ריקוד אחרון בסתיו

רפי זוארץ ויוסי איבגי הם חברים טובים בלב ובנפש. שניהם גברים צעירים ורווקים. רפי הוא טכנאי מחרטות, מתגורר בנהריה. רפי הוא בן 33, בחור נחמד ונורמטיבי, אחד כזה כמו כולם. בצבא היה רפי קצין בחיל האויר ואף היה מועמד לקורס טיס, אך נשר ממנו עוד בשלבים הראשונים. כן, ידוע שזה לא קל… רפי התאמן מספר שנים באגרוף תאילנדי, ענף הספורט החביב עליו ואף השתתף בתחרויות אגרוף מקצועיות, אך לאחר שנפצע פציעה קשה במהלך אימונים, פרש מהאגרוף והחליט ללכת וללמוד הנדסת חשמל בטכניון. רפי הוא טיפוס ציני, אוהב את החיים הטובים, עקשן כמו פרד ושופע ביטחון עצמי. יש לו עיניים ירוקות וגוף ספורטיבי. בזכות העקשנות שלו, הוא הצליח בדרך נס לסיים את הלימודים בטכניון. רגע לפני שהוא נשר מהלימודים, הוא נלחם בשיניים על מנת להישאר, להמשיך ובסופו של דבר לסיים את לימודיו. חבריו לספסל הלימודים ראו בו מין משוגע, אחד שנלחם על משהו שאין ביכולתו להשיג ולרוב זלזלו בו. אך רפי לא נשבר. הוא המשיך להילחם עד אשר השיג את המטרה. כזה היה רפי, אדם עקשן שנלחם עד הסוף על מטרותיו.

במסגרת הלימודים, הכיר רפי מי שיהיה מעתה אחד מחבריו הקרובים ביותר: יוסי, בן 30, מתגורר במושב רגבה, אדם נחמד ואינטליגנטי מאוד ובעל פוטנציאל גבוה להצליח, אולם יחד עם זאת, הוא טיפוס מתוסבך מאוד ומעט בעייתי. בניגוד לרפי, יוסי לא שירת בצבא בשל בעיות רפואיות. הוא עבד בכמה עבודות שחורות מזדמנות, עד שהחליט ללכת וללמוד הנדסת חשמל בטכניון. בתקופת הלימודים, נחשב יוסי לאחד הסטודנטים החזקים והמובילים במגמת החשמל ועובדה זו משכה אליו רבים מחבריו לספסל הלימודים אשר הצליחו פחות ורצו שיהיה לצידם מישהו שיעזור להם להצליח ואחד מהם היה רפי. רפי ויוסי הפכו במהרה לחברים קרובים ושיתפו פעולה לאורך כל הדרך, מתחילת לימודיהם ועד סופם. לאחר הלימודים הם נשארו חברים טובים והם נוהגים לבלות פעמים רבות יחד ולעשות כל מיני דברים במשותף. כיום עובד יוסי במפעל "ארגזי מיקו" בתור איש אחזקה, אולם הוא חש לעיתים קרובות תסכול רב וחוסר שביעות רצון מעבודתו בגלל השכר הנמוך ותנאי העבודה הירודים. בנוסף לכך, הוא חש תסכול מהיחס אליו מצד הממונים עליו וכן בשל העובדה שהוא עושה בכל יום את אותה עבודה רוטינית ומשעממת שאין בה כל סיפוק. בניגוד לרפי, יוסי הוא אחד שלא נלחם ולא נאבק כאשר הוא משוכנע שאין כל טעם בכך.

גם לרפי וגם ליוסי לא הייתה אף פעם חברה קבועה. רפי היה נוהג ללכת למועדונים ולחפש סטוצים ללילה אחד וזה סיפק אותו. הוא תמיד היה אומר שקשר מחייב זה לא בשבילו ושהוא לא הטיפוס הרומנטי. הוא תמיד היה אומר שרומנטיקה זה לרכיכות. יוסי לעומת זאת, חיפש כל הזמן להכיר מישהי קבועה שתאהב אותו ותהיה לצידו, אך הוא מעולם לא הצליח בכך. הוא היה לבד רוב חייו ולא זכה לטעום את טעמה המתוק של האהבה. לא הייתה לו אף פעם בת זוג רצינית וקבועה. על אף שהוא איש תרבותי, משכיל וטוב לב, מבנה גופו המלא מעט ואופיו הקשה לא בדיוק סייעו לו למצוא בחורה, בלשון המעטה. בשלב מסוים, החל יוסי בהדרגה לפתח איבה כלפי נשים וטען שנשים אוהבות רק כסף, כוח ושרירים מפותחים וגם שכל הנשים הן רעות ונצלניות.

בתקופת הלימודים בטכניון, הייתה לרפי וליוסי ידידה אחת, סטודנטית לאדריכלות בשם נעמי. נעמי הייתה בחורה צעירה, חסודה ויפה, בת למשפחה מסורתית. היא עצמה הייתה די חילונית, למרות הופעתה הסולידית שהייתה אופיינית לה. נעמי הייתה בחורה טובה, יפה, חיננית, רזה ומטופחת מאוד, אולם לא חכמה במיוחד. פעמים רבות היא הייתה נוטה להיות ממורמרת וילדותית, אך עם זאת הייתה לה גם לא מעט שמחת חיים פה ושם והיא מאוד אהבה לצאת לבלות במועדוני לילה. נעמי אהבה מאוד ריקודים סלוניים וריקודים דרום אמריקאיים והיא הייתה הולכת לחוגי ריקודים כאלה באופן מיוחד. פעמים רבות היא ניסתה להציע לרפי ללכת איתה לשם ביחד, אך הוא תמיד סרב להצעותיה ואמר שהוא לא מתחבר לזה ושזה מתאים רק לבנות ולחנונים. לפעמים כאשר רפי ויוסי היו מדברים ביניהם, נעמי הייתה באה ונדחפת להם באמצע, הופכת את עצמה למרכז העניינים ומדברת על עצמה ועל הצרות שלה בלי הפסקה.

ערב סתווי אחד, נפגשו רפי ויוסי לבדם. רפי הציע ליוסי לבוא לראות מקום חדש בשם "ארמון הבירה" הסמוך לנמל חיפה. הוא אסף את יוסי ממקום עבודתו והשניים נסעו אל המקום. המקום היה רגוע ושקט מאוד ולמעט כמה זוגות שישבו בו, לא היו בו אנשים רבים. השניים התיישבו וניגש אליהם מלצר מנומנם שהגיש להם תפריט ולקח מהם הזמנות. הם התחילו לדבר ביניהם ויוסי פתח ואמר "איזה יופי של מקום. באמת ברמה גבוהה. הכול כאן מעוצב והאווירה כאן רגועה מאוד". רפי השיב "נו בטח, מה חשבת? שאני אביא אותך לסתם מקום? פה הם מגישים בירות שהם מייצרים בעצמם". "איזה יופי", ענה יוסי, "אבל אתה יודע מה? זה מקום מושלם בשביל דייטים. הייתי נותן המון בשביל לשבת פה עם איזו בחורה יפה, על איזו כוס בירה תוצרת בית ואיזה סיגר טוב".

המלצר שב אל שולחנם והגיש להם בירות צוננות מתוצרת בית וצלוחיות בייגלה. אחרי שהלך, רפי לגם מן הבירה שלו ואמר ליוסי, "אתה יכול לעשות את זה, אבל הבעיה איתך שאתה רק מדבר כל הזמן במקום לעשות". יוסי השיב "ומה אתה רוצה שאני אעשה בדיוק? זה לא כזה קל כמו שזה נדמה לך". "מה יש כבר לעשות?" שאל רפי, "אתה צריך פשוט להסתובב במקומות הנכונים ופשוט לגשת. אם ילך, ילך. אם לא ילך, לא ילך. לא צריך לעשות מזה עניין". יוסי השיב: "אני יודע, אבל אתה שוכח דבר אחד. אתה טיפוס אטרקטיבי ומושך הרבה יותר, לך יש מה להציע לבחורות. אנשים כמוני בחורות לא אוהבות. אני איש רגיל, סתם אחד, עובד במפעל, זה לא מרשים אותן. היום בחורות רוצות רק כסף, פוזות ושרירים. אם אין לך את זה, אז אתה כבר פסול מראש. היום האהבה כבר מתה. וחוץ מזה, תראה איך אני נראה, וגם מי תרצה אחד כזה שלא היה בצבא? יחשבו שאני דפוק ומסכן. אז מה אני כבר יכול לעשות?"

"אתה יודע מה הבעיה שלך?" אמר רפי, "אתה פשוט חסר ביטחון". "תסביר לי, אני לא מבין" השיב יוסי. רפי המשיך: "אתה משדר חוסר ביטחון ומסכנות ואנשים רואים את זה. אתה צריך לדבר יותר בקול רם עם אנשים וללכת זקוף, ולא כפוף כמו זקן. אתה גם יותר מדי שלילי, רואה הכול בשחור, תשתחרר קצת, צא יותר מהבית ותבלה. רק כך אתה תכיר בחורות. תבין יוסי, החיים זה לא רק בית-עבודה-עבודה-בית, יש גם זמן שאתה צריך לפנות מדי פעם לעצמך". יוסי השיב: "לא במקרה שלי. אני עובד ברוב שעות היום, מתרוצץ כל היום על הרגליים, עושה שעות נוספות כמעט כל יום, אין לי זמן אפילו להשתין. וחוץ מזה, איך אתה אומר לי שאני חסר ביטחון? מאיפה הבאת את השטות הזאת? ואני גם לא הולך כפוף! תאמין לי, אתה צריך לראות מה זה להיות עובד אחזקה במפעל "ארגזי מיקו", כמה קשה אתה צריך לעבוד. אתה כל היום צריך להתרוצץ ולטפל בתקלות ובבעיות, לא נותנים לך רגע אחד של מנוחה ותוסיף לזה גם את המנהלים שלך שלוחצים עליך ויורדים לך לנשמה כל היום ואתה חייב לשמור על קור רוח ולא להשתגע, כי אחרת יפטרו אותך. המקצוע שלי מחייב אותי להיות בעל ביטחון". "אבל עם בחורות אין לך את הביטחון הזה", ענה רפי. "אני גם לא מאמין שאין לך אף פעם זמן לצאת ולבלות. מה אתה חושב, שאני לא עובד קשה מהבוקר ועד הערב? כל הזמן אני בנסיעות, גם אני רץ ממקום למקום ומתקן תקלות בלי סוף, יוצא מהעבודה בשעות לא נורמליות הרבה פעמים ועדיין אני מצליח למצוא זמן לצאת לבילויים".

יוסי שתק, נאנח אנחה כבדה, לגם לאט מן הבירה שלו והשפיל מבטו כלפי השולחן. רפי הוסיף: "אתה גם צריך לדעת איך להתלבש כמו שצריך". "מה עשה לך עכשיו הלבוש שלי? מה, גם זה לא בסדר? גם זה לא טוב לבחורות? מה הן עוד רוצות לעזאזל, התיאבון שלהן לא נגמר אף פעם?" אמר יוסי בזעם. רפי השיב: "יוסי, אתה לא מבין. הצורה שבה אתה מתלבש זה מה שאתה משדר לעולם. הלבוש עושה את הבן אדם וזה לא סתם שאומרים את זה. הנה, תראה אותי למשל, אני לבשתי מכנס ג'ינס יפה וחולצה צהובה יפה ובהירה. אתה לובש קפוצ'ון ישן ואפור וככה אתה יוצא מהבית. איך אתה רוצה שבחורות ילכו איתך? אתה נראה כמו מסכן, או כמו מובטל. חוץ מזה, תדע לך שדיברתי עליך גם עם נעמי. יצא לנו להיפגש איזה ערב לבד וגם היא אמרה את אותם דברים, שאתה לא מקרין מספיק ביטחון ואתה לא מספיק "פלפל" באופי שלך. אתה חייב לעשות שינויים בעצמך. די להיות ילד, תהיה גבר! אם תתחיל להתלבש טוב ולעשות כושר, אתה תראה איך נשים יתחילו לרצות אותך וגם אתה תרגיש יותר טוב עם עצמך. ואתה יודע מה עוד? לך אולי להתאמן גם באגרוף תאילנדי. זה גם יעשה אותך בכושר וגם יעשה ממך גבר".

יוסי נאנח עמוקות והשיב לרפי: "איזה יופי אתם שניכם, מדברים עלי מאחורי הגב, ממש נשמות טהורות אתם. ואם כבר הזכרת את נעמי, אז תדע לך שלה אין שום זכות לדבר על אחרים ועוד להגיד עליהם שהם חסרי ביטחון. כי בינתיים, אני מבין שנינו סיימתי את התואר הכי קשה בעולם ההנדסה. היא את התואר שלה באדריכלות, שזה כלום לעומת חשמל, לא הצליחה לסיים עד היום ואני בהחלט אהיה מופתע אם אי פעם היא גם תצליח. עד היום היא עובדת כקופאית מחורבנת בחנות רהיטים וגרה אצל ההורים שלה. אתה גם אומר לי שאני לא יוצא מהבית? ומה איתה? למה לא הצעת לה גם להצטרף עכשיו אלינו לארמון הבירה, הא? אני מוכן להתערב איתך שאם אתה היית מציע לה היא בטוח הייתה מסרבת לבוא עם איזה תירוץ מהתחת, אם בכלל היא הייתה טורחת לענות לך. צריך הרי לגרור אותה עם טרקטור כדי להוציא אותה מהבית. חוץ מהשכונה שלה ליד הבית היא לא יוצאת אף פעם, רק לעבודה ולריקודים האידיוטיים האלה שלה. אז מי בדיוק משדר חוסר ביטחון, הא? מה אתם מבלבלים את המוח?"

"אתה ממש מגזים יוסי", אמר רפי. "נעמי ואני לא רצינו לפגוע בך, חס וחלילה. אף אחד לא לכלך עליך, אנחנו רק חשבנו איך לעזור לך כי אתה חבר טוב שלנו ואנחנו בסך הכול רוצים שיהיה לך טוב. תאמין לי יוסי, אם תעשה מה שאמרתי לך ותתחיל להתאמן ולשנות את הלבוש שלך, זה יעשה לך יותר טוב. בחורות לא אוהבות נחנחים, בחורה רוצה גבר. בחורה רוצה גבר חזק שישמור עליה ויכבד אותה. ובגלל שאתה בן אדם חכם ומלומד כל כך, אז יש לך הרבה מה למכור. תאמין לי, אני יודע. כל מה שאתה צריך לעשות זה רק לעבוד על הביטחון העצמי שלך, אתה מבין? אתה צריך קצת לעבוד על עצמך. לך תקנה לך כמה בגדים יפים ותצא רק איתם. אם אתה צריך, אז אני יכול גם להמליץ לך על אחלה חנות בגדים, שבה אני תמיד קונה. תגיד שאתה מכיר אותי ויתנו לך הנחה".

יוסי השפיל מבטו, נאנח ואמר בשקט: "כן, אני יודע… אני יודע ששניכם בסך הכול רוצים בטובתי. לא חשבתי אחרת. והאמת היא שאתה גם צודק, אולי באמת דרוש כאן שינוי של הדברים. אבל בכל זאת, תבין שקשה לי מאוד לשנות את עצמי. עמוק בלב אני מת לעשות את השינוי הזה. אני גם מת להחליף סוף סוף עבודה ואז זה באמת ייתן לי דחיפה בכל שאר השינויים שצריך לעשות. אבל קשה לי להביא את הדברים הלכה למעשה. ואני חושב שאולי אם אני אכיר בחורה חדשה, אז אולי זה מה שידחוף אותי לעשות שינויים. אני צריך שיקרה לי משהו מיוחד בשביל שיהיה לי הטריגר לעשות שינויים. ומה בקשר אליך? אין איזו בחורה באופק?" רפי ענה: "לא, כרגע אין. אני בחורף הקרוב מתכוון לטוס שוב לתאילנד ולהעמיס כמה תאילנדיות טובות… לי זה מספיק. אני לא צריך את כל המחויבות הזאת".

יוסי צחק ואמר: "נו באמת, זה הפתרון שלך? אתה אומר לי תעשה שינויים, תמצא לך מישהי ובסוף אתה אומר שאתה מעדיף להעמיס תאילנדיות?" רפי השיב: "תאמין לי, אתה לא מבין בכלל מה הולך שם. אתה חייב פעם לטוס לתאילנד לאיזה חודש, לחיות שם כמו מלך בכלום כסף. אתה לא יודע כמה בחורות שוות אתה יכול להעמיס בתאילנד ובקלות. אתה זוכר שהייתי שם לפני שנה? אז הלכתי לאיזה מועדון, תקעתי שם איזה שתיים, ואז הגיעה אחת, מה זה יפה, פצצה חבל על הזמן עם גוף מושלם ופנים יפות כמו של ילדה. לינדה קראו לה. אחר כך יצאנו יחד, קזינו, ריקודים, אחר כך לקחתי אותה בלילה לחדר שלי במלון, תקעתי אותה שמה כמו משוגע. בבוקר למחרת עשיתי לנו ארוחת בוקר יפה כזאת, גדולה"… "אשכרה עשית לה ארוחת בוקר? יפה, שיחקת אותה" אמר פתאום יוסי.
"איזה הכנתי, הזמנתי רום סרוויס" אמר רפי. "אחרי שאכלנו ארוחת בוקר רקדנו ביחד. הרגשתי את המגע שלה, ראיתי איך שהיא זזה ומה זה אהבתי את זה. אמרתי לעצמי 'יאללה, נעשה עוד סיבוב', אבל לא ידעתי אם יש לה כוח. בסוף שאלתי אותה אם בא לה עוד סיבוב ותוך דקה מצאתי את עצמי מקבל עיסוי תאילנדי טוב ומיד אחרי זה שוב עשינו סיבוב טוב במיטה… אין, בתאילנד אתה ממש חי כמו מלך".

יוסי הרים גבותיו בפליאה רבה ואמר "איזה יופי. ממש כמו המלך של תאילנד בכבודו ובעצמו. וכמה עלה לך כל התענוג הזה?" רפי השיב, "כמה גרושים בכל יום, שטויות". "ומה קרה אם הלינדה הזאת בסוף?" שאל יוסי. רפי ענה: "אחרי כל זה היא הייתה צריכה לחזור לעבודה שלה במועדון וזה היה לפני שטסתי בחזרה לארץ. נפרדנו לשלום, נשיקות וחיבוקים ואני כבר התארגנתי לקראת הטיסה חזרה. כל הזמן הזה חשבתי על הלינדה הזאת. היא לא יצאה לי מהראש לשנייה. בטיסה חזרה לארץ חשבתי לעצמי, איך יצאתי טמבל בזה שלא לקחתי ממנה מספר טלפון או פרטים אחרים כי ממש רציתי לשמור איתה על קשר, הרגשתי שהיא בחורה ממש מיוחדת. ארנון התפרץ לדבריו ואמר: "איזה קשר, על מה אתה מדבר? הבחורות האלה בתאילנד עושות את כל הדברים האלה בשביל כסף, דקה אחרי שנפרדתם היא כבר שכחה ממך ועברה לקליינט הבא שלה שייקח אותה, ייתן לה כסף ומתנות, ייקח אותה לבלות והיא בתמורה תנעים לו את זמנו במיטה כל הלילה. אין לך מה לנסות לשמור על קשר עם זונות, זה לא קיים". רפי השיב: "אתה לא מבין כלום, זאת לא סתם אחת, אתה היית צריך לראות אותה בשביל להבין. תאמין לי, בנסיעה הבאה שלי לתאילנד, אני אנסה לאתר אותה".

"חבל על הזמן שלך", אמר יוסי, "אתה בחיים לא תוכל למצוא אותה. כמוה יש עוד אלפים שם, מה הסיכוי שבכלל תצליח למצוא אותה? הרי אין לך שום פרט עליה, אין לך טלפון שלה, אין לך כתובת שלה, ויש גם סיכוי גדול שאפילו השם שלה הוא לא אמיתי. ובמועדונים האלה ישנה תחלופה גבוהה מאוד של עובדות ורוב הסיכויים שהיא כבר לא שם אחרי שנה". "אני אנסה בכל זאת", ענה רפי ובעיניו מבט שופע ביטחון ואופטימיות. "אני גם רוצה להביא אותה איתי לארץ". יוסי התחיל לצחוק ואמר: "איך תביא אותה לארץ? בתור מה תביא אותה הנה, בתור עובדת חקלאות או פועלת בניין? נראה לך שככה סתם אפשר להכניס לארץ זרים? עזוב אותך רפי, בחייך, רד מהשטות הזאת. אני לרגע אחד חשבתי שאתה צוחק אבל עכשיו אתה ממש הוזה. אז אולי כדאי שבמקום לחלום על כל מני תאילנדיות נפקניות שממילא לא ייצא לך מהן כלום, תחשוב על מישהי רצינית שתהיה שלך? מישהי שלא רק תיתן לך סקס אלא גם אהבה, מישהי שתהיה איתך ברגעים הקשים, מישהי יפה, חכמה, אינטליגנטית, ברמה גבוהה שתרים לך את החיים גבוה למעלה".

רפי אמר: "מצד אחד זה נכון, אבל מצד שני אני כבר הסברתי לך שאני לא בנוי לקשר מחייב. אני לא רוצה עכשיו להיכנס למסגרת המגבילה הזאת של יחסים ואולי אחר כך גם נישואים. זה יותר מדי בשבילי, זה לא מתאים גם לאופי שלי. אני פרפר, אני צריך קשרים קצרי טווח. רק לצאת קצת, לבלות, לדפוק ואחר כך להיפרד. ככה תמיד זה היה וכנראה שככה זה גם יישאר. אני פשוט לא בנוי לזה. אתה אולי כן, לך זה יכול להתאים. אבל אם לא תעשה שינויים בעצמך, גם סתם פלירטים וסטוצים לא יצליחו לך"…

"אני חושב שכדאי שנזוז עכשיו", אמר יוסי. השניים שילמו את החשבון ויצאו. הם נפרדו לשלום בחניון וכל אחד מהם נסע חזרה אל ביתו. הדברים האחרונים שאמר יוסי על יחסים נגעו מאוד לליבו של רפי, אולם רפי עדיין לא היה מסוגל להעלות על דעתו אפשרות של מערכת יחסים קבועה, חרף העובדה שפעמים רבות הוא הרהר בדבר. בכל זאת, גבר בגילו זקוק למישהי קבועה שתהיה לצידו, תלווה אותו ותחלוק אתו את חייה באופן קבוע. בדרך הביתה, הוא נזכר לפתע בנעמי. נעמי כידוע, היא חמודה ובעיקר פנויה. ברגע אחד נדדו מחשבותיו של רפי אל כיוונה של נעמי. אך מה יעשה רפי? האם הוא אכן ייזום מהלך רציני כלשהו? האם הוא יישאר לבד עם מחשבותיו? או האם הוא סתם נזכר בה ולא באמת אכפת לו ממנה כל כך?

יום שלישי, 07:30 בבוקר. יוסי מגיע למפעל בו הוא עובד ומברך לשלום את חבריו לעבודה. כמדי בוקר, אחרי הקפה והסיגריה, הוא עובר במחלקת הרכש לומר שלום לידידתו הטובה יפעת. יפעת ישבה לשולחנה ויוסי נכנס בשקט ואמר "בוקר טוב ליפה בנשים". יפעת הסתובבה אליו, חייכה ואמרה "היי מותק, מה העניינים?" "אחלה, לא רע", השיב יוסי. "ואיך אצלך?" "מצוין", השיבה יפעת. "את יודעת יפעת, אני קצת עצוב האמת" אמר יוסי. "למה מאמי, מה קרה?" התפלאה יפעת. "כי את אף פעם לא באה לשתות איתי קפה בבוקר" השיב יוסי בחיוך. יפעת צחקה ואמרה "למה לא, בכיף הייתי באה, אבל אתה מגיע תמיד מוקדם ואני לא מספיקה". לפתע נכנסה לחדר בחורה צעירה ולא מוכרת. היא הייתה יפה מאוד, גבוהה, לבושה בטוב טעם, עם שיער חום-בהיר מתולתל ומבט תמים. יוסי הביט בה כאילו מלאך נגלה אליו, אמר לה בוקר טוב, היא השיבה לו בוקר טוב בשקט ויצאה שוב מן החדר. "מי זאת יפעת?" שאל יוסי בעניין רב. יפעת השיבה, "זאת מריאנה, היא עובדת חדשה כאן ברכש, היום זה היום הראשון שלה. היא עולה חדשה מצרפת והיא קצת ביישנית". "וואו, היא ממש חמודה", אמר יוסי, "היא נראית לי מאוד מיוחדת". לאחר מכן נכנסה מריאנה שוב לחדר. יוסי פנה אליה ואמר לה בקול נבוך מעט, "שלום מריאנה, אני יוסי, ברוכה הבאה למפעל". "נעים מאוד, מרסי" השיבה מריאנה ועל פניה חיוך קל של מבוכה. "יפעת סיפרה לי עלייך קצת", אמר יוסי, "אני עובד כאן באחזקה. אם תצטרכי עזרה במשהו, אל תהססי לפנות אלי". מריאנה הסמיקה מעט, חייכה ואמרה "מרסי, תודה רבה, זה נחמד מאוד מצידך". "שיהיה לכן יום טוב", אמר יוסי ויצא מן החדר.

מאותו הרגע מריאנה לא יצאה ליוסי מהראש אפילו לדקה. ליבו הלם ודפק כמו משוגע. יוסי התאהב בה במקום וחשב איך להתחיל איתה. במשך כל אותו היום הוא לא הצליח להתרכז כלל בעבודה וחשב רק עליה. בכל פעם שהוא ראה אותה מתקרבת, הוא איבד עשתונותיו והביט בה כמהופנט. הוא אמר לעצמו "זו האחת שלי. אני חייב להשיג אותה ויהי מה", אך מבחינה מעשית, היה לו מאוד קשה לגשת אליה. הוא נורא פחד להתאכזב ולהיכשל. יום למחרת, בתחילת היום, יוסי הכין שתי כוסות קפה, נכנס אל הרכש ומריאנה הייתה שם. הוא הושיט לה את אחת הכוסות ואמר לה "בוקר טוב מריאנה. הכנתי קפה שחור על פינג'אן, זה בשבילך". מריאנה אמרה לו "תודה רבה, אתה נורא חמוד". יוסי הסמיק וחייך במבוכה ואז אמר לה "מה את אומרת, נצא לסיגריה?" מריאנה ענתה בחיוב ושניהם הלכו אל המרפסת הגדולה של המעשנים והחלו לשוחח ביניהם. "אז כמה זמן את כבר בארץ?" שאל יוסי. "שנתיים" השיבה מריאנה. "ואיך את מסתדרת, יש לך קרובים בארץ?" שאל יוסי. "זה לא קל, יש לי רק אחות כאן בארץ שגרה בתל אביב ואני גרה פה בחיפה לבד" השיבה מריאנה. "בת כמה את מריאנה?" שאל יוסי. "עשרים ושבע", השיבה מריאנה. "מה את אוהבת לעשות אחרי העבודה?" שאל יוסי. "אני אוהבת לרקוד", ענתה מריאנה. "בצרפת הייתי רוקדת הרבה. פה בארץ אין לי כל כך זמן לזה אבל לפעמים אני עושה את זה".

"תגידי עכשיו, את אוהבת שיפודים?" שאל יוסי. "כן, מאוד. למה?" השיבה מריאנה. "את יודעת", אמר יוסי, "האוכל פה במפעל הוא לא משהו. יש פה ליד המפעל אחלה מקום שנקרא 'הסטיקייה של חזי'. מה את אומרת, נלך לשם את ואני יחד ונאכל שם צהרים?" "אה, כן, נראה" גמגמה מריאנה במבוכה קלה. "זה בסדר, זה עלי, אין לך מה לדאוג" אמר יוסי בביטחון. "אוקיי, בסדר" הסכימה בסוף מריאנה. "מצוין", אמר יוסי, "בשעה אחת אני אבוא לכאן ואז נמשיך ביחד לשם"…
בערב של אותו היום הרים רפי טלפון ליוסי וסיפר לו על הפגישה האחרונה שלו עם נעמי…

"אתה שומע יוסי?" אמר רפי, "ביום ראשון בערב נפגשתי עם נעמי". "איזה יופי, כבר דפקת אותה?" שאל יוסי. רפי צחק והשיב, "אין לך סוף עם השטויות שלך… היא לקחה אותי לריקודים הסלוניים שלה". יוסי השיב בפליאה, "מה פתאום? מה לך ולריקודים פתאום? חשבתי שאתה לא אוהב את זה. מבחינתך זה בילוי לחנונים". "אתה לא מבין מה הולך שם", אמר רפי, "זה ממש לא כמו שאתה חושב. זה כיף לא נורמלי ואין לך מושג כמה בחורות טובות אתה יכול להכיר שם. יש שם בחורות ברמה גבוהה, לא כמו הדרעק שיש במועדונים". "אבל אתה בטח רקדת כל הערב עם נעמי, לא?" אמר יוסי. "מה פתאום", השיב רפי, "רקדתי בהתחלה עם נעמי שלימדה אותי כמה צעדים בסיסיים ואחרי שתפסתי את הפרינציפ, רקדתי עם עוד שלוש בחורות אחרות באותו ערב. בשלב מסוים הרגשתי איך שנעמי מתבאסת עלי בגלל שאני לא רוקד איתה. האמת היא שבהתחלה לא רציתי באמת לבוא לשם, ואחרי שבסוף הלכתי החלטתי לרקוד רק עם נעמי ואולי בסוף הערב גם להעמיס אותה. אבל כמו שאמרתי לך, היה לי כל כך כיף שמה עם כל הבחורות שרקדתי איתן, שנהניתי יותר מהריקודים עצמם וכבר פחות חשבתי על נעמי". "לקחת מהן טלפונים לפחות?" שאל יוסי. "ברור, מה חשבת?" השיב רפי, "תאמין לי, בניגוד למה שחשבתי כל הזמן, הריקודים האלה זה כיף לא נורמלי למרות שכרגע אני עדיין לא רוקד טוב מספיק". "וכמה עולה לך התענוג הזה?" שאל יוסי. "200 שקלים בחודש אם אתה עושה מנוי ויש לך שני שיעורים בשבוע. אבל עזוב את הכסף, זה משתלם לגוף ולנפש. בוא איתי לשם פעם אחת ותבין" השיב רפי. "עזוב, לא בשבילי, זה לא מושך אותי", אמר יוסי. "אבל אני שמח בשבילך שאתה נהנה… טוב, רפי, אני נאלץ לסגור עכשיו, אני בדיוק באמצע משהו". "טוב, נמשיך יום אחר", השיב רפי והשניים סיימו את השיחה.

במשך החודשיים הבאים שרר נתק זמני בין רפי ליוסי. רפי המשיך ללכת לריקודים הסלוניים, תחילה עם נעמי ואחר כך לבדו. עד מהרה הוא נעשה ממש מכור לריקודים והוא התקדם מהר בתחום, עד שנעשה לרקדן טוב ממש. מדי פעם היו רפי ויוסי משוחחים בטלפון או מתכתבים ביניהם בהודעות ורפי היה מספר ליוסי על הריקודים ועל הבחורות היפות שהיה פוגש שם ורוקד איתן ולבסוף גם מעמיס לעיתים חלק מהן. רפי היה כה שקוע בעצמו ובריקודים שלו, עד כדי כך ששום דבר אחר פשוט לא עניין אותו. אפילו כאשר יוסי סיפר לו על מריאנה וביקש ממנו עצות של חבר טוב כיצד לשבות את ליבה, היה רפי נוטה להתחמק מהנושא ולא היו לו תשובות בפיו. יוסי היה מתאכזב מכך מאוד ותחושת התסכול גברה בו מאוד באותה תקופה. הוא ניסה להתחיל עם מריאנה במגוון דרכים, אך היות והוא היה פסימיסט כרוני, הוא חש שהוא לא יצליח בכך בסופו של דבר, חרף העובדה שמריאנה זרמה אתו במשך כל התקופה והראתה לו פעמים רבות סימנים שלכאורה היא נענית לחיזוריו. בכל בוקר, כמו שעון, יוסי היה מכין לה קפה שחור על פינג'אן שהיא כה אהבה, היה מרעיף עליה מחמאות בכל הזדמנות, היה קונה בונבונים ונותן לה כמו לילדה קטנה ותמיד היא הייתה מחייכת, מחמיאה לו בחום, שולחת לו נשיקה באוויר ולעיתים אף הייתה מחבקת אותו כאות תודה. פעמים אחדות היה יוסי מזמין את מריאנה לצאת אתו לאכול צהרים יחד ופעם אחת הם גם יצאו יחד לארוחת ערב באיזה מקום נחמד. במשך כל הזמן הזה, היה נדמה ליוסי שהכול הולך כשורה ושאכן קשר רציני נרקם בין מריאנה לבינו. חבריו לעבודה במפעל שראו את הכול, פרגנו ואמרו "איזה זוג יפה", "חתן וכלה", "בקרוב תהיה חתונה במפעל" וכדומה. ליוסי אמרו "הסתדרת, סוף סוף מצאת את האחת", "כל הכבוד לך, תציע לה נישואים" וכולי… ידידתו יפעת, שעבדה עם מריאנה צמוד, הייתה מפרגנת ליוסי הכי הרבה מאחר שהיא אהבה מאוד את שניהם והיא מאוד תמכה במאמציו של יוסי להשיג את מריאנה.

ליוסי הייתה בהתחלה תקווה גדולה שהנה, אחרי הרבה זמן, תהיה לו כבר אהבה. אולם התקווה הזאת הלכה והתמעטה ככל שהזמן עבר ומריאנה החלה בהדרגה להתחמק ממנו ופחות להיענות לחיזוריו הרבים. הקשרים ביניהם נותרו תקינים וטובים, אך ליוסי היה מעתה נדמה כי מריאנה בורחת לו לאט מבין הידיים. תחושות מנקרות של פחד, מרירות ודכדוך ומחשבות שווא הלכו והשתלטו על יוסי בהדרגה. גם הקנאה והכעס נתנו בו את אותותיהם, כאשר הוא היה רואה את מריאנה מסתובבת ומדברת עם גברים אחרים במפעל, שלחלקם אף היו תוכניות מיוחדות עליה. הריכוז שלו בעבודה הלך ופחת והוא נטה יותר ויותר להסתגר ולהתכנס בתוך עצמו.

יוסי היה נוהג פעמים רבות לשוחח על הנושא הזה עם שלומי, חברו ושותפו לעבודה שנחשב לאחד שמבין בנשים ולהתייעץ אתו לגביה. שלומי כמו רפי, גם כן היה אומר ליוסי פעמים רבות שעליו לעבוד על עצמו ולהיות פחות נוקשה ולשדר לעולם יותר אופטימיות. שלומי כמו רבים תמך גם כן במאמציו של יוסי לכבוש את ליבה של מריאנה. יום אחד, כאשר הם היו שניהם לבד, שלומי עשה ליוסי שיחת מוטיבציה טובה שהפיחה בו ולו לרגע תקווה גדולה ואמר לו כך: "אני קלטתי אותה. היא פשוט חמה, רותחת… היא מתה לגבר ואם היא זורמת איתך אז גמרנו, היא שלך. לך עליה כאילו אין מחר. צא איתה, תזמין אותה ובסוף תגיע אליה לדירה, היא הרי גרה לבד. תן לצרפתייה הזו קצת יין פטישים, היא בטוח תמות על זה וזה יעיף לה את הראש. אחרי זה אתה חופשי לעשות מה שבראש שלך. אתה בא אליה לדירה, נותן לה קצת יין ופוצי-מוצי ואז פשוט דופק אותה עד שהיא נשברת. שמע לי, אני אומר לך, היא חמה-אש"…

ערב חמישי אחד, נפגשו רפי ויוסי יחד לאחר חודשיים ארוכים שלא התראו וכמעט שלא שוחחו אחד עם השני, במקום האהוב עליהם "ארמון הבירה". כהרגלם הם הזמינו בירה מתוצרת בית וישבו יחד לשוחח. יוסי שלא היה כל כך בעניין, החליט בכל זאת לבוא ולהיפגש עם חברו הטוב רפי ולספר לו את אשר מעיק עליו, ואולי גם לקבל ממנו מעט עזרה בנושא של מריאנה. הם התיישבו ורפי החל לספר ליוסי:
"אתה יודע, מאז השתחלתי ללכת לריקודים האלה החיים שלי השתנו ממש לטובה". יוסי קטע אותו ושאל לפתע, "אתה עוד יוצא עם נעמי? היא זורמת איתך בכלל?" "איזה נעמי?" אמר רפי, "אני הולך לשם לבד. נעמי כבר הפסיקה עם זה, זה לא מעניין אותה יותר וגם אני לא מתעניין בה יותר. אבל עזוב את זה, מה שבאמת חשוב זה שלפני שבועיים פגשתי שם מישהי מיוחדת, מכרה ותיקה שלא ראיתי כבר כמה שנים טובות. מסתבר שהיא רוקדת שם כבר כמה שבועות ובמקרה נתקלתי בה. היא ממש שמחה לראות אותי ואני גם התרגשתי כשראיתי אותה". "איזה קטע", אמר יוסי, "צירוף מקרים מדהים. תגיד, איך היא נראית?" "היא נראית מדהים", השיב רפי. "יש לה פנים יפות כמו של כוכבת קולנוע. יש לה שיער שחור גולש וגוף סקסי ואתלטי. היא עושה הרבה כושר". "מי זאת בכלל הבחורה הזאת ומאיפה אתה מכיר אותה כל כך הרבה שנים?" שאל יוסי. רפי השיב: "קוראים לה בתיה קרינסקי. אני מכיר אותה מהילדות, מהשכונה שגדלנו בה בחיפה. אנחנו שנינו בני אותו גיל וההורים שלה ושלי חברים ותיקים. בתור ילדים היינו די הרבה ביחד כששתי המשפחות שלנו היו נפגשות לעיתים קרובות לבילויים משותפים. למעשה היינו בקשר עד גיל 14 בערך, כאשר ההורים שלי, אני ואחי עברנו דירה לנהריה והיא נשארה עם המשפחה שלה בחיפה. הייתי די עצוב כשזה קרה בזמנו. מאז היינו מדי פעם שומרים על קשר טלפוני וכותבים אחד לשני לפעמים עד שבשלב מסוים, גם זה נעצר והקשר נותק לגמרי. אבל לפני שבוע פגשתי את בתיה במועדון הריקודים, רקדתי איתה כל הערב והיא סיפרה לי שהיום היא גרה גם בנהריה ועובדת במחלקת החינוך של העירייה. הבחורה אשכרה הסתדרה בחיים. הראיתי לה גם קצת ביצועים שלי באגרוף תאילנדי, מהתקופה הטובה שלי לפני הפציעה והיא ממש התלהבה מזה. אבל הדבר הכי מדהים זה שכל הזמן הזה, אני בכלל לא ידעתי שהיא נמצאת ממש מתחת לאף שלי".
"חיפשת אותה הרבה זמן?" שאל יוסי. "לא ממש חיפשתי אותה", אמר רפי. "במשך כל השנים האלה, מאז הילדות היא תמיד הייתה אי שם בתוך הראש שלי, אבל אף פעם לא חשבתי לחפש אחריה. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יצא לדרכו וחיי את החיים שלו ואף אחד לא חשב על זה בכלל. אני לא יודע איך להסביר את זה כל כך, אבל מצד אחד יש בה משהו מסוים שמושך אותי, אבל מצד שני אני רקדתי איתה כבר כמה פעמים, דיברתי איתה לבד אבל עד עכשיו אני לא כל כך מתלהב ממנה בתור אישה. אנחנו כל הילדות שלנו היינו כמו אחוקים. הכול עשינו יחד בלי לעשות חשבון לאף אחד. אבל כשנפגשנו בריקודים ורקדנו, היא הייתה מאוד חופשיה איתי מבחינת מגע. נתנו גם נשיקות בלחי לפרידה כשהלכנו וזה הרגיש לי מאוד קרוב וחם".

יוסי הסתקרן ושאל: "תגיד, יש לך אולי תמונה שלה במקרה?"
"דווקא יש לי תמונה עדכנית שלה מהזמן האחרון", אמר רפי והראה את התמונה ליוסי. יוסי הביט בתמונה של בתיה בעניין רב ובהתלהבות ואמר לרפי: "שמע רפי, אני רואה אותה עכשיו ואני פשוט מבין הכול". "מבין מה?" התפלא רפי. יוסי השיב: "אני מבין איך שאתה פשוט מאוהב בה בטירוף ואתה לא יודע מה לעשות בנדון".
"מה באמת, כך אתה חושב? איך אתה רואה את זה ואני לא?" התפלא רפי. "תאמין לי", אמר יוסי בביטחון לא אופייני, "אני שמעתי את כל מה שעכשיו סיפרת, אני הסתכלתי עליך ישר בעיניים כשדיברת ועכשיו גם ראיתי את התמונה של הבתיה הזאת ואני קולט שזה מה שהולך, זה פשוט זועק לשמיים. אני אומר לך, אתה חייב להשיג אותה. שמע לי, לי יש אינטואיציות גבוהות במיוחד ואני לא טועה בדרך כלל. זאת האחת שלך!" "כן הא, זה באמת מדהים", השיב רפי וליבו הלם במרץ. "אבל איך אני אשיג אותה? אתה לא מבין, זו לא סתם בחורה, היא לא בן אדם קל. היא מזל שור, יש לה אופי קשה. היא אחת כזאת שכל מי שנמצא איתה מרגיש כמו גמד שעומד לצד ענק, אבל יחד עם זאת היא גם משרה הרגשה טובה. היא מצד אחד חכמה ואינטליגנטית מאוד ומצד שני היא ישירה מאוד, היא אחת שמסוגלת להגיד לך בפנים מה היא חושבת עליך מבלי לעשות חשבון. היא חמת מזג ויש לה פתיל קצר, אבל יש לה גם לב של זהב. תמיד היא הייתה ככה".
"ודווקא בגלל זה אתה צריך להתאמץ להשיג אותה", אמר יוסי, דווקא בגלל התכונות המיוחדות האלה שלה. אני אומר לך רפי, היא פשוט האישה המושלמת ואלוהים שלך אותה אליך כדי שהיא תהייה שלך. אבל קודם תגיד משהו, היא פנויה בכלל?" רפי השיב: "היא סיפרה לי שאין לה מישהו רציני כבר שנה ושבכלל גם לא היו לה הרבה גברים בחיים. בפעם האחרונה היה לה חבר במשך שנתיים והיא נפרדה ממנו לפני שנה. מאז אין לה מישהו חדש והיא גם לא ממש מחפשת". יוסי התלהב מאוד למשמע הדברים ואמר לרפי בביטחון גמור: "נו, אתה רואה? זה עוד סימן". "איזה סימן?" השיב רפי בבלבול. "זה סימן מלמעלה", ענה יוסי. "זה סימן שאתה חייב לפעול מהר ולעשות מעשים כדי להשיג אותה. זה לא סתם שפתאום אחרי כל כך הרבה שנים נפגשתם". רפי אמר: "כן, זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני אני אמרתי לך, היא לא כל כך מושכת אותי, למרות שהיא יפה". "זה בדיוק העניין", השיב יוסי, "המשיכה שלך לבתיה קיימת, אבל היא לא משיכה מינית-חיצונית, אלא פנימית. אתה נמשך לאופי, לפנימיות שלה, לנשמה שלה, אבל אתה לא מודע לזה כל כך". "כן, יש בזה משהו", סינן רפי בשקט. "כמה פעמים כבר יצא לכם לרקוד יחד במועדון?" שאל יוסי. "שלוש פעמים", השיב רפי. "יש שם חוגי ריקוד מקצועי פעמיים בשבוע ובשבועיים האחרונים הייתי איתה שם שלוש פעמים וכבר הספקנו להפוך להיות פרטנרים קבועים אחד של השני לשיעורי הריקוד". "ומתי תיפגשו בפעם הבאה?" שאל יוסי.

"בשבוע הבא יש לנו עוד שיעור יחד ביום רביעי", השיב רפי, "אבל אני מקווה שהיא באמת תוכל לבוא כי היא אמרה לי בפעם הקודמת שהיא עסוקה מאוד ולא תמיד יש לה זמן לזה. היא גם עובדת והיא גם אוהבת לצאת הרבה עם חברות שלה לכל מיני מקומות. קשה לפעמים לקבוע איתה". "נסה פעם אחת לקבוע איתה מחוץ למסגרת הריקודים", אמר יוסי. "לך איתה לאיזה מקום ניטרלי שבו אתם תהיו לבד, כמו דייט כזה. זה רק יחזק את הקשר ביניכם ואז, ככל שזה יזרום קדימה, תקבע איתה עוד כמה דייטים כאלה ואז תתחיל איתה קשר". "לאן ללכת איתה, לארוחת ערב במסעדה? זה נשמע לי נדוש מדי, היא אוהבת דברים מיוחדים" אמר רפי. "וחוץ מזה כבר ישבתי איתה פעם אחת בבית קפה אחרי אחד משיעורי הריקוד שלנו ואחר כך אפילו לקחתי אותה הביתה באוטו שלי". "אז לא חייב דווקא מסעדה", השיב יוסי. "לך איתה אולי לאיזה סרט או אפילו להצגת תיאטרון, היא נשמעת לי בסך הכול בחורה מאוד תרבותית. אולי תיקח אותה אפילו למופע סטנד-אפ?" "סטנד-אפ? וואלה, זה רעיון טוב", התלהב רפי. "כן, תבדוק מתי יש מופע סטנד-אפ באזור בזמן הקרוב ולך איתה יחד. ואם כבר אתם הולכים אז תשתדלו לשבת בשורות הראשונות, כדי שהבדרן שמופיע יוכל לצחוק עליכם, זה יעיף אותה לשמיים ויעזור מאוד לך להשיג אותה", אמר יוסי. רפי נדלק על הרעיון ואמר ליוסי "כן, הא? זה אשכרה יכול לגבש בינינו. יש לך רעיונות ממש טובים יוסי, זה מדהים. נראה כבר מה ייצא ואיך ייצא"…

יוסי הביט לפתע ברפי במבט דרמתי ואמר לו בקול נוגה ומעט מתחנן: "תבין רפי, יש לך כאן משהו אדיר בידיים, משהו שכל גבר היה רק חולם שיהיה לו. גם אני פגשתי לאחרונה מישהי מדהימה שאני רוצה להשיג, אבל הבתיה הזאת היא משהו אחר, משהו נדיר. אין דברים כאלה. אחרי כל מה שסיפרת לי עליה ואחרי שהבטתי בתמונה שלה, היא פשוט הפנטה אותי בדיוק כמו שאותך. אני אף פעם לא הייתי כל כך בטוח בדברי כמו הערב, כשאמרתי לך שהיא האחת שלך ושעליך להשיג אותה בכל מחיר. תאמין לי רפי, אני רואה שאתה לא בטוח כל כך בעצמך בכל מה שקשור אליה. אבל אני יודע דבר אחד: שאם אתה לא תעשה מעשה, היא תחמוק ממך כהרף עין ובסוף היא תהיה של מישהו אחר וזה יהיה ממש פספוס של החיים. ותאמין לי, זה יכאב לך כל כך ואתה בסוף תצטער. בחיים אנשים מצטערים על דברים שהם לא עשו ולא על מה שהם כן עשו וחבל לי מאוד שתגיע למצב כזה". רפי קטע את דבריו ואמר: "מה גם לך יש בחורה חדשה? איך לא סיפרת לי?" "עזוב את זה, זה לא חשוב עכשיו", השיב יוסי. "תראה אותי, לי אף פעם לא הייתה אהבה אמיתית וכמו שזה נראה היום, אני לצערי גם לא כל כך בטוח שאי פעם עוד תהיה לי. אתה ואני חברים טובים כבר הרבה שנים ואני ממש רוצה שיהיה לך טוב. אם לא לי, אז לפחות לך. ואני שוב אומר לך, אני מרגיש את זה בעצמות שלי, היא שלך. היא האישה שלך. אלוהים שלח אותה אליך ועכשיו זה המבחן שלך".

"אתה יודע מה", השיב רפי, "נראה לי שאולי אתה צודק. זה מזכיר לי גם סיפור ישן שהיה לי בצבא עם מישהי בדיוק כזאת, בול כמו בתיה. היה לה אותו ראש, אותו אופי והיא אפילו נראתה בדיוק כמו בתיה. היה לי גם חבר טוב באותה תקופה שאמר לי בדיוק מה שאתה אומר, שאני צריך ללכת עליה ולהסתער חזק על היעד. בהתחלה לא שמתי כל כך לב אליה, אבל בשלב מסוים, ככל שהחבר הזה דיבר איתי עליה יותר ויותר, אני התחלתי יותר להסתכל עליה, אבל תמיד היססתי. לא ניגשתי. אני ידעתי שהיא גרה ביבנה ואני בנהריה וזו תהיה קצת בעיה להיפגש כל פעם, אבל החבר הזה לא ויתר והאיץ בי לגשת. ואז כשכבר החלטתי לעשות משהו, זה כבר היה מאוחר מדי. היא התחילה לצאת עם מישהו אחר ותוך זמן קצר היא גם עזבה את הבסיס ואני פשוט הייתי בקנטים… הרגשתי כמו מטומטם בגלל שלא עשיתי דבר. זה כל כך תסכל אותי וכל כך הכאיב לי ואמרתי לעצמי, איזה טמבל יצאת, פספסת את הזדמנות חייך להכיר מישהי לחיים"…

"אתה מבין?" אמר יוסי, "עכשיו יש לך הזדמנות פז לתקן. מקסימום, אם חלילה וחס זה לא יצליח בסוף, לפחות תדע שניסית הכול. אתה תרגיש שנלחמת ולא ויתרת. זה עוד סימן מאלוהים, הוא בוחן אותך. הוא נותן לך אפשרות לתקן את הטעות ההיא מהעבר כדי שבתיה תהיה האישה של חייך. לך על זה, אני איתך!" שתיקה דקה השתררה לרגע בחלל האוויר. רפי נאנח אנחת רווחה גדולה, טפח קלות ליוסי על השכם ואמר בביטחון: "אתה חבר טוב יוסי, אני ממש מעריך את כל מה שאמרת. וכן, אני אצא איתה. אני עוד אשיג אותה!" "זה בסדר, אני תמיד פה בשבילך", השיב יוסי. לאחר שחזרו לבתיהם בסוף הערב, ישב יוסי בביתו ברגבה וחשב לעצמו שכדאי לו גם ליזום מהלך דומה עם מריאנה וכך לפתח איתה קשר רומנטי. יוסי חש את עצמו מלא השראה מהסיפור של חברו רפי. הוא החליט להזמין את מריאנה לצאת אתו למסעדה צרפתית יוקרתית, מתוך מחשבה שכך היא תעריך אותו עוד יותר וזה בסופו של דבר יועיל לו. הוא תכנן את הערב בקפידה וחשב על כל פרט ופרט, כולל יום בשבוע. הוא הזמין מראש מקומות במסעדה, בדק במעוד מועד את התפריט ואף תכנן לצאת איתה אחר כך לרקוד במועדון, למרות שהוא כלל לא אהב את זה. יוסי חש לשם שינוי שהוא שופע בביטחון והיה בטוח שמריאנה לא תוכל לסרב להצעה הזו, היות והיא תמימה דיה וזורמת עם כולם. הוא אפילו הגדיל לעשות והתייעץ עם יפעת, חברתו ממשרד הרכש במפעל, בקשר ליציאה המתוכננת. אולם ביום שישי בערב, ניחתה עליו המכה… יפעת שלחה לו הודעת SMS לטלפון הנייד וכתבה כך:

"היי יוסילה, קשה לי לכתוב את המילים האלה, אבל הרגשתי שאני חייבת… דיברתי עם מריאנה ומסתבר שיש לה חבר כבר חצי שנה. אני מצטערת כל כך כי אני יודעת כמה חיזרת אחריה והתאמצת ואני גם זוכרת שלאחרונה יצאתם כמה פעמים. אני הרגשתי שאני חייבת לברר את העניין כי פחדתי שתגלה את זה לבד ואז תתאכזב הרבה יותר. אני חושבת שכדאי שתדע על זה כבר עכשיו, כדי שלא תשקיע לחינם. אני ממש מצטערת, אני מקווה שלא עשיתי משהו שלא צריך ואם תצטרך משהו ממני, אני תמיד כאן בשבילך"… יוסי קרא את ההודעה ולא ידע בתחילה כיצד להגיב. הוא היה בהלם טוטאלי. ברקים ורעמים מבחוץ חדרו ופילחו את ליבו השבור ועשן אפרפר של דיכאון עד מוות התפתל בנימי מחשבותיו. הוא החל למרר בבכי שקט ולא היה מסוגל להוציא מילה… במשך כל סוף השבוע, הסתגר יוסי בחדרו הצר ולא יצא החוצה כלל. את הטלפון הוא ניתק ורק ישן כל היום. מדי פעם הוא היה בוכה ובלילות הוא ישב לבד עם בקבוק של ויסקי. הוא היה שותה ושוכח, נרדם ואז שוב מתעורר סחרחר, לוגם עוד כוסית, חוזר לישון וחוזר חלילה…

בימים הבאים הוא בקושי הצליח לתפקד בעבודה. הוא חדל להיכנס בכל בוקר למשרד הרכש בשביל לא לראות את מריאנה. הוא השתדל מאוד לשמור ממנה מרחק, אך זה היה קשה עבורו. בכל אימת שראה אותה הוא רק חיפש איך לברוח מפניה, כאילו היא הייתה מפלצת. כל האנשים סביבו חיו בשגרת היום-יום שלהם בשלווה ואושר ולא היו ערים למצוקתו. את הלילות היה יוסי שורד בעזרת כדורי שינה.

בוקר אחד, הגיע יוסי לעבודה במפעל באיחור של שעתיים, כאשר הוא שתוי למחצה. המנהל שלו כבר הספיק לאיים עליו מספר פעמים בפיטורים, אך ליוסי לא היה אכפת. כעבור כמה ימים, כבר החל יוסי להתרגל בהדרגה למצב ולהפנים את המציאות. הוא שב לתפקד מעט יותר, אולם עדיין הוא היה במצב נורא.
בערב יום רביעי באותו השבוע, נפגשו רפי ובתיה בסטודיו לריקודים לעוד שיעור ריקוד. האווירה הייתה מחשמלת. הם רקדו בתחילה סלסה ואחר כך עברו לריקוד קצבי אחר. הם אחזו ידיים, צעדו אחת-שתיים-שלוש קדימה, אחת-שתיים-שלוש לאחור בקצב; אחר כך הוא אחז בה, סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה ואז שוב צעדו אחת-שתיים-שלוש קדימה, אחת-שתיים-שלוש לאחור וחוזר חלילה. לאחר מכן הם עברו לריקוד סלואו לצלילי השיר Will you. הם אחזו זה בזו והיו צמודים מאוד. שיערה השחור והגולש של בתיה הבריק והקסים לבבות לאור הפנסים שמעל… הם רקדו לאט לצלילי הסקסופון והמגע ביניהם היה חם וקרוב מאי פעם… כל האנשים שמסביב עמדו במשך שתי דקות והביטו בהם בערגה ובשקיקה. כולם שם היו באקסטזה של ממש. כבר הרבה זמן לא נראה במועדון הזה זוג יפה שכזה שרוקד עם כל הלב והנשמה… בתום הריקוד, כל האנשים מחאו כפיים. רפי ובתיה התרגשו נורא והתיישבו לנוח בצד, בפינה שקטה ושוחחו…

רפי חייך חיוך רחב, הביט בבתיה ושאל, "אז מה את אומרת בתיה, נעשיתי פה מקצוען?" בתיה גיחכה קלות וענתה "כן ממש, אתה בקושי זז, אתה רוקד כמו קרש". "רפי צחק ואמר "קרש, קרש, אבל לפחות תודי שנהנית לרקוד איתי". "מה שנכון, נכון… אפילו שאתה זז כמו קרש גיהוץ, כיף לי לרקוד איתך ובכלל גם כיף לי להיות איתך", אמרה בתיה וחייכה קלות. רפי הסמיק מעט וליבו החל לפעום במהירות. "חם לך? עד כדי כך התעייפת מהריקודים? שאלה בתיה והביטה בפניו. רפי לא ענה ורק חייך חיוך קליל של מבוכה. "נו, מה נהיית אילם, מה אתה, דג? בדרך כלל אתה לא סותם את הפה לרגע, עכשיו פתאום נהיית דג? האיצה בו בתיה וטפחה לו קלות על שכמו. "לא, לא, אני פשוט באמת התעייפתי קצת מהריקודים, זה הכול", מלמל רפי, "וכן, באמת קצת נהייה חם". "אתה רוצה שאביא לך מים?" שאלה בתיה. "לא תודה, זה בסדר" השיב מיד רפי. "תגיד, מה אתה עושה ביום שישי הבא?" שאלה לפתע בתיה. "קידוש ובית כנסת ובמוצאי שבת הבדלה" ענה רפי בחיוך. בתיה צחקה ואמרה "דביל… התכוונתי לתוכניות מיוחדות, יש לך תוכניות ליום שישי הבא?" "לא, אין לי. למה את שואלת?" השיב רפי. בתיה השיבה, "אני פשוט חשבתי לנסוע לטייל בשמורת החולה באותו יום. יש שם טבע יפה, ציפורים נודדות ואומרים שעכשיו מומלץ לנסוע לשם ולראות את זה. תכננתי לנסוע לשם עם האחיינית שלי וחשבתי שאולי גם אתה תרצה לבוא. אבל אם לא בא לך אז לא חייב…" ליבו של רפי החסיר פעימה… מבחינתו זה כמו חלום גדול שעומד להתגשם וזה בא לו ממש כמו מתנה משמיים. "נו מה, שוב נהיית אילם? אתה לא מרוכז היום" אמרה בתיה. "לא, אני בסדר. וכן, אני אשמח מאוד להצטרף אלייך בתיה. אני מאוד אוהב טיולים", מיהר רפי לענות בעודו נוטף זיעה רבה. "אז ביום שישי הבא על הבוקר נצא עם האוטו שלי ואני אאסוף אותך. אם תוכל, תביא איתך קפה ואני אדאג לכל השאר. עכשיו אני חושבת שכדאי שנחזור הביתה כי כבר נהייה מאוחר וצריך לקום מוקדם מחר", סיכמה בתיה. "בואי, אני אוריד אותך בבית, רק תכווני אותי" השיב רפי ושניהם יצאו לכיוון המכונית.

במוצאי שבת בערב, ישב יוסי לבד בביתו. מחשבות בלתי פוסקות על מריאנה והאכזבה הגדולה טרדו את מנוחתו ללא הרף. הרדיו ניגן ברקע והשמיע את השיר "סטן" של אמינם. יוסי שהיה טרוד במחשבות, נזכר בהודעה ששלחה לו יפעת ובה נודע לו על מריאנה והחבר המסתורי שלה, בעודו מוחה דמעת כאב. הוא נזכר כיצד הוא חיזר אחרי מריאנה באדיקות ואיך שהוא כה השקיע והתאמץ לשם כך. הוא גם דמיין כיצד נראה אותו בחור מסתורי שיש למריאנה. הוא אמר לעצמו שבטח הוא בחור מסוקס, שרירי וחסון ויש לו אולי גם הרבה כסף, רכב גדול ויפה ורק בשביל זה יש לו את הפריבילגיה לצאת איתה ולזכות באהבתה…
השיר ברקע התערבב עם מחשבותיו וסיפר על סטן ששולח עוד מכתב למושא הערצתו סלים ולא נענה. הוא מספר עד כמה הוא מעריץ אותו וכמה שהוא אוהב אותו. הוא מספר לו גם על כל צרותיו וכל מכאוביו, על כל הפוסטרים והתמונות שלו על הקירות, על חברתו ההריונית ועל זה שהוא מקווה שהפעם יקבל ממנו תשובה למכתבו.

יוסי נזכר בתחושת ההלם שחווה כאשר קרא את אותה הודעה קשה לאחר שבמשך חודשיים שלמים, היה נדמה לו כי מריאנה אכן נעתרת לחיזוריו ולמאמצים הרבים שהשקיע עבורה. תוך כדי כך, נמשך השיר ברדיו וסטן כבר מיואש לגמרי וכועס על סלים שלא עונה לו גם הפעם ועל זה שהוא סירב לתת בזמנו חתימה לאחיו הקטן שגם כן מעריץ אותו. הוא מספר גם על ילדותו הקשה, על אביו האלים והבוגד, על הקעקוע שעשה עם שמו של סלים על החזה, על החברה ההריונית שלו שהיא גם כן מעריצה מושבעת שלו ועל זה שהוא וסלים צריכים להיות יחד…
יוסי חשב, בעודו מאזין לשיר, על תחושת העלבון הקשה שלו על כך שמריאנה למעשה רימתה אותו לכאורה, כשהיא לא סיפרה לו שיש לה מישהו אחר וכך הוליכה אותו שולל וגרמה לו להתאכזב ולהיות עצוב. הכאב והכעס בליבו הלכו והתעצמו מרגע לרגע, ככל שחלפו הדקות והמחשבות.

השיר על סטן הגיע כמעט לסיומו עם הסוף הדרמתי והמפתיע… סטן כבר יוצא מדעתו ושולח לסלים קלטת עם מסר אחרון, שבה הוא מספר בצעקות רמות על תחושת העלבון והאכזבה שלו כלפי מי שהוא העריץ כל כך, על הפוסטרים שהוא תלש מן הקירות ועל כך שהוא נוהג שתוי במכונית, יחד עם חברתו ההריונית, במהירות אל עבר התהום. הצרחות מתגברות, המסרים מחריפים וחברתו המבוהלת צועקת גם כן לקראת הסוף המר. הוא צועק בהיסטריה לתוך הטייפ כי הוא מקווה שייסורי המצפון יציקו לסלים וידירו ממנו שינה ורגע לפני ההתרסקות, הוא נזכר שהוא צריך לשלוח את זה, אבל מכאן כבר אין דרך חזרה…

לפתע צלצל הטלפון וקטע את האווירה המתוחה. על הקו היה רפי. יוסי כיבה את הרדיו וענה, אמר "הלו" נמרץ והתנשף. רפי ישר החל לספר לו על המפגש האחרון עם בתיה: "מה העניינים יוסי? שומע? אתמול בערב הייתי בעוד ערב ריקודים עם בתיה". יוסי בבת אחת זנח את מחשבותיו והסתקרן לשמוע את הפרטים. "ספר, מה היה?" אמר. "רקדנו שם וכולם הסתכלו עלינו וגם מחאו כפיים בסוף, אבל זה לא הדבר החשוב", השיב רפי, "הדבר החשוב הוא שהיא הציעה לי לצאת איתה ביום שישי לטיול". "באמת?" שאל יוסי בהתלהבות, "זה מצוין, אמרתי לך שהיא בעניין או לא אמרתי לך? לאן אתם נוסעים?" רפי השיב: "אנחנו מתכננים לנסוע לשמורת החולה יחד עם האחיינית שלה, אבל האמת היא שאני הייתי מעדיף שבתיה ואני נהיה רק שנינו לבד.

מה אתה אומר, כדאי לי בכל זאת ללכת או לוותר?" "מה פתאום לוותר?!" אמר יוסי, "לך על זה! כנותנים לך, תיקח. וזה שהיא באה עם האחיינית שלה זה דווקא טוב בשבילך". "איך בדיוק זה טוב?" שאל רפי, "הרי כל הרעיון זה שנהיה שם שנינו לבד וככה נתגבש יחד". "אתה לא מבין, זה לא סתם שהיא הציעה לך לבוא איתה יחד עם האחיינית שלה, יש לזה סיבה" השיב יוסי. "זה סימן שהיא מרגישה בטוחה איתך והיא רוצה לראות איך אתה תתנהג עם האחיינית. אם אתה תהיה נחמד לאחיינית הזאת וסבלני אליה, היא מבחינתה תראה בך בעל טוב לעתיד וגם אבא טוב לילדים שיהיו לכם, תחשוב על זה!" "וואו, נכון, איך לא חשבתי על זה בעצמי?" אמר רפי. "זה באמת נכון מה שאתה אומר, אבל אני עדיין לא יודע אם בא לי על זה בכלל".

"מה קרה לך?" שאל יוסי, לפני רגע אתה נורא התלהבת כשסיפרת לי שהיא הציעה לך לצאת איתה לטייל ועכשיו פתאום לא בא לך על זה?" רפי השיב, "זה נשמע מוזר, אבל מצד אחד אני מרגיש שכיף לי איתה ובגלל זה אני נורא רוצה לצאת, ומצד שני אני אמרתי לך כבר שהיא לא באמת כזו מושכת אותי בתור אישה, אז אני לא הכי מתלהב מזה. יוצא מן מצב כזה מוזר שאני רוצה ולא רוצה בו זמנית".
"היא פשוט בלבלה אותך", השיב יוסי, "אתה נפלת חזק ברשת שלה. זה גם סימן מלמעלה, היא פשוט כישפה אותך והפעילה עליך את כל הקסם שלה. אני קולט עד כמה אתה רוצה אותה בלב שלך ואתה פשוט חושש ממנה בלי שום הצדקה". "כן הא?" אמר רפי באדישות. "תאמין לי, אני יודע מה שאני אומר", המשיך רפי. "אם אתה מוותר על הטיול הזה, אתה פשוט יוצא פארש לגמרי. אל תוותר על המתנה הזאת בשום אופן! יש לך כאן הזדמנות מהשמיים להוכיח את עצמך בתור הגבר מספר אחת של השנה. לך על זה ותאמין לי שיום אחד אתה עוד תודה לי על זה". לפתע, באמצע השיחה שלהם, קיבל רפי הודעת SMS מבתיה. רפי קרא את ההודעה ואמר ליוסי: "אתה שומע? היא שלחה לי עכשיו הודעה והיא כותבת שכנראה הטיול המתוכנן יתבטל בגלל שצפוי גשם ביום שישי. מה לעשות, מה כדאי לענות לה?" יוסי חשב לרגע ואמר לרפי שינסה לדחות את זה לשבוע אחרי. רפי עשה כדברו ושלח לה בחזרה הודעה ובה ההצעה לדחות את הטיול המתוכנן. יוסי הוסיף ואמר: "אם במקרה היא לא תסכים ובסופו של דבר תבטל את הטיול, תציע לה ללכת לבאולינג או לסנוקר". "באולינג וסנוקר? אתה בטוח בקשר לזה? לא נראה לי שהיא אוהבת את זה" השיב רפי. "למה לא?" אמר יוסי, אתה הרי סיפרת לי שהיא בחורה ספורטיבית, אז למה שהיא לא תרצה? ככה לא יקרה מצב שתבטלו בגלל גשמים ואם היא תרצה לקחת איתה את האחיינית עוד פעם, אז האחיינית נורא תיהנה שם". לפתע קיבל רפי הודעה נוספת מבתיה. היא כתבה "עד שבוע הבא אלוהים גדול. נראה כבר מה נעשה עד אז"…

רפי אמר ליוסי "נראה לי שפשוט ארד מזה וזהו, לא נראה לי שבאמת יש לה חשק לזה בכלל". "לא, מה פתאום!" השיב יוסי בנחרצות, "אסור לך לוותר. ואל תדאג, מעכשיו, אם היא כותבת לך משהו אז תגיד לי ואני אנסח לך תשובה. אז אתה תראה איך הכול מסתדר". "לא נראה לי, אתה בטוח שזה באמת הדבר הנכון לעשות?" שאל רפי. "כן, לגמרי" השיב יוסי, "אני טוב בלנסח טקסטים, בעצמך אמרת לי פעם. אל תדאג, אני ואתה נילחם עד הסוף והיא תהיה שלך. אני לא אתן לך להיכשל"…
וכך באמת היה בימים הקרובים; בכל פעם שהייתה בתיה שולחת הודעה לרפי, רפי היה מתייעץ מיד עם יוסי ויוסי היה אומר לו מה לכתוב וכיצד לנסח את הודעות התשובה. כך הם היו מתכתבים במשך למעלה משבועיים. לפעמים היה מקבל יוסי שיחות טלפון והודעות מרפי בזמן העבודה, ויוסי, שהיה נחוש בדעתו לסייע לחברו הטוב להשיג את בתיה אהובתו, היה מקדיש לזה את מיטב זמנו ואף מזניח את ענייניו שלו לטובת העניין של רפי. רפי היה מאוד אופטימי ובעל ביטחון כאשר יוסי היה מנסח עבורו את ההודעות לבתיה. הוא חש כי יש לו על מי לסמוך, מפני שגם יוסי חש את אותה התחושה והאמין בכל מאודו שרפי ובתיה צריכים להיות ביחד ושזה גורל משמיים. יוסי הרגיש בנוסף כי הסיפור שנרקם בין רפי לבתיה מסייע לו להתגבר על הסיפור האישי והכושל שלו עם מריאנה ומפיג מעליו מעט את עול הכאב. למרות שכמעט לא נפגשו, רפי ובתיה שמרו על קשר יום-יומי קרוב וחם שהתבצע לרוב בשיחות טלפון ובהודעות טקסט, ומדי פעם הם גם היו נפגשים במועדון הריקודים פעמים בודדות, אשר הלכו והתמעטו בהדרגה. לאחר מספר ניסיונות כושלים של רפי לקבוע מפגש עם בתיה, היא כתבה לו הודעה ובה הודיעה לו כי יש בכוונתה להפסיק לקחת שיעורי ריקוד במועדון בטענה שזה עולה לה יותר מדי כסף ושגם אין לה מספיק זמן להקדיש לזה.

הדבר הראשון שעשה רפי, היה כמובן לפנות לחברו יוסי כדי שהלה יסייע לו בעניין ויאמר לו מה לעשות. הם שוחחו פעם נוספת ביניהם ויוסי אמר לרפי כי עליו ליזום עם בתיה פגישה מכרעת שבה הם ישבו שניהם בארבע עיניים ובפגישה הזאת יעשה רפי את הצעד המתבקש ויאמר סוף סוף לבתיה את כל מה שהוא מרגיש כלפיה. יוסי אמר כי הזמן דוחק והקשר בין השניים רק הולך ודועך וצריך למהר. רפי כבר החל לחשוב לעצמו כי כל סיפור האהבה הזה רק מסתבך והולך ושאולי בכל זאת כדאי כבר לוותר. הוא אמר ליוסי "היא בטח תהיה בשוק, היא לא תדע מאיפה זה בא לה. אני מכיר אותה, היא אחת שמגיבה באופן קיצוני במצבים כאלה. אני מקווה שזו לא תהיה טעות".

יום ראשון, שעה 14:00 בצהריים. יוסי מעביר עוד יום עבודה קשה במפעל. הוא כולו עייף, שקוע ביגונו וטרוד במחשבותיו. לפתע מצלצל הטלפון, המנהל על הקו. המנהל קורא ליוסי לסור למשרדו. חשש מה מתגנב אל ליבו של יוסי. הוא פוסע לאט במסדרון השקט, יורד חצי קומה במדרגות, נכנס אל המשרד הצר ומתיישב בכיסא שליד הכניסה. ליבו מתחיל לפעום בקצב מהיר וזיעה קרה נוטפת ממצחו. כעבור מספר דקות קצרות נכנס המנהל, סגר את הדלת והתיישב מול שולחנו, וממולו ישב יוסי. שתיקה רועמת וכבדה שררה בחלל החדר עד אשר התחיל המנהל לדבר: "תראה יוסי, בתקופה האחרונה אתה לא ממש איתנו. אתה בקושי מתפקד, אתה מאחר הרבה, אתה בא והולך מתי שאתה רוצה, אתה מגיע לי שתוי לעבודה, אתה לא מרוכז בעבודה ואתה עושה טעויות בלי להרגיש בכלל. אני כל הזמן מקבל דיווחים לא טובים עליך ואני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר להתמודד עם המצב. אי לכך ובהתאם לזאת, אני נאלץ בצער רב להודיע לך כי אני מפטר אותך מתפקידך". יוסי רעד כולו וליבו דפק כמשוגע. הוא אמר בקול רועד וחלוש "רגע גידי, תן לי להסביר לך משהו, אתה לא מבין". המנהל קטע את דבריו ואמר "אדון יוסי, אין כאן מה להבין. אני ויתרתי לך מספיק, הערתי לך כמה וכמה פעמים ואתה לא משתפר. אני לא יכול להרשות לעצמי להעסיק עובדים שמזלזלים בעבודה ולא מתפקדים". "אבל זה לא נכון!" אמר יוסי בקול נרגש, "זו רק תקופה זמנית, זה בסך הכול היה משבר זמני שקצת הקשה עלי יותר מדי, אבל עכשיו זה עבר וזה הכול! אתה לא יכול ככה סתם לפטר אותי, אני במצב מאוד קשה". "סליחה אבל זה לא מעניין אותי וזה לא רלוונטי!" ענה המנהל גידי בתקיפות. "כבר שמעתי מספיק תירוצים ממך. אנחנו כבר שנתיים עובדים יחד וזו לא הפעם הראשונה שפוקד אותך משבר. לכולם כאן קשה ולכולם כאן יש בעיות ומשברים בחיים, אבל זה לא ייתכן שמכל משבר אנחנו נתפרק ככה ונתחיל להשתגע. יש לך עוד שבוע אחד להיות כאן, עשה מה שצריך וניפרד כידידים".

יוסי התרגז ואמר בתגובה: "אתה חתיכת מנוול עלוב נפש. אין בך טיפת אנושיות! כנראה שרק למי שמקורב אליך מותר להיות במשבר ולאחרים אסור, הא? ואתה עוד מדבר על תירוצים, כל המשבר הזה שלי זה התירוץ שלך להיפטר ממני כי לא סבלת אותי מהרגע שהגעת לפה! אתה פשוט שקרן ומניאק, זה מה שאתה". "צא החוצה ואל תחזור יותר!" אמר המנהל בכעס. "בשעה שש בערב, בסוף היום, אתה הולך מכאן ולא חוזר יותר, חצוף!" יוסי התעצבן, צעק "לך לעזאזל יא בן זונה", העיף בכוח עם היד את כל הציוד שהיה על השולחן לכיוונו של המנהל ועזב את החדר בטריקת דלת. יוסי התהלך עצבני במסדרון עד למרפסת המעשנים הגדולה. אוויר קר של סתיו הכה בפניו האדומות והדומעות מבכי. לפתע הופיעו שם, לא פחות ולא יותר ממריאנה ומסמואל, אחד הפועלים הצעירים והשחצנים במפעל שיוסי לא סבל אותו. הם נראו כאילו הם זוג אוהב וכל הזמן נצמדו, דיברו וצחקקו להם בשקט. סמואל שאל את מריאנה איך לקלל בצרפתית והיא סיפרה לו על האוטו החדש שקנתה. מריאנה נופפה אל יוסי שלום מנומס ויוסי בתגובה קרץ לה, אך לא אמר מילה. ככל שהם נצמדו יותר והסתודדו להם, יוסי לא יכול היה לשאת את זה והלך משם. הוא נכנס את המטבחון, מזג לעצמו מים ונטל כדור הרגעה…
בערב, לקראת סוף יום העבודה, המפעל היה ריק כמעט לחלוטין. יוסי נכנס אל המטבחון והכין כוס קפה. הוא ניגש עם הכוס למשרד הרכש ומריאנה ישבה שם לבדה ועבדה. הוא הושיט לה את הכוס ואמר לה: "היי מריאנה. רציתי להיפרד ממך כי היום זה היום האחרון שבו את תראי אותי. תרשי לי כמחווה של רצון טוב לפנק אותך בקפה בפעם האחרונה. אפילו שמתי פעמיים סוכרזית כדי שהקפה האחרון שלך יהיה לך מתוק". מריאנה לא הבינה כל כך על מה הוא מדבר ושאלה "הו מרד, מה קרה? הכול בסדר?" "פיטרו אותי היום" השיב יוסי, "היום זה היום האחרון שלי פה". "הו לא", אמרה מריאנה בהתרגשות, "איזה עצוב, אני מקווה שתמצא עבודה מחדש". יוסי חייך ואמר "זה יהיה בסדר, אני לא דואג מזה. אני הולך עכשיו, תיהני מהקפה". "מרסי, תודה רבה לך, אתה באמת נחמד", אמרה מריאנה בחיוך ולגמה מן הקפה. "ותתחדשי על האוטו, תקרעי את הדרכים" אמר יוסי ויצא.

בחוץ החל לרדת גשם. בסוף היום העבודה מריאנה יצאה מהמפעל, עייפה ומפהקת, נכנסה למכוניתה החדשה והחלה לנסוע. הזמן חלף לאט והגשם הלך והתגבר. באוויר שרר שקט מצמרר, מלווה במתח רב… ברק גדול ועוצמתי הצית לפתע את השמיים האפלים. רעם ענק ואימתני החריד את הסביבה. ניידות משטרה ואמבולנס מיבבות נזעקו ועשו את דרכן במהירות לאי שם…

השעה כבר מאוחרת… רפי ישב במכונית שלו כמה רגעים לפני שעלה הביתה. הוא לקח נשימה עמוקה והמתין עד שייחלש מעט הגשם השוטף. הרדיו במכונית קטע את הדממה עם מבזק חדשות. לאחר כמה דקות נחלש מעט הגשם ורפי ניצל את ההפוגה ויצא מהמכונית לכיוון הבניין בו התגורר. הוא נכנס לחדר המדרגות, הדליק את האור ולא האמין למראה עיניו… הוא מצא את חברו יוסי שרוע שיכור על הרצפה בכניסה ובקבוק משקה בידו. הוא ניגש מיד אליו, הושיב אותו ואמר "יוסי מה אתה עושה כאן? הכול בסדר איתך, אתה שומע אותי?" יוסי מלמל, "כן, אתה ובתיה, אתם זוג מושלם"… רפי נחרד למראה חברו השיכור ואמר לו "יוסי, זה אני רפי, הכול בסדר. עזוב את הבקבוק, בוא אלי הביתה לנוח, תשתה מים, תעשה מקלחת ותישן כאן עד מחר". יוסי בקושי הצליח לעמוד על רגליו. הוא התנדנד ומעד כמה פעמים ורפי נאלץ לסחוב אותו על כתפיו עד למעלית. יוסי מלמל מדי פעם משפטים שבורים כמו "מריאנה המניאקית, איך היא עבדה עלי… רפי הצדיק, אתה תציל אותי" וכן הלאה…

לאחר כשעה, ישב יוסי בסלון ביתו של רפי לאחר מקלחת טובה ומנוחה קצרה. רפי הכין ליוסי כוס תה, התיישב לידו ואמר "אתה לא נורמלי. יש לך מזל שאף שכן לא עבר שם עד שהגעתי, אחרת היית מבלה עכשיו בקלבוש". "בשביל זה אני לא אצטרך את השכנים שלך", מלמל יוסי. "אתה עדיין עוד קצת שיכור ואתה מדבר לא לעניין", השיב רפי, "תשתה מהתה, זה יעשה לך טוב. ואתה נשאר לישון כאן הלילה". "מה פתאום, אני לא אפול עליך עכשיו. אני אנוח קצת ואז אסע בחזרה הביתה", אמר יוסי. "לא בא בחשבון", התעקש רפי, "במצב כזה אין סיכוי שאני נותן לך לנהוג, אתה עוד יכול להיהרג. רק לפני שעה שמעתי בחדשות על תאונה קטלנית שנגרמה בגלל נהגת שלא הייתה ערנית. אתה רוצה למות גם כן?"

"צודק", אמר יוסי בשקט. "אני מאוד מעריך את זה ואני מצטער שנפלתי עליך ככה פתאום". "זה בסדר", השיב רפי, "זה לא מפריע לי. אבל לפחות ספר לי מה קרה". "פיטרו אותי מהעבודה" אמר יוסי. "מה?! אתה רציני? למה מה כבר עשית?" התפלא רפי. "כלום", השיב יוסי בקול עייף. "הבוס המניאק שלי פשוט שונא אותי והוא ניצל את המצב שלי כדי לפטר אותי". "זה קשור אולי למריאנה הזאת שסיפרת לי עליה?" שאל רפי. "עזוב אותי ממנה, אל תזכיר לי אותה", השיב יוסי. "יותר טוב שתגיד לי מה הולך עם בתיה, זה יותר חשוב". "לפני שבוע נפגשנו בפעם האחרונה בריקודים. יש לנו עוד שיעור שמתוכנן ליום שישי הקרוב, אבל לא נראה לי שהיא תגיע", אמר רפי.

"ביום חמישי אחרי הצהרים, פגשתי אותה במקרה בסופרמרקט. היא הייתה שם עם האחיינית שלה והחברה שלה. ישר התחבקנו והתנשקנו ואחר כך התחלתי לשחק עם שתי הילדות החמודות האלו, שעד אז שיגעו אותה בזמן שהיא עשתה קניות. כל הזמן הזה הייתי איתן ויצא שלמעשה עשיתי בייביסיטר עליהן בזמן שבתיה עשתה את הקניות שלה. לבתיה גם לא הייתה שום בעיה שהילדות יסתובבו איתי ויצטרפו אלי לקניות שלי, היא הרגישה בסדר עם זה. אני אמנם שכחתי לקנות חצי מהרשימה שלי, אבל כל כך נהניתי עם הבנות ובתיה ראתה את זה וכל כך אהבה את זה… אחר כך עזרתי לה להעמיס את הקניות באוטו וגם קניתי קצת שוקולדים ודברים מתוקים לילדות. בתיה כמובן העירה לי על זה ואמרה לי 'איזה מין אבא קרש אתה תהייה, אתה רוצה להרוס להן את הבריאות עם הממתקים האלה?' ומיד הדליקה סיגריה. היא הרי תמיד חייבת להעיר על משהו…
אבל אחר כך צחקנו שנינו והיא אמרה לי שהבנות ממש התאהבו בי. כשהיא אמרה את זה, אני הרגשתי שזה ממש יוצא מתוך הלב שלה ושהיא באמת מתכוונת לזה ברצינות". "הנה עוד הוכחה שצדקתי כל הזמן", אמר יוסי. "מה שקרה לך בסופר זה נס ממש. אתה הוכחת לה שאתה יכול להיות אבא נהדר לילדים שיהיו לה והיא כמובן נדלקה על זה. זה מן פיצוי קטן על הטיול ההוא שבוטל ועל שאר הפעמים שלא הצלחתם להיפגש". "אתה חושב?" תהה רפי. "בוודאי", השיב יוסי, "אלוהים לא נותן לכם להיפרד לרגע, הוא רוצה שתהיו ביחד. זה אולי לוקח זמן, אבל אני בטוח שזה הכיוון".

"יכול להיות, אבל אני חושב שקצת פישלתי בדרך", אמר רפי. "נראה לי שעוד בריקודים היא ניסתה לרמוז לי שהיא מחכה לאיזשהו צעד מצדי וגם בסופרמרקט, הייתה לי הזדמנות לדבר איתה ולא עשיתי את זה. תבין יוסי, היא בלי בן זוג כבר הרבה זמן והיא כנראה מחכה לאחד שיעשה לה את זה וייקח אותה". "כן, זה הגיוני, אבל ביום של הסופרמרקט לא באמת היית יכול לעשות את זה, כי זה לא היה זמן מספיק טוב, עם כל הקניות והילדות האלה… ולגבי הריקודים, זה עוד היה מוקדם מדי לדעתי", השיב יוסי. "אבל היא אחת כזאת שאוהבת מסרים ישירים", אמר רפי. "היא אוהבת להגיד הכול בפנים והיא גם מצפה מאחרים שיהיו כנים איתה ויאמרו לה את האמת בפנים. כמו שאני מכיר אותה, היא אחת שמצפה לגבר חזק. גבר שהוא מופנם ולא חד כמוה, נחשב בעיניה לגבר חלש והיא שונאת את זה. ולי יש הרגשה שלא עשיתי עליה את הרושם הנכון ולכן זה לא ילך איתה".
"אבל זה לא נכון", השיב יוסי, "אתה ממש לא חלש ואתה יצאת איתה הכי גבר שאפשר. אתה ניסית להיפגש איתה כמעט בכל הזדמנות והיא זאת שתמיד ביטלה. אתה גם ניסית לדבר איתה כמה פעמים וזה לא הצליח. עכשיו גם לריקודים נמאס לה לבוא. תבין רפי, אתה לא אשם! אתה את שלך עושה בצורה הטובה ביותר שאתה יכול. כל הסירובים והתקלות באים ממנה. כל מה שאתה צריך זה פשוט לדבר איתה בצורה מסודרת על הכול ולומר לה מה אתה מרגיש. אל תשכח שכל הסימנים בשטח הם לטובתך, היא פשוט מנסה לבלבל אותך. מה אתה חושב, שאחת כזאת תעשה לך חיים קלים? שכח מזה. היא פשוט רוצה לדעת שאתה באמת הגבר הנכון עבורה". "כן, יש בזה משהו", אמר רפי בחוסר ביטחון לא אופייני. "כשאנחנו ביחד, היא מרגישה מאוד חופשיה איתי. אפילו בריקודים, הייתה פעם אחת שהיינו לבד בכניסה למלתחות ולא הייתה לה בכלל בעיה להחליף בגדים לידי. היא הייתה יכולה ללכת לאחד התאים הפרטיים כמו כולם, אבל לידי היא הרגישה מאוד בנוח. גם אין לה בעיה שאני נוגע בה, היא לא מהשומרות נגיעה האלה שעושות סיפור מכל דבר. יש לנו כימייה מאוד טובה יחד. אבל אם למשל אנחנו יושבים לאכול במסעדה יחד, היא בחיים לא תסכים שאני אשלם עליה. ככה זה, היא אישה חזקה שמראה את זה גם. עם כל מה שאני מרגיש אליה, תמיד תהיה לי הרגשה שאני כמו ננס שעומד ליד ענק המאיים למחוץ אותו".

"אני מכיר אותך טוב מאוד", השיב יוסי, "ואני יודע שאתה אדם חזק. אני זוכר איך שנלחמת כמו אריה בתקופת הלימודים בטכניון, לא ויתרת לעצמך למרות שכולם אמרו לך שאתה מתאמץ לחינם. אני היחיד שאמר לך שאתה יכול ושאתה גם תצליח והיום אני יודע כמה שצדקתי במה שאז אמרתי. היום אתה עם תואר מהנדס, בזכות העקשנות שלך ובזכות זה שלא ויתרת. אותו הדבר עם בתיה, אתה צריך להמשיך להילחם ולא לוותר. זה לא קל, אני יודע, אבל המאמץ משתלם. אחד כמוני יכול רק לחלום שתיפול עליו מישהי כמו בתיה. לי בחיים לא היה יכול להיות סיכוי איתה, אבל אתה זה משהו אחר. לך יש את זה ואתה תמיד מספר עליה סיפורים על כמה שהיא נהנית איתך וכמה שהיא מחבבת אותך. אם היא לא הייתה מרגישה אליך כלום, תאמין לי שהיא לא הייתה כזאת חופשיה איתך. תחשוב על זה!" רפי הנהן להסכמה. יוסי המשיך ואמר "תזכור גם את מה שהיה לך בצבא, איך פספסת את מי שהייתה אולי יכולה להיות אשתך היום". רפי נאנח ואמר "כן, הצבא… איזה פספוס זה היה. אני לא אשכח את הפדיחה הזאת אף פעם…
"אתה מבין?" אמר יוסי בשקט, "אם אתה תוותר, זה מאוד יצער אותי. אין לך מושג עד כמה אני רוצה שיצליח לכם ועוד אחרי כל מה שאני עברתי. כל העזרה שאני נותן לך היא בגדר מצווה עבורי. אני מאמין שאולי ככה יבוא לי המזל יום אחד וגם לי תהיה מישהי כזאת". "לא תיארתי לעצמי שזה עד כדי כך חשוב לך", אמר רפי. "זאת האמת", השיב יוסי. "אני אומר לך רפי, אל תחכה עם זה עוד. דבר איתה מחר ותקבע איתה באיזה מקום שקט ותאמר לה מה אתה מרגיש". "אבל מה כדאי בדיוק להגיד לה? הרי צריך לבחור את המילים הנכונות, לא? אני צריך שתעזור לי בזה" אמר רפי. יוסי חשב לרגע ואמר לרפי, "תגיד לה ככה: 'בתיה, אני רוצה להגיד לך שאת פשוט בחורה מדהימה, אני כבר הרבה זמן חשבתי על זה ואני יודע שאת האחת שלי ואני רוצה להיות איתך כל החיים'. ככה תגיד לה כבר בהתחלה". רפי השיב, "כן, זה נשמע לא רע, אבל החלק במשפט שבו אני אומר שחשבתי על זה כבר הרבה זמן, לא נשמע לי כל כך טוב למען האמת. זה רק יכול להרחיק אותה ממני כי היא בטח תגיד לי משהו כמו 'למה חיכית עד עכשיו?' או 'מה היה לך לחשוב כל כך הרבה?' וכל מיני כאלה. אני אמרתי לך, היא אוהבת מסרים ישירים". "אז אם ככה אל תגיד את החלק הזה, אבל כן תגיד את כל השאר", השיב יוסי. "וכשתגיד לה את זה, תסתכל לה ישר בעיניים, דבר בקול נמוך ולאט". "למה זה כל כך חשוב?" שאל רפי. "זה מאוד חשוב", השיב יוסי, "הדרך שבה אתה אומר דברים היא לפעמים הרבה יותר חשובה מהדברים עצמם. זה בערך כמו ראיון עבודה, אתה בוחר בקפידה את המילים ואתה גם מקפיד איך לומר אותן נכון כדי לשווק את עצמך כמו שצריך. תאמין לי רפי, אני יודע מה שאני אומר"…
במשך כל הערב, תיכננו רפי ויוסי בקפידה את הפגישה שתהיה בין רפי לבתיה, כמו מבצע צבאי. יוסי הדריך את רפי אילו משפטים להגיד וכיצד לומר אותם ורפי כל הזמן הציע הצעות לשיפור. השעות חלפו ולבסוף הוחלט כי רפי יפתח במשפט שיוסי הציע: "בתיה, אני רוצה לומר לך שאת בחורה פשוט מדהימה ואני רוצה להיות איתך כל חיי". לפני שהלכו לישון, אמר יוסי לרפי כי הוא מעוניין פעם לפגוש את בתיה בהזדמנות. רפי הבטיח לו כי ברגע שיתאפשר הדבר, הוא יפגיש ביניהם גם אם לא תצמח בינו לבין בתיה זוגיות בסוף.

סוף נובמבר, קר… ביום שני בבוקר, נסע יוסי בחזרה לביתו. רפי היה בעבודה וידע שזה הזמן… הוא שלח הודעה לבתיה: "בוקר טוב בתיה, מה שלומך? אני רוצה להיפגש ולדבר איתך על משהו, אני מקווה שיש לך זמן פנוי". כעבור דקה, שלחה לו בתיה הודעת תגובה: "בוקר טוב. הכול בסדר? משהו קרה?" רפי השיב: "לא, לא, הכול בסדר, באמת. זה לא לטלפון וחשוב לי לדבר איתך על זה". בתיה כתבה: "טוב, הערב בחמש אצלי בדירה"… רפי נרגש מאוד והיה דרוך לקראת הערב. כל היום הוא חשב על זה ותכנן בקפידה את כל הדברים שיאמר וגם שינן את כל הטקסטים שעבד עליהם עם יוסי, כמו שחקן לפני הצגת בכורה. לקראת הערב, ישב יוסי בביתו, דרוך ומתוח מתמיד, אך גם הוא היה נרגש לקראת הפגישה של בתיה ורפי. הוא היה כולו מלא בציפייה לבשורות טובות וכבר דמיין כיצד ייראו שניהם ביחד בתור זוג אוהב…

רבע לחמש בערב ורחובות נהריה מתכסים לאיטם בגשמי סתיו… רפי עושה דרכו אל דירתה של בתיה, כפי שקבעו. הרדיו במכונית דמם ורק רעש המכונית הנוסעת נשמע ברקע. רפי שתק, התנשם והתנשף במתח כל הדרך. בחוץ הרחובות הלכו והתרוקנו מאדם והחושך ירד במהרה כמו בשורה מרה. הוא עצר ליד חנות פרחים במרכז העיר וקנה זר צנוע ויפה של ורדים. הגשם המשיך לטפטף… רפי נכנס חזרה אל המכונית והמשיך לנסוע. לפתע הטלפון צלצל… על הצג הופיע מספר לא מזוהה. רפי היסס מעט וענה לשיחה. "הלו, רפי?" נשמע קול שבור מהצד השני. "כן, מי זה?" שאל רפי בעצבנות. "רפי זה אני, יוסי", ענה הקול. "היי יוסי, אני מצטער אבל כרגע אני לא יכול לדבר. אני בדיוק בדרך אל בתיה ואני קצת ממהר", אמר רפי ומיהר לסיים את השיחה. "רק רציתי לאחל לך הצלחה הערב. אני מחכה לשמוע ממך בשורות טובות! יאללה, להתראות", אמר יוסי ומיד ניתק… רפי נכנס אל הרחוב של בתיה ומצא מיד את הבניין הנכון. הוא יצא מן האוטו, לקח את הזר, עלה לאט במדרגות עם זוג רגליים רועדות ולב עצבני ובועט. שקט רב שרר בחדר המדרגות האפל… רפי הגיע אל הקומה השלישית ונעמד מול הדלת של בתיה כשהוא מתנשף בכבדות ומנסה לטשטש ככל האפשר את סימני הלחץ שבו הוא נתון. לאחר שהתעשת מעט, הוא צלצל בפעמון בדיוק מופתי ומפתיע, בחמש בדיוק. בתיה פתחה לו את הדלת, רפי נעמד בפתח, לבוש בג'ינס, מעיל אופנתי וחולצה מכופתרת בהירה. הוא חייך קלות ואמר ערב טוב בקול מעט חלש, אך בעל ביטחון. "היי ערב טוב, בוא כנס" אמרה בתיה. רפי פסע לאט אל תוך הדירה. הוא הושיט לבתיה את הפרחים ואמר לה "זה בשבילך". בתיה חייכה ואמרה "לכבוד מה הפרחים?" רפי ענה "תכף תדעי הכול". "תודה לא היית צריך", אמרה בתיה ושמה את הפרחים בוואזה. אחר כך היא הכינה שתי כוסות קפה ושניהם הלכו להתיישב בסלון.

"טוב רפי, בוא ותסביר לי על מה היה לך כל כך חשוב לדבר איתי", אמרה בתיה. רפי התמהמה מעט ואז החל לומר: "תראי בתיה, אני באתי לכאן הערב כדי לומר לך משהו שכבר מזמן רציתי להגיד לך. אני גם הבאתי לך את הפרחים האלה מאותה סיבה. בתיה, אני רוצה להגיד לך שאת פשוט אישה מדהימה". "מה? מה הולך פה?" שאלה בתיה בבלבול, מהול בנימה קלה של זלזול. רפי המשיך: "אני רוצה לומר לך שאת בחורה מדהימה בעיני ואני אוהב אותך ורוצה להיות איתך כל החיים שלי"… רפי אמר את המשפט וחש לפתע הקלה גדולה. בתיה נסוגה מעט לאחור, נשמה בכבדות ולא ידעה בתחילה כיצד להגיב. היא הביטה ברפי במבט נבוך, קמה לאט מן הספה והלכה לכיוון המטבח. רפי ישב נבוך ולא הבין את פשר הנעשה… כעבור דקה חזרה בתיה עם בקבוק וודקה בידה. "בתיה, הכול בסדר? דברי איתי", אמר רפי שכל כך ציפה לתשובה ברורה כלשהי מבתיה, שהחלה ללגום כוסית אחר כוסית בקצב מהיר, כאילו אין מחר. היא נראתה כמו איוב שזה עתה חטף עוד בשורה רעה…

היא הניחה את הבקבוק על השולחן ואמרה לרפי "זאת בדיחה, נכון?" רפי השפיל מבטו כלפי השולחן ואמר "זאת ממש לא בדיחה. אני מתכוון ברצינות למה שאמרתי ואם צריך, אני גם מוכן לחזור על זה: אני אוהב אותך בתיה ואני רוצה אותך!" בתיה לגמה עוד כוסית אחת, הציתה סיגריה ואמרה לרפי בקול שקט: "תראה רפי, גם אני אוהבת אותך מאוד. אני מכירה אותך כבר שנים ותמיד אהבתי אותך, אבל אתה לא הטיפוס שלי". רפי החוויר ושאל בשקט, "למה את מתכוונת?" בתיה השיבה, "אני מצטערת… תראה, אתה בחור נחמד, אתה רוקד לא רע, אתה יודע לתת הרגשה טובה למי שאיתך, אבל כגבר, כבן זוג אני לא חושבת שאתה האחד שלי. וחוץ מזה, אמרת שכבר הרבה זמן רצית להגיד לי את זה. אז למה חיכית כל כך הרבה?" "זה לא היה לי קל לבוא ולהגיד לך את זה", השיב רפי. "את ואני מכירים כבר מהילדות וכבר מאז את היית בראשי. מאז שהתחלנו לרקוד ביחד, זה הלך והתחזק אצלי יותר ויותר. אני הרגשתי שאני חייב להיות מספיק מוכן לפני שאני אומר לך מה אני מרגיש". בתיה הייתה המומה מדבריו של רפי. היא לגמה עוד כוסית של וודקה, הציתה עוד סיגריה ואמרה לו בטון תקיף: "אתה רוצה להגיד לי שמאז הילדות אני בראש שלך ורק עכשיו נזכרת? תגיד לי, איפה לעזאזל היית כל השנים האלו?" רפי השיב להגנתו, "את לא מבינה, היינו אז ילדים, אף אחד מאיתנו לא באמת חשב על הדברים האלה ומה שאני יודע היום זה לא מה שידעתי אז". בתיה השיבה בכעס לדבריו, "מה אתה מדבר שטויות? אתה לא מקשיב למה שאתה בעצמך אומר! אתה מצד אחד אומר שמאז אני הייתי בראש שלך ומצד שני אתה אומר שלא חשבת על זה אז. אתה גם גבר רכרוכי וגם סכיזופרן". "בתיה, זה לא נכון. זה לא מה שהתכוונתי להגיד. את תמיד ידעת איך לעוות את הכול!" השיב רפי. "אני מבינה טוב מאוד", השיבה בתיה. "אתה פשוט לא מוכן להודות שלא היה לך את האומץ אף פעם לבוא ולהתחיל איתי במשך כל השנים האלה. איפה לעזאזל היית? למה חיכית? אתה יודע כמה התחילו איתי רק בתקופה האחרונה? הסיבה היחידה שפסלתי אותם זה בגלל שהם היו צעירים מדי. תאמין לי, לילדים בתיכון יש יותר אומץ ממך לבוא ולנסות להתחיל איתי". רפי שתק והביט בבתיה בפנים המומות וחיוורות. הוא קם לאט מן הספה, לבש את המעיל שלו והתקדם לעבר הדלת.

"רפי, לאן אתה הולך?" שאלה בתיה בשקט. רפי שתק והתכונן לצאת. "רפי חכה רגע!" אמרה בתיה וקמה אליו. "ידעתי שלא הייתי צריך לבוא לפה מההתחלה", מלמל רפי. "רפי, חזור הנה. אני רוצה להגיד לך משהו", אמרה בתיה. "כבר אמרת מספיק. הכול בסדר בתיה, את באמת לא צריכה יותר להגיד לי כלום. הכי טוב שאלך עכשיו", השיב רפי. "לא רפי, אל תלך ככה. יורד גשם בחוץ. בוא, אני אעשה לך עוד קפה ונמשיך לדבר". אמרה בתיה. רפי המשיך לעמוד ליד הדלת ואמר לבתיה "מה כבר יש לך להגיד? עד עכשיו הבעת את עצמך יפה מאוד. אמרת בדיוק את מה שאת חושבת, הכנסת לי, שיחקת אותה. כל הכבוד! חוץ מזה, מה יש לך כבר להגיד לגבר הרכרוכי והחלש שעומד כאן עכשיו ולא מסוגל להתחיל איתך?" בתיה השפילה מבטה והשיבה: "תראה, אני מצטערת אם העלבתי אותך, לא התכוונתי. אני פשוט לא הייתי מוכנה לכל זה. אתה באת לי כל כך פתאום עם כל הצהרת האהבה הזאת ועד עכשיו אני לא כל כך יודעת איך לעכל את זה".
"ומה עם כל התיכוניסטים האלה שמתחילים איתך? למה שלא תמצאי לך אחד כזה שיותר טוב ויותר חזק ממני?" אמר רפי. "עזוב את זה", השיבה בתיה. "מסתובב לי הראש… שכח ממה שאמרתי ובוא נחזור לשבת ונשוחח כמו שני אנשים מבוגרים". רפי התרצה ושניהם חזרו לשבת בסלון. "אז מה", המשיכה בתיה, "באמת כבר בילדות אתה חשבת עלי?" "כל הזמן", השיב רפי. "הייתי מאוד קשור אליך בילדות. כשנפרדנו בגיל 14 וההורים שלי עברו לנהריה, זה נורא צבט לי בלב. את זה אני זוכר טוב מאוד". "אז אם כך, למה אף פעם לא אמרת לי כלום? למה הסתרת את זה כל כך הרבה זמן בבטן? את זה אני חייבת לדעת", אמרה בתיה. "תאמיני לי בתיה, שגם לי אין ממש תשובה" השיב רפי. "בתור ילדים, לא ידענו ולא היינו מסוגלים לחשוב על נושאי זוגיות, לא הבנו כלום אז. מאז שנפרדו דרכנו, לא היינו גם בקשר. כל אחד הלך למקום אחר וכל אחד מצא לעצמו חיים. לך גם היו מערכות יחסים לפני ולי לא. היו לי בעיקר סטוצים וקשרים קצרי טווח, אבל אף פעם לא הייתה לי מישהי קבועה".

"כן, אני מבינה", השיבה בתיה ברוך. "האמת היא שגם לי לא היו הרבה גברים בחיים. לפני שנה יצאתי מהקשר הרציני הארוך והאחרון שלי, אבל מאז כלום. "לא אהבת אותו, הא?" שאל רפי. "אהבתי אותו", השיבה בתיה, אבל זה לא החזיק מעמד. בהתחלה הוא עשה רושם טוב כמו כולם, אבל עם הזמן אני הבנתי שהוא לא היה בחור רציני מספיק. בתקופה האחרונה של הקשר היינו רבים הרבה, עד שבסוף החלטתי להיפרד ממנו וזהו. "תגידי", אמר רפי, "כשעברת לנהריה, למה לא ניסית ליצור קשר איתי?" "האמת היא שבכלל לא ידעתי שאתה עוד גר בנהריה, עד שנפגשנו שוב בריקודים", השיבה בתיה. "ואת לא מתכוונת יותר להמשיך לרקוד?" שאל רפי. "לא, מיציתי את זה", השיבה בתיה. "אני נהניתי מזה מאוד בהתחלה אבל מהר מאוד הרגשתי שכבר אין לי כוח לזה וזו גם הייתה הוצאה גדולה עבורי. אבל אני אומרת לך, תמשיך אתה. זה טוב בעיני שאתה הולך לשם, רואים שזה עושה לך טוב. נדמה לי שזה די מרכך אותך ואפילו מבגר אותך במידה מסוימת". "את באמת חושבת?" שאל רפי בחיוך. "באמת, באמת" השיבה בתיה. "ואני בטוחה שיום אחד אתה עוד תמצא את האחת שלך, שתהיה איתך כל החיים… אני יודעת מה אתה שווה, אבל אתה צריך קצת לעבוד על עצמך. תהיה פחות נחנח ויותר גבר", אמרה בתיה והוסיפה חיוך וקריצה.

רפי חייך ואמר לה, "את רואה? אני ידעתי מה שאמרתי, את באמת בחורה מדהימה". "גם אתה מדהים" השיבה בתיה והשניים התחבקו חיבוק חם ואוהב… אחר כך קמו ורפי שאל את בתיה: "אולי בכל זאת לפני שניפרד, אפשר לפחות לרקוד איתך ריקוד אחרון?" בתיה הביטה בו ואמרה: "הריקוד של Will you?" "של Will you", השיב רפי בחיוך. בתיה ניגשה אל מערכת השמע, הכניסה את הדיסק המתאים והשיר החל להתנגן ברקע… השניים נצמדו ורקדו את אותו ריקוד סלואו מפורסם לצלילי הסקסופון הרומנטי, כמו אז במועדון, צמוד-צמוד, חם, קרוב, אוהב ואמיתי…

הגשם בחוץ כמעט ונפסק. זהו סוף הסתיו וסוף הסיפור… אך מי יודע, אולי הם כן יהיו ביחד יום אחד? רק הזמן יידע לגלות…