שוברת הלבבות – פרק ראשון

"את אפילו נראת כמו בן." מצמצתי בכדי לסלק את הדמעות, אך כמובן שזה היה לשווא.
"נועם הקטנה בוכה, הא?" שאל וצחק צחוק שהרתיע אותי מעט.
הוא עמד מולי, מלא בטחון עצמי ומעריצות שנמרחות עליו, מה שכבר היה קבוע בסדר היום.
"את כל כך מכוערת שזה מגעיל להסתכל עלייך. אני מפחדת להדבק בכיעור שלך." צחקה ליאן, אחת ה"מעריצות " המפורסמות ביותר של אוראל.
"ליאן, מאמי, לא הרבה לחשוב." אמר אוראל , משפיל אותה לנגד עיניי כולם.
ריחמתי עליה, למרות שאין ספק, זה העמיד אותה במקום.
והגיע לה.
התאפקתי לא לחייך, אין ספק, זה היה משעשע.

***
הגעתי הביתה , לבית ריק, כמובן.
זרקתי את תיק בית הספר על הרצפה והתיישבתי על הספה.
עוד לא הדלקתי את הטלוויזיה , וכבר התקשרו אלי.
'לאון'.
בלעתי את רוקי ועניתי לשיחה.
"יש לך עבודה. תגיעי למקום הקבוע בעוד כחצי שעה."
הוא אמר וניתק.
נאנחתי וקמתי מהספה, עליתי לחדר שלי וזרקתי על עצמי ג'ינס משופשף וגופיה שחורה.
אחריי חצי שעה כבר עמדתי ברחוב החשוך והמוכר, מחכה ללאון.
הוא הגיע אחריי עשר דקות וחייך אליי.
רגלי נעה בעצבים וידיי היו משולבות על חזי.
"תודה שנזכרת לבוא!" צעקתי עליו בכעס.
"תרגעי." לחש בקול מאיים.
"בוא נסיים עם זה. מי הפעם?" שאלתי.
הוא הוציא תמונה של גבר הנראה בין 23 בערך.
היה לו שיער שחור קצוץ, ועיניים שחורות מדהימות.
הוא היה נראה טוב.
יותר מדי טוב.
"אדם ג'ונסון. בן 24. ההורים שלו עשו עלייה מאמריקה כשהיה בן 10. אמו נפטרה כשהיה בן 15,אביו התאבד שנה אחריה.
מה שחשוב בעיקרון שהוא מפוצץ בכסף. את יודעת את העבודה."
אמר לאון תוך כדי שהתעסק בטלפון החדיש שלו.
"אני מקבלת חצי. נכון?" שאלתי והבטתי בו.
"אם תביאי סכום נכבד אז כן. אם לא, תסתפקי ברבע." קבע והמשיך להתעסק בטלפון שלו.
"אני אסיים עם זה עוד הערב." סיננתי לעברו בכעס והלכתי.
"אני חייבת את הכסף הזה." מלמלתי לעצמי.
ידעתי שאם לא אשיג את הכסף, החרא שאני נמצאת בו יהיה גן עדן לעומת מה שאני הולכת לעבור.