LOVE:)
היוש זוכרים אותי? אני יודעת שיש כאלה שהשם של הסיפור מוכר להם. אז הסיבה היא שהחלטתי לשכתב את הסיפור. הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים שהכי אהבתי מתוך הסיפורים שכתבתי אבל הציק לי שהןא לא היה כתוב מספיק טוב אז החלטתי לשכתב אותו ולהוסיף לו דברים חדשים אשמח אם תקראו אוהבת

״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 1

LOVE:) 20/02/2016 958 צפיות תגובה אחת
היוש זוכרים אותי? אני יודעת שיש כאלה שהשם של הסיפור מוכר להם. אז הסיבה היא שהחלטתי לשכתב את הסיפור. הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים שהכי אהבתי מתוך הסיפורים שכתבתי אבל הציק לי שהןא לא היה כתוב מספיק טוב אז החלטתי לשכתב אותו ולהוסיף לו דברים חדשים אשמח אם תקראו אוהבת

•לירון•
“ילדים, סיימתם לארוז?” נשמע קולה של אימא מאיזור הקומה הראשונה.
“אני כן!” השיבה אליאן בהתלהבות לשאלתה של אימא.
“ומה איתך לירון, ארזת הכל?” שאלה אימא.
“כנ”ל.” עניתי ביובש ונזרקתי על מיטתי מיואש. מביט בכעס על המזוודה השחורה אשר מונחת ליד דלת חדרי.
״לירון? סיימת לארוז?״ שאלה אימא בשנית.
נהמתי בכעס ולחצתי עם כפות ידיי על עיניי. ״כן!״ השבתי בעצבים. ״כל דבר צריך להגיד אלף פעם בבית הזה!״
התרוממתי ממיטתי בעצבים, איגרפתי את כף ידי בכעס וכיוונתי אותה אל שק האגרוף אשר היה ממוקם בחדרי.
סבא קנה לי אותו ליום הולדת שש עשרה שלי, היומולדת האחרון שחגגנו כולנו יחד. חיוך עצוב התפרס על פניי כאשר זכרונות מתוקים מאותו יום מאושר ושמח עולים בזכרוני.
מאז שסבא עזב החיים בבית הפכו לגיהנום, אני כבר לא מדבר על זה שכל שנה עליי להסתגל אל תוך מסגרת חדשה, חברים חדשים, מורים חדשים. זה כבר התרגלתי. אבל עכשיו המעבר לאיזו פנימייה מעאפנה בצפון, רחוק מכולם, רחוק מהחיים שבניתי לי הכל- זה כבר השיא!
״אני.״ אגרוף.
לא.״ אגרוף.
״אלך.״ אגרוף.
התנשמתי קלות. ״לשום.״ אגרוף נוסף אל השק.
״לפנימייה.״ עוד אגרוף.
״מזורגגת.״ אגרוף, אגרוף, אגרוף חזק.
״אוף.״ צעקתי בייאוש ונזרקתי על מיטתי בכניעה. מביט שוב על המזוודה השחורה אשר מונחת בכניסה לחדרי בתוכה מקופלים החיים שלי. עצמתי את עיניי בעודי שוכב על מיטתי. קיוויתי שכאשר אפקח את עיניי אגלה שכל זה היה רק חלום רע.
״לירוני,״ קול עדין ומתוק חדר לי לתודעה. פקחתי חצי עין בעוד את העין השניה השארתי חצי סגורה.
בכניסה לחדרי עמדה אליאן, אחותי הקטנה. כאשר היא לובשת ג׳ינס בהיר עם קרעים באיזור הברך וחולצת טריקו לבנה ושיער מפוזר על כתפיה.
״אממ… אבא ביקש שתוריד את המזוודה שלך ואת שלי למטה כדי שהוא יוכל להעמיס אותן על תא המטען במכונית.״
״תגידו לו שיעשה את זה בעצמו.״ ירקתי בארסיות.
״לירון!״ אליאן פערה את פיה.
״אם הרשע הזה רוצה לזרוק אותי מהבית שלי, אני לא מתכוון לעזור לו בזה.״ צעקתי.
״לירון אל תצעק!״ התחננה. ״אבא ואימא ישמעו.״ אמרה בקולה העדין.
״שישמעו, ממש מעניין אותי מה הם חושבים.״ הגברתי את קולי בכוונה.
״אני מבינה שהמצב הזה קשה לך, הוא קשה גם לי. אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר.״ אמרה אליאן בעצב. ״לא אנחנו בחרנו בזה.״
״אני לא בחרתי בזה, אבל את כאן.״ עניתי. ״הייתה לך את האפשרות להישאר, בחרת לעזוב.״ הטחתי בה. ״אותך אף אחד לא הכריח לעזוב.״
״אולי, לא הכריחו אותי. אבל אני בחרתי לוותר על כל מה שיש לי כאן, כי אני לא רוצה שתהיה לבד.״ השיבה.
אנחת ייאוש נפלטה מפי ואיתה גם חיוך עצוב. ״מצטער ליני, אני יודע, ואם יש משהו שאיכשהו מרגיע אותי במעבר הזה, זו הידיעה שאת איתי.״
עם כמה שהמצב של המעבר הוא קשה לי, לאליאן הוא קשה הרבה יותר. דווקא בגלל שבעבר היו לאליאן קשיים חברתיים בבית הספר ודווקא בגלל הקושי שלה להיפתח לאנשים, עד שסופסוף היא מצאה את האנשים המתאימים היא בחרה לוותר עליהם רק בשביל שאני לא אהיה לבד.
לא תמצאו אחות כמוהה בעולם!
אבל אם יש דבר חיובי אחד שמצאתי במעבר לפנימיה, הוא שאני לא אצטרך לראות את הפרצופים של הכועסים של אבא ואימא בכל יום.

רגע האמת הגיע. אבא סיים להעמיס את מזוודות של אליאן ושלי על התא מטען. וממש בעוד מספר דקות בודדות ממש תחל ההסעה לגיהנום מספר שתיים- הפנימייה!
אבא חיכך את זוג ידיו זו בזו לאחר שסיים להעמיס את המזוודות בתא המטען. “טוב, הגיע הזמן, צריך ללכת.” אמר אבא בעצב.
פחח, עאלק עצב. ממש כואב לו שאליאן ואני עוזבים. הצחקתם אותי. הוא כבר מחכה לרגע הזה, רק מת שנעזוב כבר.
״תשמרו על עצמכם ילדים שלי.״ אימא חיבקה אותנו חזק. ״אני אוהבת אתכם.״
״כן, טוב אפשר לנסוע כבר? פתאום אני ממש משתוקק להגיע כבר לפנימייה.״ אמרתי בזלזול.
איכס, הקיטשיות הזו על הבוקר עושה לי בחילה. יותר מידי זיוף במקום אחד.
״לירון,״ אליאן הכתה בכתפי מכה עדינה. ״מספיק.״ לחשה ושלחה לעברי מבט רציני.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. ״כשתסיימו עם כל הטקס הקיטשי הזה תודיעו לי. אני במכונית.״ הודעתי.
נכנסתי למכונית, התיישבתי במושב הנוסע. תחבתי זוג אוזניות לאוזניי. עדיף לשמוע את אייל גולן מאשר את הקיטשיות שיוצאת להם מהפה.
עצמתי את עיניי והתרכזתי במילות השיר. ״הוי אלוהי, הוי אלוהים, סמן לי דרך לחיים…״
״בינתיים נתחיל בזה שתסמן לי את הדרך החוצה מהגיהנום הקיטשי הזה.״ מלמלתי כאשר הבטתי מבעד לשמשת המכונית למראה הקיטשי הזוועתי מלווה זיוף. אמא ואבא חונקים את אליאן בחיבוקים אוהבים.
גלגלתי את עיניי בזלזול. ״גועל נפש.״
בגלל שראיתי שהדברים לא זזים מעצמם אז החלטתי להזיז אותם בעצמי. הנחתי את ידי על צופר המכונית וצפרתי שוב ושוב עד שהצלחתי למשוך את תשומת ליבם. שלושתם הביטו בי מבוהלים. ״הפנימייה מחכה לנו.״ הזכרתי בעוד שחיוך מזויף מרוח על פניי.
עדיף את הפנימייה המזורגגת מאשר להישאר כאן עוד שנייה אחת מיותרת.
כמה דקות קצרות לאחר מכן אבא ואליאן נכנסו אל המכונית והתחלנו בנסיעתנו אל הפנימייה.

השענתי את ראשי על שמשת המכונית בעוד כשזוג האוזניות תחובות באוזניים ושירים מתנגנים ברקע. הבטתי בנופים החולפים על פניי, באנשים הצועדים על המדרכה בנחת כאילו שיש להם את כל הזמן שבעולם, בעצים הירוקים הגבוהים כל כך עד כדי כך שעלולים לחדור למרפסות הבתים.

הנסיעה הייתה דיי שקטה אפשר לומר, כל אחד היה שקוע במחשבות שלו. אך לא היה אפשר להתעלם מהאווירה המתוחה ששררה ברכב במהלך הנסיעה.
“לירון,״ לפתע הרגשתי את זוג האוזניות נתלשות מאוזניי בפתאומיות.
״נו מה?״ שאלתי בעצבים ומיהרתי לתחוב את זוג האוזניות חזרה אל תוך אוזניי.
״אני מקווה שאתה מבין, לא השארת לנו ברירה.” אמר אבא.
“כן, כן מה שתגיד.” אמרתי וגלגלתי את עיניי בזלזול.
“לירון, אני יודע שאתה כועס, אבל…” אבא ניסה לפייס אותי בדבריו.
“אבל מה?״ התפרצתי. ״אני חושב שיש לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס, אתם זורקים אותנו לפנימייה מעפנה, אתם…” אמרתי בחצי צעקה.
“לירון!״ אליאן קטעה את דבריי.
“לא, אני לא מבין איך את לא רואה את זה. הם זורקים אותנו לאיזו פנימייה מעפנה בגלל שאנחנו כמו מטרד בשבילם, הם זורקים אותנו לפנימייה כי הם רוצים להתפטר ממני וגם ממך.” אמרתי בחצי צעקה.
“זה לא נכון לירוני, זה באמת לא נכון. אימא ואני אוהבים אתכם מאוד, אתם האושר שלנו בחיים שלנו, אתם החיים שלנו.” אמר אבא.
“דברים שאוהבים לא זורקים לזבל.” סיננתי בין שיניי.
“דיי לירון, הבטחת שניתן לזה צ’אנס, אני איתך.״ אמרה אליאן בעידוד.
אם יש דבר שאיכשהו עוד מצליח לנחם אותי, זו העובדה שאני לא לבד בזה, שאליאן איתי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה.
שאר הנסיעה המשיכה בשקט, חיברתי אוזניות לאוזניי, עצמתי את עיניי והקשבתי למוזיקה, זה עדיף מאשר לשמוע את הזיבולי שכל של אבא, על כמה שהוא ואימא אוהבים אותנו.
הרי, אם הם באמת היו אוהבים אותנו הם לא היו זורקים אותנו באיזו פנימייה מעפנה.

בשלב מסוים המכונית נעצרה. יכולתי לנחש שהגענו לפנימייה.
“הגענו.” הכריז אבא בעודו מחייך חיוך מטומטם.
“ווהו, איזה כיף. הגענו.” אמרתי בשמחה מזויפת.
שלושתינו יצאנו מהמכונית ועמדנו בסמוך לשערי הפנימייה. אבא הניח את המזוודות של אליאן ושלי על הקרקע.
“לירוני, אני רוצה שתדע שאנחנו באמת אוהבים אתכם, ואני בטוח שיהיה לכם כיף כאן, וחוץ מזה שבכל סוף שבוע אתם בבית. תהיה ילד טוב ושמור על אחותך.” אמר אבא ומשך אותי לחיבוק. גלגלתי את עיניי בזלזול וחיבקתי אותו בלית ברירה.
לאחר מכן, אבא נכנס אל מכוניתו ונסע. אליאן ואני עמדנו במקומנו מביטים במכוניתו של אבא הולכת ומתרחקת מאיתנו לאט לאט.
“טוב… אז שניכנס?” שאלה אליאן בחיוך כאשר היא מביטה בהתרגשות על הפנימייה.
“ניכנס.” עניתי בלית ברירה.

נכנסנו אל הפנימייה. היא הייתה מוקפת בדשא ירוק ובילדים שרצו והתרוצצו בכל מקום.
בחצר היה מגרש כדורגל ענק עם דשא ירקרק שלא היה אפשר להתעלם ממנו. ״וואו!״ פלטתי מפי בתדהמה. בדיוק חבורת ילדים ערכו משחק כדורגל ואחד הילדים הכניס גול מרהיב אל תוך השער. ״זה מדהים!״ אמרתי מוקסם לגמרי ממה שהתחולל הרגע מולי.
״לירון?״ אליאן הביטה בי המומה.
״תסתכלי בעצמך!״ הצבעתי על המגרש.
״עכשיו הכל ברור.״ היא גלגלה את עיניה בשעמום.
״זה מדהים!״ אמרתי בהתלהבות.
״אני בחיים לא אצליח להבין מה כל כך מדהים בחבורת בבונים שרצה אחרי כדור.״ אמרה אליאן.
״ואת גם בחיים לא תביני.״ השבתי. בעוד מבטי עדיין מוסט לכיוון מגרש הכדורגל המדהים.
אנחה נפלטה מפיה של אליאן. ״מה שתגיד.״ אמרה בכניעה.
״מי אתם?״ לפתע נשמע קול מאחורינו אשר גרם לשנינו לבהלה. הסתובבנו וראינו דמות של גבר בשנות החמישים לחייו, לבוש בחליפה. וואלה האמת אין לי מושג מאיפה הוא הוציא את החליפה הזאת, אולי מהבר מצווה?
“אני לירון וזאת אחותי אליאן.” השבתי.
“אז אתם הילדים של מתן ופאר, אני מבין.” קבע והחל לבחון אותי ואת אליאן בעיניו.
״שמע אחי, עין חדה יש לך.״ אמרתי בציניות. ״איך ניחשת?״ הרשיתי לעצמי להתבדח על חשבונו.
״כבר הזהירו אותי שיש לך לשון חדה.״ הוא עקץ אותי.
״ליני, קלטי את החליפה שלו,״ אמרתי מצחקק. ״היא מהבר מצווה שלך?״ עקצתי אותו חזרה.
אליאן נענעה בראשה ומיהרה להשפיל מבט ולהתנצל בפני המנהל כאשר הבחינה בהבעת פניו העצבנית.
״אני באמת מצטערת על זה.״ אמרה אליאן.
אני בתגובה גלגלתי את עיניי בשעמום. אוייש, תנוחי אחותי קצת צחוק לא הרג אף אחד. גם לא יזיק למנהל האשכנזי לצחוק קצת.
״אין לך מה להצטער גברת אליאן,״ אמר המנהל.
גברת אליאן, זה היה טוב עכשיו.
“טוב, אני חושב שהגיע הזמן שלך להראות לנו איפה נמצאים החדרים שלנו, למה אני חייב שינה.” אמרתי ופיהקתי.
“כשאמרו לי שיש לך לשון חדה שכחו להוסיף גם שיש לך חוצפה.” אמר בכעס.
“סליחה?” שאלתי בפליאה. ״אני? חוצפה?״
“אדון מרציאנו, החוצפה שלך הגיעה לי עד כאן! חוצפה לא בפנימייה שלי” הוא אמר הבטתי באליאן שעמדה לידי וצחקקה לה בשקט.
“חבל, כי חוצפה היא השם השני שלי.” אמרתי וחייכתי חיוך מנצח.
אני שונא אותו, אני נמצא במקום הזה רק חמש דקות וכבר המנהל האשכנזי הזה הספיק להעלות לי על העצבים. שנה לא קלה עוד לפנינו, והמנהל העילג עוד לא ראה מי זה לירון מרציאנו.
מבטיח לך שאתה עוד תראה למה לירון מרציאנו מסוגל, עוד לא ראית כלום מנהל יקר שלי.

״אהבות רבות חלמתי, ומכולן אותך ביקשתי״ – פרק 1
דרוג הסיפור 4.6 | 9 מדרגים

תגובות (1)

איזה כיף שחזרת! את אולי לא מכירה אותי, אבל הייתי אורחת באתר הרבה זמן וקראתי את כל הסיפורים שלך.
מצפה לראות מה יהיו השינויים, בהצלחה!♡

20/02/2016 21:40
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך