מכיר אותך. ואני יודע שאת כן רוצה להאמין למה שאני אומר כי את מרגישה שאולי פעם אחת בחיים שלך למישהו באמת אכפת ממך ומה שאת עושה בחיים.. אני מכיר אותך רון או לילי או איך שאת רוצה שאני אקרא לך. אני מכיר אותך כמעט כמו את עצמי..״ אמר ברכות והחזיק בעדינות את כתפיי ״אני לא יודעת איך אתה יודע על היומן או על השיחה אבל אני יודעת דבר אחד, אתה לא דומה לילד בכיתה י"ב שהיה עוקב אחרי לכל מקום״ אמרתי בביטחון ״כן אני הפכתי ליותר חתיך, הלכתי למכון כושר, הסתפרתי וכו.. זה שאני צריך לשמור עליך לא אומר שאני צריך לזלזל בחיצוניות שלי..״ אמר בחיוך די שחצן ״תוריד את החיוך לא אמרתי שהפכת לחתיך יותר אמרתי שאתה לא דומה לו, למען האמת אתה אפילו יותר מכוער ממנו, הוא עוד היה נראה בסדר לעומתך..״ אמרתי בביטחון. למען האמת הוא היה נראה די דומה לו בפרצוף. טוב הוא היה דומה לו, מאוד דומה לו. וזה הפחיד אותי ״שנינו יודעים שזה לא נכון..״ הוא חייך חיוך בטוח כזה ״ואיך שנינו יודעים שזה לא נכון?״ אמרתי בעודי נשארת בביטחון המזויף הזה


תגובות (1)

מוושלם!!!!!

05/04/2015 15:13
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך