calanit
תגיבו,לא עולה כסף :)

רק מה שאני מחליטה חלק א פרק 2 ,תקראו ולא תתחרטו :)

calanit 21/06/2013 732 צפיות 3 תגובות
תגיבו,לא עולה כסף :)

ממולץ לקרוא קודם את פרק 1 חח :)

פרק 2

שקט.דממה.ערבי נמצא אצלנו בכיתה.ערבי.משכם.תלמיד חדש בכיתה.אני בשוק טוטאלי.ערבי?!דווקא אותו מביאים?!ולמה הוא כזה חתיך?!ממבט שני,רואים שהוא ערבי.
אוי,אלוהים אדירים,למה?! למה?! עד שמביאים לכאן בן אדם חדש,שאני לא מכירה,שהוא חתיך ונראה חמוד,נראה כמו אחלה חבר בשבילי,הוא ערבי?! בא לי לרצוח מישהו עכשיו.בא לי ממש.טוב נו,אני לא גזענית או משהו כזה,אבל כול הביקורות מבחוץ,זה ישגע אותי,אני לא יכולה עם ביקורות כאלו.טוב.הוא לא חייב להיות חבר שלי.הוא יכול להיות סתם ידיד.הבעיה היא איך יחשבו על זה בחוץ.טוב,מי שם עליהם בכלל?אני אעשה מה שבא לי ומה שאני רוצה,בלי שיחליטו עליי!ככה לינוי תמיד אומרת.אני צריכה להקשיב לה לפעמים.
סאלאם הסתכל על כולם,ועליי,ואני לא אומרת שלא הסמקתי.הרגשתי ממש רחמים עליו,כי הוא בטח רצה שכשיקבלו אותו,יקבלו אותו כמו ילד רגיל,ימחאו כפיים והוא יישב סתם ליד ילד והם יהפכו לחברים הכי טובים.אבל לא,כול אחד הסתכל עליו,כאילו הוא נחת מהחלל החיצון,וזה ממש הרג אותי מבפנים.
חייכתי אליו.והוא בחזרה ותוך שניה כול המבטים,אליי.התאפקתי שלא לתקוע בכול אחד מבט שנאה,וסתם קשקשתי על השולחן,כאילו אני לא אשמה.סאלאם צעד לקראתי,והייתי ממש בלחץ אם הוא יישב לידי או לא,ובסוף הוא ישב מולי.נאנחתי.
“טוב,תלמידים,תוציאו מחברות,אנחנו לומדים לשון.”אמרה שולי.מכיוון שאנחנו כבר מכירים אותה,אז לא היינו צריכים שיעור חינוך וכול החארטה הזה.הוצאתי את מחברת לשון ופתאום שמתי לב שהפנים של סאלאם הסתובבו אליי.
“אפשר דף?”הוא שאל.
הסתכלתי עליו וראיתי את העיניים היפות והחודרות שלו.הרגשתי קצת צביטה בלב.
“כן,בטח,ברור.”אמרתי במהירות,תוך כדי שאני מתנערת ממבטו.תלשתי את הדף מהמחברת ונתתי לו.כול השיעור חשבתי רק עליו,ולא יכולתי להתרכז!
לא אוהב אותי….אוהב אותי…..אבל מצד שני למה שאני אהיה איתו בכלל,למה שהוא ירצה אותי עם כול האנשים העוינים האלה?!
לקראת סוף השיעור החלטתי שאין מה לעשות.ככה העניין יישאר,מבטים פה ושם ולא יותר מזה,כי אז …..ואו ואוו…איזה עליהום יהיה עליי.ועליו.
הצלצול הגואל הגיע,אבל לא לפני ששולי,המורה המעצבנת הזאת,הייתה חייבת לתת שיעורים.וואי!זה היום הראשון,מה את נותנת שיעורים?!אחרי כול הצעקות של התלמידים,המורה נתנה רק משימה אחת,המשימה שאני הכי שונאת,סיכום.סאלאם היה בשקט בזמן שהיא אמרה שיהיו שיעורי בית,הוא לא צעק כמו כולם.מה שגרם לי להימשך יותר אליו.אוי לעזאזל עם זה!אני אלך לדבר עם חברתי שרון.גיא לא מתערבב בעניינים האלו,זה עניין נשי,בוא נאמר.המורה שיחררה אותנו,ורצתי אל שרון ולקחתי אותה ביד.
“איה!!!”היא צעקה.”את יכולה לעשות את זה חלש יותר,את יודעת!!”
“אין זמן,זה מקרה חירום!”אמרתי לה וסחפתי אותה עד לפינה מבודדת בחצר.
“את יכולה להגיד לי מה היה כול כך חירום שדחפת אותי עד לכאן?!!?”היא אמרה ובדקה את ידה האדומה.שמתי את ידיי על הכתפיים שלה והסטתי את מבטה אליי.עכשיו היא הבינה שזה רציני.
“אני נדלקתי על הערבי.”אמרתי.לא יודעת איך זה יצא לי,חשבתי שזה יהיה הרבה יותר קשה,אבל זה יצא,ודי בקלילות,אבל זה לא נראה שזה עבר בקלילות אצלה.
אחרי כמה שניות היא התחילה להתעשת.
“מה?”היא שאלה.
“מה ששמעת”.
“מה!?!!?!??!?!!??!את לא רצינית!”.
“כן,כן.גם אני לא מאמינה.”
“טוב מצד שני הוא חתיך לאללה.”
“אבל הוא ערבי.”
“אבל הוא חתיך.”
“ערבי.”
“חתיך.”
“ערבי.”
“חתיך.”
“טוב מה?אנחנו גזעניות?!”אמרתי בכעס.
“לא!”היא ענתה לי.”אבל תחשבי מה יגידו עלייך בכיתה,אם כבר עכשיו סופי חמה עליך,אז תתארי מה יהיה כשתדברי איתו”.
“את צודקת.”אמרתי.”מה נעשה?”
“לא יודעת”.היא אמרה והסתכלה על ידה.היו כמה שניות של שתיקה עד שמזווית עיני שמתי לב במישהו שחום וגבוה יושב לו על הספסל ואוכל לו לבדו.הסתכלתי עליו,והוא הסתכל עליי ורק אז הבנתי שהוא סאלאם.עכשיו ממש כאב לי הלב,שמישהו כזה,בלי כוונה רעה,זוכה ליחס כול כך מגעיל.יושב לו לבדו,באמצע חצר ענקית,ואני לא מגזימה,במיליון ילדים שיכלו לפנות אליו,אבל לא פנו,למה?כי הוא ערבי.לא,אני לא מסוגלת יותר.
“תסתכלי מי שם.”אמרתי לשרון והצבעתי על סאלאם.
“אוי ואבוי.”היא אמרה אחרי שהסתכלה.
“לא,שרון.”אמרתי בהחלטיות.”אני הולכת לפנות אליו.”
“לא!”היא צעקה ותפסה בידי.”את תסבלי עד סוף התיכון,בגללו.”
“לא אכפת לי!”צעקתי עליה בחזרה.”את לא מבינה שלא מגיע לו יחס כזה?!אם את היית שם,בטח היית רוצה שמישהו יפנה אליך.”
היא הסתכלה עליי בייאוש,כי זה די ברור שמרגע שאפנה אליו,יהיה לה קשה להיות חברה שלי עם כול הצחוקים והקללות.
היא שחררה את ידי,חייכתי אליה,עזבתי אותה וצעדתי לקראתו.הלב שלי פעם כול כך חזק שאני לא מאמינה שהוא לא יצא וקיפץ לו עוד חמישה קילומטרים ברחובות.עד שהגעתי אליו,הייתי שקועה בהרהורים על העתיד שלי,אבל ברגע שהייתי לידו,הכול ברח,והמוח שלי היה ריק.
“הי.”הוא חייך אליו.זה היה כזה ממיס.
“הי.”אמרתי והתיישבתי לידו.”למה אתה לבד?”
“כאילו שאת לא יודעת.”הוא אמר.כן,שמתי קצת למבטא הערבי שלו,אבל אין לו כזה מבטא שישר שמים לב,יש לו מבטא חמוד כזה.
“יאללה תתעודד!יום ראשון של לימודים!”אמרתי וטלטלתי אותו.צחקנו ביחד,וניסיתי להימנע מכול המבטים הבוחנים של הילדים שעברו לידנו.
“מי מתרגש מזה?”הוא ענה לי בצחקוק.
“אני.”אמרתי בגיחוך.
לאחר מכן הייתה שתיקה למשך כמה שניות עד שנחשו מי באה?סופי.סופי באה ונעמדה מולנו במבט מאוד אבל מאוד דורש כאפה.
“נועם.”היא אמרה והרמתי את מבטי אליה.”לא האמנתי עלייך.”
“למה?אני מכירה אותך בכלל?”החזרתי אליה.מה היא לא האמינה עליי?היא בכלל הכירה אותי?מה אני חברה שלה?
עכשיו אפשר היה לראות שהיא הייתה קצת כועסת.
“נועם.אני מנסה להיות אלייך נחמדה.”
“אני לא.”התחצפתי.היא פשוט עצבנה אותי רצח,מה אכפת לה שאני איתו?למה כול האנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו חייזרים?!
“טוב,אבל רק תזכרי שאלה ימייך האחרונים כנועם הרגילה שאהבנו.”היא אמרה והלכה.
שחקתי בשערי בעצבנות ובכעס.היא היא יכולה להגיד לי את זה?למה היא לא יכולה לעזוב אותי בשקט?עכשיו אני אצטרך לחיות כמו ילדה מוחרמת בבית ספר?בגללה?מה עשיתי כבר,דברתי עם ילד מסכן?
נפלה לי דמעה על המכנס.סאלאם הסתכל עליי בעצב.
“את יכולה ללכת אם את רוצה.”הוא אמר “אני אכחיש שאת היית איתי.”
“לא.”אמרתי ישר.”אני אראה לה מה זה.”קמתי וצעדתי בכעס לשרון.
“מה קרה?”היא שאלה בדאגה.”ראיתי שסופי באה אליכם.”היא חבקה אותי.
ברגע הזה כבר יצאו לי כול הדמעות.
“כלום.”ניסיתי להרגיע אותה למרות שכבר אני בכיתי.”היא סתם ילדה מעצבנת.מה מפריע לה שאני איתו?היא באה אליי בפוזה כזאת כאילו היא מכירה אותי והיא לא מאמינה עליי.”
“מאמי.”היא חבקה אותי.”תתעלמי ממנה,היא חרא של בן אדם.”
מחיתי את דמעותיי וחזרנו לכיתה.כל הדרך דמיינתי איך אני מרביצה לה,על היחס עליי,ועל היחס שלה כלפיו.

רק מה שאני מחליטה חלק א פרק 2 ,תקראו ולא תתחרטו :)
דרג את הסיפור

תגובות (3)

אני כבר שוונאת את הסופי הזאת:-!
פרק מהממםם…
תמשיכיי!

21/06/2013 14:30

אני כבר שוונאת את הסופי הזאת:-!
פרק מהממםם…
תמשיכיי!

21/06/2013 14:30

חחחח תודה :)

22/06/2013 23:44
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך