אנאבל
סליחה שלא העלתי הרבה זמן פרק. הייתי בטיול וחזרתי אתמול מאוחר :) אני אנסה להעלות כמה שיותר עכשיו! תודה לכל מי שמגיב או מדרג, זה מחזק אותי ברמה אחרת!

קיץ בלתי נשכח- פרק 8

אנאבל 31/12/2014 1135 צפיות תגובה אחת
סליחה שלא העלתי הרבה זמן פרק. הייתי בטיול וחזרתי אתמול מאוחר :) אני אנסה להעלות כמה שיותר עכשיו! תודה לכל מי שמגיב או מדרג, זה מחזק אותי ברמה אחרת!

"אני לא יכולה.. אני כל כך מצטערת אבל אני לא באמת מאמינה.. אני לא יכולה לשקר לך ככה.. אתה סולח לי? " אמרתי והרגשתי כל כך אשמה במה שקורה לו.. "בטח שאני סולח לך. אל תדאגי לי, תסמכי עלי ותראי שזה יקרה לבד.. " הוא חיבק אותי ואני עטפתי את זרועותיי סביבו ושמתי את ראשי על החזה שלו "תודה שאתה כל כך טוב.. אני לא יודעת מה לעשות במצבים כאלה זה בחיים לא קרה לי.. " אמרתי לחוצה תוך כדי שאנחנו עדיין מחובקים "זה בסדר את לא צריכה להסביר לי. אני בעצמי לא הייתי מאמין אילו הייתי במקומך, אבל אני מאמין בך. ואני בטוח שתאמיני ושהכל יסתדר" אמר וליטף את ראשי "רק יש לי שאלה קטנה.. לא אמרת לפני שנייה שאת לא רוצה את כל המגע הזה? " הוא צחק ואז אני יצאתי מאדם-לנד והתנתקתי מהחיבוק במהירות "אוף אתה משגע אותי.. " צחקתי והוא צחק גם כן "אני יודע, אבל ככה גם את.. " הוא אמר ברכות "אני? מה אני עשיתי ששיגע אותך? " אמרתי בצחוק כשאני משלבת ידיים "את לא שמה לב שאת רגע אחד זורמת עם כל 'המגע' הזה או איך שלא תקראי לזה ושנייה אחר כך את קרירה ולא מוכנה שאני אגע בך? " גם הוא ענה בצחוק "כי אתה גורם לי להיסחף לכל השטויות האלה שלך.. " אמרתי במהירות "אבל את נותנת לי לסחוף אותך" גם הוא ענה מהר "כי כשאני מסתכלת בעיניים שלך אני לא חושבת יותר" פלטתי ברוב טיפשותי.. למה את צריכה להיות כזאת חכמה? אה רון? "מה? " הוא ענה מחויך "אמרתי ש.. שכל הדברים האלה קורים מבלי שאני חושבת פעמיים וזה.. וזה גורם לי לעצור את הכל ולחזור להיות קרירה.. " התחלתי לגמגם והייתי כל כך נבוכה "אה ברור" הוא ענה בצחוק ואני דחפתי אותו חלש והוא צחק "אוף אני שונאת אותך כל כך" אמרתי והתיישבתי על הספסל הקרוב אלינו "יש לך הגדרה מאוד מעניינת למונח שנאה" הוא חייך והתיישב לידי "מה אתה מבסוט מעצמך כל כך? " אמרתי כשאני עדיין כל כך נבוכה מקודם "כי אני צדקתי, את כן מתאהבת בי.. " הוא לא הוריד את החיוך הענקי הזה מהפרצוף שלו "אני לא מתאהבת בך. זה פשוט רגע של חולשה.. " אמרתי מנסה להתכחש למצב הנוכחי שאני נמצאת בו "זה בסדר זה לא בושה.. את לא הראשונה שמתאהבת בי.. " הוא עדיין היה מבסוט מעצמו "תפסיק עם זה" כעסתי וקמתי מהספסל "להפסיק עם מה? " הוא לא הבין וקם אחרי "עם כל ההתרברבות הזאת שלך. הבנו שאתה חתיך וכל הבנות מתעלפות בזרועותיך אבל תפסיק להזכיר את זה כל חצי משפט. אם אתה באמת מכיר אותי אתה יודע שזה פוגע בי כי אני לא טיפוס שמתאהבים בו שנייה אז פשוט תפסיק עם זה…" כעסתי והדמעות עמדו לי בעיניים "סליחה לא התכוונתי לזרות לך מלח על הפצעים…" הוא התקרב אלי וניגב דמעה אחת שהספיקה לרדת מעיני מבלי שארגיש "ותפסיק כבר לבקש סליחה כל הזמן כמו חנפן" אמרתי והתרחקתי ממנו "טוב סליחה.. אה לא סליחה, תשכחי לא משנה.. " אמר וחייך חצי חיוך "זה לא יעזור להצחיק אותי.. " אמרתי כועסת "וזה מצליח להצחיק אותך?" אמר כשהוא מחייך ואז הוא התחיל להתקרב אלי ואני התרחקתי ממנו אחורה "טוב אדם די זה בית ספר יש פה אנשים.. אני סולחת לך עכשיו תלך" אמרתי ועקפתי אותו על מנת לחזור לכיתה. "אחרי הלימודים? " הוא שאל בקול טיפה חזק כשכבר היינו די רחוקים אחד מהשנייה הסתכלתי עליו וחייכתי "תחכה לי ליד הבית שלי" אמרתי והמשכתי אל הכיתה וחיכיתי עד שהצלצול יגיע ואני יוכל להיכנס לכיתה.. אחרי שהצלצול התנגן ועוד כמה שיעורים עברו נגמר היום וכמו עוד יום מהימים האחרונים של הבית ספר שאלתי את עצמי שוב ושוב למה אני עדיין הולכת לבית ספר.. הלכתי הביתה וכשהגעתי לכניסה לא הבחנתי באדם מחוץ לביתי. טוב אולי הוא בסוף לא יכול להגיע.. נכנסתי הביתה והלכתי לשים את התיק שלי בחדר. נכנסתי לחדר וקפצתי כשראיתי את אדם שוכב על המיטה שלי ובוהה בתקרת חדרי, טוב לא כל כך קפצתי כי אני כבר די התרגלתי לרעיון הבהלה בכל פעם שאני פוגשת אותו אבל כן נבהלתי. "מה אתה עושה פה? " אמרתי בעודי עדיין בהלם "אמרת לי לפגוש אותך בבית שלך" הוא עדיין היה עם מבטו אל התקרה "ליד הבית שלי, לא בתוך הבית שלי" אמרתי "טוב נו למה אני מתווכחת גם ככה אתה תמיד תהיה צודק.. " אמרתי ובאתי לשכב לידו על המיטה. "בזמן שהייתי פה בחדר שלך אז אני חושב שהבנתי איך את חושבת.. את רוצה להאמין אבל את פוחדת להאמין. כי הפעולה הפשוטה הזאת תשנה את כל השקפת העולם שלך, מבחינתך זה להאמין בבלתי אפשרי. וזה מה שקרה לי כשהגעתי לפה, זה כל כך שונה ממה שאני מכיר. כל כך משעמם, ושקט.. " אדם אמר "היי לא ללכלך על העולם שלי" קטעתי אותו "טוב בסדר.. " גם הוא חייך "בואי נדבר על משהו לא מדכא" הוא אמר "כמו מה? " שאלתי "לא יודע" הוא צחק "יש לי משהו… אתה מכיר אותי, מאוד טוב מסתבר, אבל אני לא יודעת כלום עליך חוץ משקוראים לך אדם.. אז ספר לי קצת עליך" אמרתי והסתכלתי עליו "מה יש לספר? " הוא חייך והסתכל עליי "לא יודעת, כל מה שבאלך. מה אתה אוהב לעשות, על המשפחה שלך שהייתה שם, מה שאתה רוצה.. " אמרתי ואז הוא הסתכל חזרה אל התקרה ואני נשארתי להסתכל על הפרופיל שלו בחצי חיוך "אממ.. המשפחה שלי קצת מסובכת.. אני ואחותי הקטנה האחים היחידים במשפחה. לאחותי הקטנה קוראים אנה והיא עכשיו אם אני לא טועה בגיל שלך בערך בת 17 או 18.. כשהייתי בן 9 אבא שלי מת במלחמה, הוא היה חייל למרות שלא היה מושיע כי כולם חשבו שכולם כבר נעלמו מהיקום.. כשהוא מת אמא שלי נשברה, היא התחילה להידרדר לסמים ואלכוהול והיא בזבזה על זה את כל הכסף שלנו. ואז זה החמיר.. התחילה האלימות במשפחה. אמא שלי התחילה להרביץ לאחותי ואני לא יכולתי לסבול את זה והעדפתי אני לסבול את כל המכות מאשר אחותי הקטנה שהייתה בת ארבע או חמש.. שלטון העיר שמע על הסיפור של המשפחה שלנו והחליט להעביר אותי ואת אנה לבית יתומים. בגיל עשר העבירו אותי לפה למשימה שלי לשמור עליך והכל ואני הסכמתי לזה רק בתנאי אחד, שישמרו על אנה כמו שהם היו שומרים על הילדה הפרטית שלהם ומאז אני פה.. אין לי מושג מה קרה עם אנה מאז או אם אמא שלי נגמלה מהאלכוהול ומהסמים או לפחות הפחיתה את הכמות שהיא לוקחת.. וזהו בערך.. " אמר בעודו מסתכל על התקרה ומנגב במהירות דמעה אחת שברחה כדי שאני לא ישים לב שהוא בוכה.. "זה לא מדכא בכלל" צחקקתי וגם הוא חייך "זה בסדר, מותר לך לבכות" אמרתי וניגבתי לו עוד דמעה אחת שברחה מעיניו הכחולות-אפורות והוא הסתכל עלי עמוק בעיניים. היד שלי עדיין הייתה על הלחי שלו ועדיין המשכת ללטף אותה כאילו יש עדיין דמעות שזולגות לו מהעיניים. "לא סיפרתי אז זה לאף אחד עד עכשיו.. " הוא אמר בחצי חיוך "אני פתאום מרגישה מיוחדת" חייכתי והוא צחקק "את באמת מיוחדת" הוא אמר ואני התחלתי לחשוב שיש מצב שאני גם מצאתי חן בעיניו "בגלל שאת מושיעה והכל.. " הוא אמר ואני התבאסתי "אה ברור.. " אמרתי במן אכזבה כזאת שהוא לא מרגיש קצת כמוני אבל גם לא ציפיתי שהוא כן "מה חשבת שהתכוונתי ל… " הוא אמר ועצר כדי שאמשיך אותו "למה? " עשיתי כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר "לא משנה.. " הוא אמר ואני שמחתי שזה עבר "טוב הגיע הזמן שנצחק קצת אחרי כל הטלנובלה הזאת לא? " אמר "איך בדיוק? " אמרתי ואז הרגשתי קצת חרטה על השאלה הזאת כשראיתי את אדם מתרומם מעליי "יש לנו איזה עניין לא גמור מהיום.. " הוא חייך חיוך ערמומי "ואני בעד שנשאיר אותו לא ברור.. " אמרתי מעט מפוחדת "אי אפשר להשאיר עניין לא גמור, אחרי זה אנחנו בחיים לא נפתור את העניין הלא גמור הזה.. " הוא אמר בעודו עולה מעליי ומקרב את פניו אל פניי ואני התחלתי לחשוב שאולי הוא עומד לנשק אותי.. אבל אסור לו לנשק אותי.. כאילו אני לא רוצה שנתנשק, זה אומר שהוא צדק.. אני לא רוצה להתאהב. הוא התקרב אלי יותר ויותר עד שהאפים שלנו התנגשו הדופק שלי עלה פתאום בשניות והנשימות שלי נעשו כבדות מעט ולא הבנתי למה.. "אנחנו חייבים להיות כאלה קרובים? " אמרתי בשקט


תגובות (1)

התאהבתי באדם!!.. וואי..♥
איזה חמודים שניהם!!!

05/04/2015 16:18
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך