״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 2

LOVE:) 22/02/2016 822 צפיות 2 תגובות

•אליאן•
״512, 513, 514…״ התהלכתי במסדרון בית המגורים מחפשת את החדר שלי, מדהים עד כמה המקום ענק בשנייה אפשר ללכת כאן לאיבוד. המשכתי לגרור את המזוודה שלי אחריי תוך כדי שאני מתהלכת לי אבודה לגמרי בתוך חלל החדרים העצום הזה. קבוצת נערים עוברים ושבים החלה לבחון אותי במבטיהם מה שגרם לי למבוכה ולחוסר נוחות. ״אני חייבת למצוא את החדר שלי.״ מלמלתי לעצמי. ״בדחיפות.״ חייכתי אל חבורת הנערים חיוך מאולץ ניסיתי לשמור על קור רוח להתנהג בטבעיות עד כמה שזה היה לא קל. גררתי את המזוודה שלי וחלפתי על פניהם במהירות. ״נו כבר איפה החדר?״ כבר התחלתי לחוש חוסר סבלנות. המבטים של כולם גרמו לי להיכנס ללחץ.
רגע, ואם אני בכלל לא במקום הנכון? לא… אין מצב, נכון?
מעניין אם לירון הצליח למצוא את החדר שלו בתוך כל החלל המטורף הזה? חשבתי לעצמי.
הנחתי את המזוודה שלי בצד והוצאתי מתוך תיק הגב שלי את הפלאפון שלי. רציתי להתקשר ללירון כדי שיעזור לי למצוא את החדר שלי, אך עם המזל שלי- הסוללה בפלאפון שלי נגמרה. ״אני לא מבינה את זה, היא הייתה מלאה הבוקר.״ אנחת ייאוש נפלטה מפי. אבל מהר מאוד נזכרתי שניצלתי את האחוז האחרון בתמונות שצילמתי בפנימייה. ״יופי אליאן, תמונות מזורגגות.״
אוף, מה אני אעשה עכשיו?
השכבתי את המזוודה שלי על הרצפה והתיישבתי עליה כאשר גופי רוכן קדימה אל הקרקע ומרפקיי מונחות על ברכיי כאשר אני מחכה לנס משמיים שיושיע אותי מכל התסבוך הזה.
אוף, איפה לירון כשצריך, הוא תמיד ידע מה לעשות במצבים כאלו.
מדהים איך תמיד הדברים האלו קורים רק לי, אולי בכל זאת הייתי צריכה להקשיב ללירון ולהישאר בבית הספר הישן שלי, בלי יותר מידי בעיות.
כנראה שאת היום אני הולכת להעביר במסדרון עמום עמוס חדרים ללא מקלחת חמה ומיטה נוחה. חשבתי לעצמי.
״נס בבקשה אלוהים, תציל אותי.״ מלמלתי לעצמי בשקט. ״אני לא רוצה לבלות את כל השבוע במסדרון מפחיד לבד.״
צחוק מתגלגל קטע את דבריי. כיווצתי את עיניי והשפלתי את מבטי אל הקרקע.
בבקשה אל תגידו לי שיש מישהו ששמע את זה.
עם מעט פחד וחשש הרמתי את מבטי מעלה. להפתעתי עמדה מולי דמות של נער יפייפה ושרירי בעל עיניי ירוקות מדהימות ושיער שטני מסופר במארינס לבוש בחליפת אדידס שחורה.
״היי את,״ הוא אמר.
״א-אני?״ שאלתי בחשש.
״כן את.״ הוא צחק. ״את רואה כאן מישהי אחרת?״
״אהממ…״ לפתע התחלתי לגמגם.
״חדשה הא?״ שאל בגיחוך.
״האמת שכן.״ השבתי בביישנות.
״מה את עושה פה?״ שאל.
״מחפשת את החדר שלי?״ השבתי.
״פה?״ שאל בגיחוך.
״למה אתה רואה מקום אחר?״ שאלתי באותה נימה.
״פה, פה?״ שאל בשנית.
אכן.״ הנהנתי בראשי.
״פה פה, במגורי בנים?״ שאל המום.
״כן, לגמרי פה במגורי… רגע מה?״ שאלתי המומה. ״מגורי בנים אמרת?״
״בטח לא ראית כאן בנות.״ אמר מצחקק.
״שיואו, אני לא מאמינה.״ פערתי את פי.
״וואי זה היה טוב.״ הנער המשיך לצחקק.
״אני מאוד שמחה שאני משעשעת אותך.״ אמרתי ברוגז. ״אפילו לבקש עזרה במקום הזה אי אפשר!״ לקחתי את המזוודה שלי ועזבתי את מגורי הבנים בכעס מותירה אחריי את הנער ההוא שוכב על הרצפה מצחקק.
אני לא מאמינה איזה בושות עשיתי לעצמי. מגורי בנים… יופי אליאן! כל כך מתאים לך.
״היי את!״ נשמע קול מאחוריי. הבטתי אחורנית וראיתי את הנער ההוא רץ אליי. ״חכי שנייה.״ הנער קרא לעברי.
״למה לי? כדי שתוכל לצחוק עליי עוד קצת?״ שאלתי ברוגז.
גיחוך נפלט מפיו של הנער. ״אוקיי, הבנתי.״ החמצתי את פניי. ״שלום וביי.״ אמרתי בכעס.
״רגע!״ הוא עצר אותי. ״תני לי לעזור לך.״ ביקש. בלעתי את רוקי והבטתי בו מהוססת.
״זה בסדר, אני אסתדר לבד.״ השבתי.
״אוקיי, איך שאת רוצה.״ אמר בכניעה ופרש את ידיו לצדדים וחלף על פניי. עיניי הביטו בו מתרחק לו לאט לאט.
״חכה שניה! אני באה איתך!״ קראתי וניסיתי לצמצם את הפער בנינו. הוא הביט בי בהרמת גבה.
״חשבתי שאת מסתדרת לבד.״ אמר בגיחוך.
״אתה רוצה להראות היכן החדר שלי או לא?״ שאלתי בעצבים.
״בסדר בסדר, בואי.״ הוא צחק.

שנינו התהלכנו לנו ברחבת הפנימייה, כשרוב ההליכה עוברת בשקט ובמעט מבוכה. ״אז תגידי,״ הוא שבר את השתיקה. הבטתי בו במבט שואל. ״מה בעצם אחת כמוך עושה כאן?״ שאל בסקרנות. ״את לא נראית מהטיפוסים האלה שמסתבכים בכל מיני דברים.״
״אני לא.״ אישרתי כאשר חיוך מתפרס על פניי.
״אז?״ שאל בהרמת גבה.
״אני כאן יחד עם אחי הגדול, שלא יהיה לבד.״ הסברתי.
״בעצם את המבוגר האחראי שהוא לא יעשה שטויות.״ אמר בגיחוך.
״אפשר להגיד.״ אמרתי בחיוך. הוא חיוך אליי חזרה. ״למה עצרנו?״ שאלתי כאשר הבחנתי ששנינו עומדים סתם כך פתאום.
״הגענו.״ הכריז בחיוך. ״ברוכה הבאה לממלכה החדשה שלך נסיכה.״ אמר כאשר הצביע על בניין צבוע ורוד.
תודה.״ השבתי מובכת.
״את תסתדרי מכאן, נכון?״ שאל.
״כן.״ משכתי בכתפיי.
״טוב אז…״ הוא נשען על קיר הבניין. ״ביי.״ אמר ומיהר להתסתלק.
״ביוש!״ קראתי לעברו. ״תודה!״
״אוקיי, תתרכזי אליאן, איפה נמצא חדר 516.״ מלמלתי בעודי מתהלכת במגורי הבנות גוררת לצידי את המזוודה שלי.
״514, 515…״ רפרפתי עם עיניי על מספרי החדרים.
״הינה! 516! מצאתי!״ קראתי בהתלהבות כאשר סופסוף מצאתי את החדר שלי.
פתחתי את הדלת עם המפתח ונכנסתי לחדר.
“היי, יש פה מישהו?” נקשתי נקישות עדינות על הדלת. אבל חוץ מאת ההד של הקול שלי לא הייתה תשובה.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת אחריי בעדינות ובשקט.
הבטתי בחדר ובחנתי אותו בעיניי, הקירות בו היו צבועים בצבע ורוד עדין, ממש כמו בחדר שלי בבית. בחדר היו מונחות שתי מיטות אחת מול השנייה, וארון בגדים גדול.
התקרבתי לארון הבגדים ופתחתי אותו. הוא בהחלט היה עמוס בבגדים. מסתבר שהשותפה שלי אחת שמאוד אוהבת בגדים. שיערתי. בתוך הארון הבחנתי בשמלה שחורה נוצצת אשר משכה את תשומת ליבי. הרשיתי לעצמי להוציא את השמלה מהארון כדי שאוכל להתבונן בה מקרוב יותר. ״וואו.״ נפלט מפי כאשר הנחתי את השמלה הנוצצת על גופי. היא מדהימה. מעניין אם השותפה החדשה שלי נחמדה, אולי נוכל להשאיל בגדים זו מזו מידי פעם. חשבתי לעצמי.
לפתע הדלת של חדר האמבטיה נפתחה וגרמה לי לקפוץ מבהלה. מיהרתי להחזיר את השמלה היפיפייה חזרה אל הארון. לפתע מתות חדר האמבטיה יצאה ילדה בעלת שיער זהוב ארוך ומבריק, היא הייתה פשוט מהממת.
“אימאל’ה!” היא צעקה איך כשראתה אותי ומיהרה להסתגר בתוך חדר האמבטיה.
אופסי.
“מצטערת, לא התכוונתי להבהיל אותך.” אמרתי בקול מתנצל דיברתי אל הדלת. כמה שזה מוזר להגיד את זה.
״מי את? איך נכנסת לכאן?״ שאלה בפחד מבעד לדלת.
“אני אליאן, אני חדשה כאן.” הסברתי.
דלת חדר האמבטיה נפתחה והנערה בעלת השיער הזהוב יצאה ממנה לבושה בשמלה ורודה חלקלקה. “תאיר. ומצטערת על הצעקה ממקודם, אני פשוט לא רגילה לאורחים.” היא הסבירה.
“זה בסדר, גם אני הייתי מגיבה בדיוק כמוך אם הייתי מוצאת אדם זר בחדר שלי.” אמרתי בכנות וחייכתי חיוך ביישני. תאיר חייכה אליי חזרה.

“אז כמה זמן את כבר בפנימייה?” שאלתי את תאיר בזמן שסידרתי את הבגדים שלי בארון ותאיר עזרה לי.
“האמת, כבר קרוב לשנה.” היא ענתה. והניחה ערימת בגדים שלי על אחד המדפים בארון.
“ואת אוהבת את הפנימיה?” שאלתי בזמן שהוצאתי מהמזוודה שלי עוד ערימת בגדים והנחתי המדף.
“אוהבת…״ היא עיקמה את פרצופה. ״יותר רגילה מאשר אוהבת.” היא אמרה והתיישבה על המיטה.
“מה, עד כדי כך נורא פה?” שאלתי בחשש וכיווצתי את גבותיי והתיישבתי גם אני על המיטה.
“לא, ממש לא. האמת שממש בסדר כאן, זו פשוט אני, קצת קשה לי עם שינויים ומעברים.” היא הסבירה.
“האמת, אני כבר רגילה לשינויים ולמעברים. בכל שנה אני נאלצת לעזוב את בית הספר שלי ולעבור לבית ספר אחר, בגלל אח שלי, מעיפים אותו בכל בית הספר אפשרי, אין בית ספר בשכונה שלי שלא למדתי בו.” סיפרתי וגיחוך קטן נפלט מפי.
“וואו, זה בטח קשה.” אמרה מודהמת.
“קשה, אבל מתרגלים.” משכתי בכתפיי וחייכתי חיוך ביישני.
“אגב, מתי השיעורים פה מתחילים?” שאלתי בהתעניינות.
“ממש בעוד, עשר דקות?” היא אמרה בחצי שאלה לאחר שהעיפה מבט בשעון היד שלה.
״עשר דקות?״ ניסיתי שלא להכניס ללחץ. ״מרכז הלמידה רחוק מכאן בהרבה?״ שאלתי.
״יש לנו מרחק ללכת.״ השיבה. ״אני חושבת שכדאי שנצא עכשיו.״ הציעה. אני בתגובה הנהנתי בראשי להסכמה.
״נמשיך אחר כך.״ אמרה תאיר כאשר הבחינה בבלאגן בחדר. ״אני אעזור לך.״ אמרה בחיוך.
״תודה.״ השבתי בחיוך.
כאשר הבנו שלא נותר לנו עוד הרבה זמן להגיע לשיעור, כל אחת מיהרה לקחת את הדברים שלה ויצאנו לכיוון מבנה הכיתות בזריזות.
בדרך למרכז הלמידה חיפשתי בעיניי את לירון, תהיתי לעצמי אולי סופסוף העצלן הזה יועיל בטובו ללכת ללמוד. לימודים ולירון… זו הייתה בדיחה מעולה. טוב… אני ממש מקווה שהוא לא מתכוון לעשות איזו שטות כבר על היום הראשון, כי כמו שאני מכירה את לירון הוא בטוח יעשה אחת כזאת.

״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 2
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (2)

מהמם!
תמשיכי כמה שיותר מהר

22/02/2016 21:24

יאאאאאא גורגסססססססס תמשיכייי

23/02/2016 22:24
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך