״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 6

LOVE:) 15/04/2016 765 צפיות אין תגובות

•אליאן•
״אויי שיט!״ קפאתי במקומי כאשר כפות ידיי מכסות את פי עיניי הביטו בלירון משתנק מכאב וזוג ידיו מנסות לסלק את הרסיסים מרגלו ללא הצלחה. ״סעמק! זה חד!״ צעק כאשר ניסה לחלץ רסיס מתוך רגלו המדממת.
״לירון, די!״ קראתי כאשר התעשטתי על עצמי. ״תפסיק!״ קראתי בשנית לאחר שהתעלם מקריאתי הראשונה. ״אתה תפצע את עצמך עוד יותר.״ הסברתי.
״יש לך רעיון יותר טוב?״ שאל בנימת מזלזלת.
״אנחנו חייבים ללכת לבית חולים.״ התעקשתי. ״שהם יחלצו את הרסיסים מרגליך.״
״שום בית חולים!״ הוא מחה. ״שונא בתי חולים, שונא!״
״אבל אתה לא מבין, שיכול להצטבר לך זיהום?״ שאלתי בדאגה. ״חייבים לחטא ולחבוש לך את זה.״ הסברתי.
״אוייש, אליאן. תפסיקי לשחק אותה רופאה,״ קרא בגיחוך. ״כולה התנדבת במד״א חצי שנה.״ צחק. ״רגע,״ חיוך ממזרי התפרס על שפתיו ועיניו נצצו.
״לירון?״ קראתי באזהרה.
״למה לא בעצם?״ שאל והסיט את מבטו אל רגלו המדממת והמכוסה רסיסים.
״כי… לא!״ קראתי בביטול.
״תחשבי על זה שניה, יש לך הזדמנות לעזור לאחיך, להפגין את כישורי המיומנות שלך בעזרה ראשונה.״
״אממ… אני…״ כחכחתי בגרוני.
״מה את אומרת, אלי?״ שאל בחיוך בעודו מנסה להסתיר את הכאב שחש ברגעים אלו.
גלגלתי את עיניי והנהנתי בראשי.״ בסדר,״ השבתי בכניעה מה שגרם ללירון להיראות מרוצה ומסופק מתשובתי.

״טוב…״ הזזתי את שיערי לאחור וירדתי על ברכיי כדי לבחון את מצב הרסיסים. ״אז ככה,״ התחלתי לומר. ״יש לך פינצטה?״ שאלתי.
״ברור! מה… אל תסתכלי עליי ככה, פעמיים ביום אני מסדר את הגבות שלי.״ השיב בציניות. ״תסתכלי עליי, אני נראה לך כמו אחד שצריך פינצטה?״ שאל בצעקה. ״אני מושלם כמו שאני.״ החמיא לעצמו.
גלגלתי את עיניי בזלזול. ״לא ייאמן, גם כשאתה במצב בין חיים למוות אתה לא תפסיק לעוף על עצמך, הא?״ עקצתי אותו. ״טוב… חייב להיות משהו,״ מלמלתי לעצמי. ״מצאתי!״ קראתי בשמחה כאשר זוג עיניי הבחינו בזוג מספריים שחורות מונחות על שולחן העבודה בחדר.
״טוב… זה קצת יכאב עכשיו.״ הזהרתי. בשנייה שהייתי מוכנה שלפתי שעזרת זוג המספריים רסיס ראשון מרגלו של לירון.
״פאק!״ צעק לירון בכאב.
״פיו…״ מלמלתי בהקלה. רסיס אחד מאחורינו.
״אתה בסדר, לירוני?״ שאלתי בדאגה.
״קשה לי לומר שכן.״ השיב בכנות.
״לא נשאר לנו עוד הרבה.״ אמרתי בעידוד.

״כמעט סיימתי.״ אמרתי בחצי חיוך כאשר הצלחתי לחלץ את הרסיס האחרון.
״תודה לאל.״ אמר לירון בהקלה.
רגלו של לירון דיממה ללא הרף. נלחמתי. עשיתי כל מה שביכולתי לעצור את הדימום. אך שום דבר לא עזר.
״אולי צריך עוד נייר?״ שאל לירון.
״כבר השתמשתי בכולם.״ עניתי.
״אז אולי זה לא מספיק.״ אמר. ״שיואוו, זה שורף אחושרמוטה.״ הוא המשיך להתפתל מכאבים.
כאב לי לראות את לירון סובל, כאב לי לדעת שכל זה קרה באשמתי. אם לא הייתי מתערבת וחשה את עצמי ״גיבורה״ ומנסה לחטוף מידו את בקבוק האלכוהול זה לא היה קורה.
״לא,״ קראתי גוררת את מבטו של לירון לכיווני. ״חייבים ללכת לבית חולים!״ התעקשתי.
״אליאן!״ לירון הניף בידו בביטול. ״שום בית חולים!״ מחה.
״אתה לא מבין? ניסינו כבר הכל!״ אמרתי בייאוש. ״שום דבר לא מצליח לעצור את הדימום המזורגג!״
״אלי…״
״חייבים לתפור את המקום, אין ברירה אחרת.״ הודעתי. ״אני מצטערת לירון, אני באמת ניסיתי הכל,״
״אני מבין!״ הוא קטע את דבריי.
״מה אמרת?״ שאלתי המומה.
״אני מבין.״ הוא חזר על דבריו. ״ואם אין ברירה, אז אין ברירה.״ אמר ברוגע. ״ניסע.״
״טוב, אני רק אקרא למדריכה שתסיע אותנו ו…״
״עצרי הכל!״ הוא התפרץ לדבריי. ״אני לא רוצה שאף אחד יידע מזה.״ הסביר.
״אבל לירון,״
״תזמיני מונית!״ הוא פקד עליי.
״אבל…״
״תזמיני מונית!״ הוא הרים את קולו.
הבנתי שאין לי טעם להמשיך להתעקש ולכן העדפתי להנהן בראשי בכניעה ולעשות כמבוקשו.
התקשרתי והזמנתי את המונית הקרובה ביותר. לירון ואני יצאנו מחדרו בשקט ובזהירות. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. חצי שעה לאחר כיבוי אורות.
״קדימה לירון, תישען עליי.״ הוריתי לו.
״זה בסדר, אני אסתדר בעצמי.״ הוא אמר ופסע בחצי צליעה אל המונית.
שנינו נכנסנו אל המונית ונסענו הכי מהר שאפשר אל בית החולים.

•זוהר•
״והמנצח בסיבוב הזה… זורו!״ הכריז המנחה בהתרגשות והרים את ידי למעלה. קהל המהמרים נראו מרוצים במיוחד וגם אלכס אשר הסיר את משקפיו מעל עיניי וזרק לעברי קריצה עם חיוך מרוצה.
הסרתי את הקסדה מראשי ובלעתי את רוקי וחייכתי חיוך מאולץ ומזויף ונופפתי בידי לעבר המהמרים.
רגע האמת הגיע כאשר הגיע הזמן לפסוע אל חדרו של אלכס יחד עם אלכס וכל הפמליה המפורסמת שלו להרמת כוסית חגיגית לרגל הניצחון.
״אז אני מרים כוסית ודקה זו לזורו שלנו, ששוב הכניס לנו קופה יפה לעסק.״ אמר אלכס בגאווה ושלח לעברי חיוך מרוצה. שאר חברי הפמליה הריעו וטפחו של שכמי.
״לחיים זורו!״ קרא אלכס כאשר הניף את כוס הוודקה באוויר. ומיד אחריו קראו כל חבריי הפמליה
בקריאת לחיים והניפו את כוסותיהם.
״לחיים,״ קראתי חלושות כשעל פניי פרוס חיוך מזויף לאחר מכן הנפתי את כוסי באוויר.

רציתי לדבר עם אלכס. באמת שרציתי. אבל משהו בי לא נתן לי.
לא יודע איך להסביר, אבל אחרי המירוץ הערב בתוך הגוף שלי השתולל אדרנלין מטורף. בחיים שלי לא הרגשתי ככה.
נתתי את כל כולי במירוץ הזה, באתי חדור מטרה עם רעל בעיניים.
אני אמור להרגיש את ההרגשה הכי מדהימה בעולם, אבל במקום זה אני מרגיש רע.
אני חייב לשים לזה סוף! הזכרתי לעצמי. זה מסוכן מדי. ניסיתי להצדיק את מעשיי ולהחדיר בי מספיק אומץ ומוטיבציה לעמוד מול על אלכס ולהודיע על פרישתי מהתחרות ומעולם המהמרים.
״אלכס!״ קראתי בשמו וכתוצאה מכך גררתי את מבטו את מבטיהם של חבריי הפמליה. ״אני… אני צריך להגיד משהו.״
״קדימה זורו, דבר!״ אמר אכלס.
״אממ… בארבע עיניים.״ אמרתי מובך.
אלכס הנהן בראשו בהבנה. ״קדמה כולם, יש לכם עשר שניות לפנות את החדר!״ קבע.
וכמובן שכולם אכן מיהרו לפנות את החדר.
בסופו של דבר נותרנו רק אלכס ואני לבד. ״טוב… אז מה היה כל כך חשוב שלא יכולת לומר זאת ליד כולם?״ שאל בחשדנות.
״תראה, אני… אני חשבתי על זה הרבה. זאת אומרת… על מה שאני הולך להגיד לך.״ התחלתי לומר. ״זה באמת לא קל לי, אבל זה חייב להיעשות בסופו של דבר.״ בלעתי את רוקי. ״אני באמת מקווה שתבין אותי ו…״
״זוהר, אתה מוכן להסביר לי מה העניין?״ שאל בחוסר סבלנות.
הנהנתי בראשי. ״זה באמת לא קל לי,״ הדגשתי. ״אבל אני מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות.״ הסברתי. ״אני… אני החלטתי לפר-״ צלצול הפלאפון שלי קטע את דבריי. ״אני…״ הסטתי את מבטי לאלכס מבקש את רשותו לענות לשיחה. הוא הנהן בראשו ולקח צעד אחרונית.
הוצאתי את הפאלפון מתוך הכיס שלי. על הצג הופיע מספר לא מוכר. עיקמתי את פרצופי ועניתי לשיחה. ״זוהר?״ נשמע קול עדין של בחורה מצידו השני של הקו.
״אממ… מי זאת?״ שאלתי מבולבל.
״מדברת אנה, אני עובדת בבית החולים בו אמך מאושפזת,״ היא התחילה לומר.
״מה קרה? היא… היא בסדר?״ שאלתי בדאגה.
״אני מתקשרת בקשר לאמא שלך, היא… היא…״
״היא מה?״ שאלתי בצעקה.
״היא ניסתה להתאבד לפני שלוש שעות.״

״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 6
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך