״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 3

LOVE:) 24/02/2016 1007 צפיות 3 תגובות

•זוהר•
״תני לי ת’כוח לבלות איתך הלילה מותק, תני לי עוד רגע להגשים לך עוד חלום…״ זמזמתי לי תוך כדי שהסתובבתי בחצר הפנימייה בכיף משקיף מבחוץ על החננות שיושבים בכיתה ולומדים כמו ילדים טובים ובעצם סובלים מכל דקה. וואלק… אין כמו להסתובב בחצר באמצע היום כשכל החננות למיניהם לומדים בכיתות וחשים את עצמם גאונים. רק מה ״שהגאונים״ האלה לא מבינים הוא שכל הכיף האמיתי הוא בחוץ.
״עוד לא שעה לבד ואת בוכה לי כמו תינוקת,״ המשכתי לשיר כל הדרך למחששה.
אין, אלו החיים הטובים! אני אומר לכם. תכלס, מה רע לי כל יום במחששה רק אני ואהובתי- קופסת הסיגריות המתוקה שלי.
״בואי נשב על החול , נצייר במכחול חיוכים במסגרת…״ הוצאתי את קופסת הסיגריות מתוך כיס הטרניניג שלי. העפתי מבט בקופסה וחיוך ממזרי התפרס על פניי. העברתי את ידי על חבילת הניילון אשר עטפה את קופסת הסיגריות ואנחת הקלה נפלטה מפי. ״מעכשיו זה רק אני ואת, כמו תמיד.״ מלמלתי בעודי כביכול ״מדבר״ אל קופסאת הסיגריות שלי. ״יום שלם חיכיתי לזה.״ מלמלתי בתאווה כאשר אצבעותיי קרעו בהתלהבות את הניילון העוטף את קופסאת הסיגריות. הוצאתי את המצית מתוך הכיס שלי. ״שיהיה בוקר טוב,״ מלמלתי לעצמי ברוגע.
אדון פרץ!” לפתע נשמעה צעקה והסיגריה נשמטה בידי כתוצאה מהבהלה. ״כוסאמק,״ מלמלתי בעצבים. רכנתי עם גופי אל הקרקע בכדי להרים את הסיגריה שנפלה- אולי עוד אפשר להציל אותה. חשבתי לעצמי. ניערתי את הסיגריה ויחד עם המצית ניסיתי להדליק אותה. ״זוהר פרץ!״ לפתע שוב נשמעה צעקה אשר גרמה לי לבהלה ושוב הסיגריה נשמטה מידי. אין לי מזל בחיים האלה.
הפעם החלטתי להסתובב אחורנית- לראות מי המניאק שמעז בשיא חוצפתו להפר את שלוותי. כאשר הסתובבתי אחורנית, עיניי קלטו את הצנון האשכנזי הלבוש בבגדי בר מצווה רץ לכיווני. גלגלתי את עיניי בייאוש ונהמתי בכעס. רק הוא היה חסר לי על הבוקר.
מיד מיהרתי לאסוף את הסיגריה המסכנה מהרצפה. תחבתי את קופסת הסיגריות ואת המצית חזרה אל תוך הכיס והסתובבתי בכדי להספיק לברוח. ״אדון פרץ! בוא הנה מיד!״ לצערי לא הספקתי לברוח והצנון האשכנזי לבוש בחליפה כבר השיג אותי.
כבר הזכרתי שאין לי מזל בחיים האלה? אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי, טיפת מזל, רק טיפה!
“אדון פרץ, הנך יודע מה השעה?” הוא שאל.
“מה זה?” שאלתי בפליאה.
וואלק שידבר נורמלי, מצא לו עם מי לדבר בשפה גבוהה זה. ועוד על הבוקר, חושב יש לי כוח למשחקים שלו.
“שאלתי אם אתה יודע מה השעה.” אמר המנהל ודיבר באיטיות כמו שמדברים לילדים מטומטמים, עילג או לא עילג?.
“או, עכשיו מבינים מה שאתה אומר.” אמרתי בגיחוך. ״רק דבר נורמלי.״
“אתה יודע מה השעה?” הוא חזר על שאלתו אך הפעם בטון תקיף.
“תגיד לי, אני נראה לך שען?” שאלתי והצבעתי על עצמי.
“אז השעה היא עשר וחצי, ולפי מה שאני…” הוא אמר.
“אז אתה כן יודע מה השעה, אז מה אתה שואל אותי?” שאלתי בגיחוך.
“אין לך איזה שיעור להיות בו?” שאל המנהל.
“יש לי פטור.” עניתי בחיוך אשר גרם למנהל להזעיף את פניי.
״פטור? מעניין מאוד…״ הוא שילב את ידיו על חזהו. ״אני רק לא זוכר שאישרתי דבר כזה.״ אמר בחשדנות.
״אולי כי הפטור הזה הוא לא מטמעך?״ אמרתי את המובן מאליו.
המנהל המהם וסידר את משקפיו. ״אז מטעם מי הוא?״ שאל בחשדנות.
״מטעמי.״ עניתי בבטחון.
צחקוק קטן נפלט מפיו של המנהל. ״יופי היה מצחיק, נהנינו קצת…״
חיוך ממזרי התפרס על פניי. ״כשאתה רוצה אתה יכול להיות אחלה מנהל.״ החמאתי לו. רק שיצא לי כבר מהוריד העלוקה הזה.
אך להפתעתי הבעת פניו של המנהל שוב הפכה רצינית וזעופה. ״אבל פה זה נגמר!״ קבע. ״אתה!״ הוא הצביע עליי. ״לכיתה. עכשיו.״
הפעם היה תורי להיות זה שמגחך. ״ניסיון יפה אבל לא יקרה.״ התנגדתי.
״חבל.״ אמר באכזבה.
״חבל מאוד.״ הזדהיתי איתו.
״לא רציתי לעשות את זה אבל אתה לא השארת לי ברירה.״ אמר.
כיווצתי את עיניי והבטתי בו במבט שואל. ״לעשות מה?״ שאלתי בתמימות.
״אני באמת חשבתי שנסתדר בלי שאצטרך לעשות את זה, אבל לא השארת לי ברירה ולכן אני כבר אדאג ליידע את הדודה שלך, אני בטוח שהיא לא תאהב לשמוע את כל הדברים שיש לי לומר לה עליך.” הוא אמר.
״זה הכל?״ התאפקתי לא לפרוץ בצחוק.
״לדעתי זה מאוד חמור וגם דודתך תחשוב כמוני.״
משכתי בכתפיי באדישות. “אוקיי, אז שיהיה בהצלחה עם זה. ואם אתה כבר מדבר איתה אז תמסור לה ד״ש חם מהאחיין האהוב שלה.” אמרתי והמשכתי ללכת לפני שמנהל העילג יספיק לפתוח את פיו.
מנהל טיפש, דודה מירי נמצאת בשליחות בהולנד יחד עם בעלה במשך שנה, נראה אותו מצליח לתפוס אותה בטלפון עם הסופות שהולכות שם. כבר שלושה ימים שהפלאפונים שם מנותקים.

לאחר מכן, המשכתי לטייל בחצר הפנימייה עוד קצת. הצנון האשכנזי לובש החליפות כבר הוציא לי את כל החשק לעשן.
כאשר רגליי התקרבו לאיזור הקפיטריה אוטומטית המוח נתן הוראה לרגליים שלי להוביל אותי לשם. הריח של המאכלים של מזי כאילו שואב אותך בבקום אל תוך הקפיטריה, אין כמו האוכל של מזי, היא אלופה! הבשלנית הכי טובה בארץ!
“היי מזי.” נכנסתי לקפיטריה והתיישבתי באחד הכיסאות כאשר את ראשי הנחתי על השולחן.
” היי זורי, אני מבינה ששוב פעם לא נכנסת לכיתה.” היא אמרה באכזבה ו ניגבה את ידיה במגבת והתיישבה מולי.
“משעמם בכיתה.” עניתי בכנות.
“אז מה עדיף? להסתובב כל היום בחוץ ולא לעשות כלום?” היא שאלה.
“לא נכון, אני כן עושה משהו, אני מארח לך חברה.” אמרתי בחצי חיוך. מה שגרם למזי לחייך חצי חיוך.
“תראה זורי, אף אחד לא באמת אוהב ללמוד, אבל אין מה לעשות. אנחנו עושים המון דברים בחיים לא בגלל שאנחנו אוהבים לעשות אותם, אלא בגלל שצריך לעשות אותם.” היא הסבירה ברכות.
“אולי, אבל אני צריך משהו שייסחף אותי לכיתה, שאני ארצה ללכת לכיתה מרצוני, אבל וואלק זה לא קורה.” אמרתי בייאוש.
“תראה זורי, יש משפט שאומר: אנחנו עושים עכשיו את מה שצריך לעשות, בשביל שבעתיד נוכל לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות.” היא אמרה.
“אז?״ חיכיתי לשמוע את ההמשך.
“אז, זה מה שאני מנסה להסביר לך.” היא ענתה.
“כבר שנה את מנסה להסביר לי את אותו הדבר, אבל מה לעשות? ראש חלול.” אמרתי והצבעתי על ראשי.
“אויי זורי.” היא אמרה באנחה.
״והנה מגיעים הרחמים.״ אמרתי בעצבים.
״ממש לא!״ אמרה בביטול.
״הרי בסופו של דבר כולם מרחמים על זוהר, היתום המסכן עם קשיי הלמידה.״ הודיתי.
״לא אני!״
״ברור שלא את!״ אמרתי בגיחוך. ״בכל זאת… נותנת לי כל יום לקלף שלוש קילו של תפוחי אדמה.״ סיפרתי בגיחוך.
מזי הנהנה בראשה להסכמה. “מה שמזכיר לי…. הסנדוויצ׳ים לא יכינו את עצמם- יש סנדוויצ’ים שצריך להכין, והם מחכים רק לך.” היא אמרה.
“מזי, מזי.” נאנחתי וחייכתי. ״יש לך מזל שאני אוהב אותך.״ אמרתי ומזי צחקקה במבוכה. נשקתי לראשה, לבשתי סינר בזריזות והתחלתי בעבודה.
בכל זאת הזמן קצר והמלאכה מרובה.

״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 3
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (3)

מהממם תמשיכי ונראה לי שזוהר יהיה האהוב עלי

24/02/2016 19:04

תמשיכייייייי

26/02/2016 20:56

תמשיכי מהמםםםםם ♥ אשמח אם תקראי את הסיפור שלי :)

15/03/2016 19:52
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך