תולדות חיי האהבה שלי פרקון 1

22/10/2011 600 צפיות אין תגובות

ושם היא הייתה

אם תשאל את הילד הרעב באפריקה מה הדבר שהוא הכי צריך בעולם הוא ישיב לך: “אוכל”. אם תשאל את רובינסון קרוזו הוא ישיב לך: “חברת בני אדם”, אם תשאל את הספרנית היא תשיב לך: “ספר”, אם תשאל את הכלב הוא ישיב לך: האו האו (שכנראה כוונתו לעצם או לפינוי צרכיו הדחופים) אבל אם תשאל אותי התשובה שלי תהיה: אהבה.
כמובן שלא ידעתי את זה, או לפחות לא הטרדתי את מחשבתי בעניין זה, כשהלכתי למפגש ג’3, לא, ד’3. היה לי קשה להתרגל לשם כי כבר שנה שלמה שהייתי ג’3, ועכשיו אנחנו גדלים. אבל גם על זה לא ממש חשבתי. אני מניח שהמחשבה היחידה שחלפה בראשי היא: “אוף! חופש שלם היה לי בלי הכיתה הזאת! למה הם לא יכולים לחכות כמה ימים עד שנהיה כולנו בבית ספר?” המפגש היה יוזמתן של כמה מן הילדות בכיתה ולא מצא חן בעיניי בכלל. כשהגעתי ראיתי את הכיתה שלי. לא אהבתי אותה, ובמיוחד לא אהבתי את הבנות שארגנו את המפגש הזה, אבל הלכתי בכל זאת.
באותו זמן היה לי חבר אחד טוב, קראו לו סמי הופמן והוא הבן אדם הראשון שבא לקראתי כשהנחתי את צעדי הראשון בתוך שערי גן השחר. עד היום אני זוכר בבירור מה הוא אמר לי: “אל תסתכל עליה, היא ממש מוזרה”. כמובן שכמו כל ילד קטן וממושמע שעולה לכיתה ד, הסתכלתי עליה. ושם היא הייתה. מי זאת? לא ידעתי ולא יכולתי לדעת מי היא הייתה ומי היא הולכת להיות אבל ניחשתי את השם. מתחיל ב-מ’ לדעתי, אני זוכר שסיפרו לי על איזשהי ילדה שהייתה איתם בכיתה ב’ אבל טסה לשנה באמריקה. מיכל! כן, עכשיו התגאיתי בעצמי שנזכרתי בשם. לא ידעתי עליה הרבה, אני רק זוכר שהזכירו את השם שלה בגעגוע כמה פעמים במהלך שנה שעברה. בלי ספק הייתה לה חזות מוזרה מעט, אבל זה היה מעניין כי גם אני טסתי לשנה לחו”ל בכיתה ב’. הרבה בנות מהכיתה סבבו אותה אבל אני, (שלא בצדק) לא התעניינתי כל כך. המשכתי לדבר עם חברי ושאר הילדים בשכבה על נושאים שמעניינים ילדים בגילינו.
הזיכרון שלי מאותו יום לא גדול מאוד. כשאני מסתכל אחורה זה נראה כאילו כל היום התרכז רק בה. אני מניח שהיו עוד דברים, אבל העניין הוא שכל זיכרון שיש לי מהיום הזה, קשור אליה. אני זוכר שהיא רצתה לקרוא לקבוצה שלנו על שם איינשטיין סתם כי זה מצחיק, ואני זוכר אותה מתפקעת מצחוק בצורה כזו שכל הגן היה חושב שהיא פסיכית, ואני זוכר כמה היא ביקשה לספר לנו על השנה שלה באמריקה במקום לספר על איך עבר הקיץ כמו כל אחד אחר. בבית ספר אני כבר בקושי זוכר איך זה היה, אני זוכר שעשינו עבודה בקבוצות על חגי תשרי, ושהייתי איתה באותה קבוצה. ומביך אותי להודות, שאני לא זוכר איך או מתי זה קרה, אני פשוט זוכר שעד מחצית השנה כבר הייתי מאוהב בה.
והאם אני זוכר עוד משהו מהשנה הזאת? יהיה שקר להגיד שלא, אבל אני מה שאני כן זוכר אני זוכר מאוד במעורפל. מצבי המשפחתי בגיל הזה היה רע, ניתן להגיד שרע מאוד. בבית ספר אני הסתרתי את זה די טוב. את זאת אני יודע כי עד כמה שאני זוכר הייתה רק ילדה אחת ששאלה אותי: “מה קרה?” בעקביות. במחשבה לאחור, אולי זה חלק ממה שגרם לי לאהוב אותה. אני זוכר שתמיד רציתי לענות לה, אבל אף פעם לא יכולתי. מה עוד אני זוכר? אני זוכר כמה שמחתי כשהיא הזמינה אותי לראות חזרה שלה בהר הרצל וכמה כעסתי על אבא שלי שהוא לקח אותי באמצע. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מה לעשות אם אני רוצה להציע למישהי חברות והוא אמר לי לא לעשות כלום כי בגיל הזה אין לזה הרבה משמעות (העצה הכי נוראית שמישהו אי פעם נתן לי). אני זוכר שהיא רצתה שנעשה הצגה למופע כישרונות צעירים, אוי כמה ששמחתי! זה היה משהו על תפוז… אני זוכר שרציתי להציע לה חברות במופע הזה, אבל חליתי ובסוף החלטתי שלא להציע כלום. אני זוכר את מועדון צג”כ שעשיתי שהיא הייתה בו.
ככל שאני כותב יותר, ככה הזיכרונות באים אליי במכה. חתיכת מכה! אבל אין טעם לכתוב את כולם. בעיקר אני זוכר את הרגש הכללי שליווה אותי, כמה שאני אהבתי אותה וכמה שהייתי מאוכזב מהמחשבה שהיא לא אוהבת אותי. אני זוכר שלמשך כמה ימים החלטתי שאני מכחיש את הרגש שלי, כדי לנסות להתגבר עליה. אבל זה לא עבד. כיתה ד’ כמכלול הייתה שנה נוראית, לא רק בגלל מיכל אבל זה תרם והוסיף, אין ספק.

תולדות חיי האהבה שלי פרקון 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך