LOVE:)
פרק עצוב הייתי אומרת, אז זוהר ואליאן נפרדו. מסתבר שזוהר הוא לא ממש הגבר האידיאלי חושבות שיש סיכוי שהם עוד יחזרו?. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני אהבתי את הפרק. פרק ארוך, פיצוי על הפרקים הקצרים. מצטערת שהעליתי מאוחר, מחר יש לי מבחן בתושב״ע ואני לומדת. בכל מקרה, מקווה שנהניתם מהפרק. אוהבת מלא

״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 36

LOVE:) 21/10/2014 1925 צפיות 11 תגובות
פרק עצוב הייתי אומרת, אז זוהר ואליאן נפרדו. מסתבר שזוהר הוא לא ממש הגבר האידיאלי חושבות שיש סיכוי שהם עוד יחזרו?. אני לא יודעת מה איתכם אבל אני אהבתי את הפרק. פרק ארוך, פיצוי על הפרקים הקצרים. מצטערת שהעליתי מאוחר, מחר יש לי מבחן בתושב״ע ואני לומדת. בכל מקרה, מקווה שנהניתם מהפרק. אוהבת מלא

נקודת מבט זוהר:
״הגורל הוא כמו צבא של נמלות חרוצות, אלפי נמלים שעושות את חלקן בעבודה.
אדם חושב שהוא שולט בחייו, אך הגורל, באיטיות, מקבל את צורתו.
סדרה של נסיבות, החלטות, וצירופי מקרים יוצרים את הגורל. פרטים קטנים, ובלתי צפויים.
הגורל הוא כמו שף שמערבב את כל המצרכים כדי להכין לנו את הארוחה.
זו מכונה מוגדרת וקפדנית שמאחדת את כל הביצועים יחדיו.
אנו ישנים, אוהבים, עובדים או שרים לאחרים את מה שהגורל כתב עבורנו.״
היום יום ראשון, השבת עברה כל כך מהר כאילו לא הייתה בכלל, בגלל הגשם שירד לא היה אפשר לצאת החוצה, אז סתיו ואני ארגנו טורניר פלייסטיישן בפנימייה.
כל השבת לא דיברתי עם אליאן, אוף… אני כל כך מתגעגע אליה, אני כבר מחכה שהיא תגיע.
לפני יומיים התחלתי לעבוד אצל חיים, יותר נכון חזרתי. העבודה אצל חיים עוררה בי לא מעט ספקות בקשר שלי עם אליאן, כל כך כואב לי שאני צריך לעשות את זה, לפגוע בזו שאני אוהב.
לפתע דלת החדר נפתחה. ״היי!״ אמרה אליאן שעמדה בפתח הדלת וקפצה עליי בחיבוק, אבל לא חיבקתי אותה חזרה.
באותו רגע שראיתי אותה כל כך רציתי לקפוץ עלייה ולנשק אותה.
״מה, אני מבינה שלא התגעגעת אליי.״ היא אמרה באכזבה.
״אנחנו צריכים לדבר.״ אמרתי ופניי הרצינו.
״מה קרה, הכל בסדר?״ היא שאלה בדאגה וליטפה את לחיי.
״אני מצטער.״ אמרתי והשפלתי מבט.
״מה, על מה?״ היא שאלה בבלבול.
אוח, אני כל כך שונא את עצמי על מה שאני הולך לעשות עכשיו.
״זוהר…״ היא מלמלה והרימה את מבטי אליה.
אין מה לעשות, אתה צריך להיות חזק. עודדתי את עצמי. 
״זה לא ילך בנינו.״ אמרתי וכל כך כאב לי על כל מילה שאמרתי.
(תשמעו חלש)

״מה זאת אומרת לא יילך בנינו?״ היא שאלה בתדהמה ובעיניה עמדו דמעות.
אני כל כך שונא את עצמי על זה שאני פוגע בה ככה, מכאיב לה, גורם לה לבכות.
ניסיתי להתעשת על עצמי, להיות חזק למרות שגם לי בעצמי זה כאב.
״זוהר, היי זו אני. הכל בסדר?״ היא ליטפה את פניי עם ידיה הקטנות.
באותו רגע כל כך רציתי לקרב אותה אליי, לעטוף אותה בשתי ידיי ולא לעזוב.
״מצטער… אני לא מרגיש אלייך כלום יותר, את לא היית יותר מסתם שעשוע בשבילי.״ שיקרתי. ניסיתי לשחק אותה אדיש, שתחשוב שלא אכפת לי, ובתוכי נשברתי, רציתי כבר שהיא תלך שאני אוכל להתפרק לי לבד עם עצמי.
״אני… אני לא מאמינה לך.״ היא אמרה וקולה רעד מהבכי.
״זאת האמת, אם תרצי בזה ואם לא.״ אמרתי בקרירות.
באותו רגע רציתי לירות לעצמי כדור בראש על כל הסבל והכאב שאני גורם לי ולה ובעיקר לה.
״תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שכל מה שהיה בנינו, הכל, זה היה סתם משחק בשבילך.״ היא ביקשה.
לא ידעתי איך אני הולך לעשות את זה, ידעתי שברגע שאני רק אסתכל לה בעיניים היא תגלה שאני משקר לה, היא תראה שאני אוהב אותה.
אני אוהב אותה אפילו יותר ממה שאני אוהב את עצמי, אפילו את נועה לא אהבתי כמו שאני אוהב את אליאן.
הנחתי את כפות ידיי על עיניי ולחצתי על עיניי, בלעתי את רוקי.
״נו, תגיד את זה כבר!״ היא צעקה.
״אני לא אוהב אותך.״ אמרתי כשהבטתי אל תוך עיניה ניסיתי להיראות הכי קר שאפשר, הכי חסר רגישות. להראות שזה בכלל לא מזיז לי, אבל בתוכי… בתוכי ברגע זה הלב שלי מתפרק לאלף חתיכות.
״אז למה?״ היא שאלה בחצי צעקה.
״בשביל מה עשית את הכל?״ היא צעקה והדמעות בעיניה החלו להתחזק.
באותו רגע רק רציתי לקרב אותה אליי, לחבק אותה חזק, להרגיש שוב את טעם שפתיה הרכות והבשרניות, את המגע שלה.
״אתה ידעת, אתה ידעת כמה אני פוחדת להיפגע. אתה הבטחת לי שלא תפגע בי, אתה הבטחת!״ היא צעקה בקול שבור בעוד הדמעות בעיניה מתחילות להתחזק.
״טוב… אם את מתכוונת להמשיך לצעוק את יכולה ללכת, כי את עושה לי כאב ראש.״ אמרתי באדישות ונשכבתי על מיטתי, חשבתי שלפחות ככה היא תתייאש ותלך.
״אני… אני שונאת אותך זוהר, אני שונאת   אותך שגרמת לי להתאהב בך!״ היא צעקה ויצאה מחדרי בבכי, ויחד איתה הלך גם כל האושר שהיה בי.
״האושר הוא כמו ברק. שבר ענן שעוזב בדיוק באותה המהירות שבה הוא הגיע.
האושר הוא דבר חולף, לא הספקנו לראות אותו בא והוא כבר עוזב.
לא היה לך זמן אפילו להשלות את עצמך עם האושר וכבר הוא עובר כמו משב רוח שמותיר אותך מבולבל, ריק ועירום יותר מלפני שהוא הגיע.״
אחרי שאליאן יצאה מחדרי הרשיתי לעצמי להתפרק, התחלתי להעיף דברים בחדר, הייתי עצבני, הייתי נסער, אבל יותר מכל הייתי שבור.
שנאתי את עצמי שהייתי צריך לעשות את זה, לפגוע בה ככה, באושר שלי. אבל חיים צדק, אהבה ועבודה לא יכולים ללכת ביחד, לפחות לא עבודה כמו שלי.
רק המחשבה שאליאן תמצא מישהו אחר ותהיה מאושרת איתו גורמת לי לכאב גדול בלב, כאב לי שאני צריך לפגוע בזו שמהרגע הראשון האמינה בי אחרי שכולם התייאשו ממני, שבזכותה אני רואה את הדברים היום אחרת, בצורה שונה, טובה הרבה יותר. בזכותה גיליתי מה הוא באמת אושר אמיתי. זו הייתה אחת התקופות אם לא התקופה הכי יפה בחיים שלי.
אני כל כך אוהב אותה וכל כך מתגעגע אליה שאני מרגיש שאני נטרף.

נקודת מבט אליאן:
״האדם שאוהב אותך, זה שצריך לדאוג לך לפעמים הוא זה שפוגע בך קשה ביותר.
האהבה כואבת,
אהבת כפיות טובה כואבת, נכון?
נקווה שיגמלו לנו על אהבתינו, נכון?
גם אם אתה אוהב, גם אם אתה נאהב, גם אם אתה לא אוהב, גם אם לא אוהבים אותך, האהבה תמיד כואבת.
וכשאהבה כואבת יש כאלה שמגיבים בשברון לב,
אחרים מנסים להסתיר את הכאב,
אחרים לא מוכנים להודות שהאהבה הזאת היא בלתי אפשרית,
הם מתעקשים בלי להתחשב בתוצאות.
אני איפולסיבי..אני לא סובל כשאהבה מתעללת בי,
אני לא מסוגל להעמיד פנים,
איני יודע אם זה טוב או רע,
אך כשאהבה כואבת לי מאוד, אני רק יכול להסתיר אותה,
כדי שאיש לא יידע שאני סובל מאהבה.
לפעמים.. איננו יודעים מה לעשות כשקיים כל כך כאב
שעדיף. להשתיק אותו ולחכות עד שיחלוף.״ 
יצאתי מהחדר של זוהר בבכי ורצתי לחדר שלי. טרקתי את הדלת ונשענתי על הדלת והחלקתי במורדה.
איך נתתי לעצמי לעשות את הטעות הזאת, איך נתתי לעצמי להתאהב ככה?
אני כל כך סתומה איך לא ראיתי את זה קודם. המילים שזוהר אמר נכנסו לי עמוק ללב, הרגשתי איך כל מילה שהוא אמר מכאיבה לי יותר ויותר.
אני מרגישה אליו כל כך הרבה שנאה אבל גם כל כך הרבה אהבה.
לחשוב שכל המילים שהוא אמר לי, כל הנשיקות שלנו. הכל היה סתם! 
זה בכלל לא היה משהו אמיתי, הכל היה שקר אחד גדול.
אני נתתי לו את הלב שלי, והוא… הוא פשוט רמס אותו ככה בלי רחמים.
״אליאן!״ קולה של תאיר בקע מבעד לדלת.
לא התייחסתי המשכתי לבכות.
״אלי, בבקשה תפתחי לי, זאת אני, תאיר.״ היא המשיכה לדפוק על הדלת.
לבסוף פתחתי לה את הדלת.
״אלי! מה זה, מה קרה?״ היא שאלה בבהלה כשראתה את עיניי שהיו נפוחות כבר מרוב דמעות.
״הוא לא אוהב אותי.״ ייבבתי.
״מה… אני לא מבינה, על מי את מדברת?״ שאלה תאיר בבלבול.
״זוהר, הוא נפרד ממני.״ אמרתי בבכי.
״אלי, זה לא יכול להיות. אני מכירה את זוהר, בחיים שלי לא ראיתי אותו כל כך מאושר כמו שהוא איתך.״ אמרה תאיר.
״אז הוא שחקן טוב, הוא עבד על כולנו.״ אמרתי במעט כעס בקולי.
״אליאן… זה לא יכול להיות, אני מכירה אותו.״ אמרה תאיר.
״אז כנראה שלא מספיק.״ אמרתי בעצב.
תאיר ואני ישבנו ליד הדלת במשך אולי חצי שעה, תאיר מחבקת אותי ואני בוכה.
״כמה שזה עצוב שהמצב רוח שלנו תלוי בכמה מילים של בן אדם אחד.״ אמרתי לה.
״די, מספיק לבכות! אלי, את מדהימה, את מהממת וזוהר מטומטם שהוא לא רואה את זה.״ אמרה תאיר בעידוד ושתינו צחקקנו.
״לפעמים אני לא מבינה בכלל איך שנינו קרובי משפחה.״ אמרה תאיר בגיחוך.
״גם אני לא.״ אמרתי ובלי ששמתי לב נפלט חיוך מפי.
״הו, סופסוף רואים חיוך,״ אמרה תאיר בהתלהבות וחייכה.
את באה לכיתה, להוציא לזוהר את העיניים?״  שאלה תאיר.
״תלכי… אני, אני אבוא עוד מעט.״ עניתי.
״את בטוחה?״ היא שאלה.
״כ-כן, ברור.״ עניתי.
״את תהי בסדר?״ היא שאלה בדאגה.
״כן.״ עניתי וחייכתי חיוך מזויף. תאיר יצאה מהחדר ונותרתי לבד בחדר.
לא היה לי חשק ללמוד, לא רציתי לצאת מהחדר ולהתקל בזוהר.
באותו רגע הרגשתי שהדבר שאני הכי צריכה עכשיו זה מישהו לדבר איתו, שאני אוכל לפרוק הכל. לקחתי את הפלאפון וחייגתי לאימא.
״היי מתוקה שלי,״ אימא ענתה לשיחה.
״היי אימא.״ מלמלתי בבכי.
״אליאני, מותק שלי, מה קרה?״ שאלה אימא בבהלה.
״אימא, את יכולה לבוא?״ מלמלתי בבכי.
״מצטערת מתוקה, יש לי ים עבודה.״ אמרה אימא בהתנצלות.
״בבקשה אימא, אני צריכה אותך.״ התחננתי.
״מותק שלי, מה קרה?״ שאלה אימא בדאגה.
״אני לא מרגישה טוב, אני רוצה הביתה.״ ייבבתי אל תוך הפלאפון.
״בסדר, אני כבר יוצאת מהעבודה ואני בדרך אלייך.״ אמרה אימא.
״תודה אימא.״ מלמלתי וניתקתי את השיחה.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני ילדה קטנה שרצה לבכות לאימא שלה שקצת קשה לה, אבל הרגשתי שאין דבר שאני יותר זקוקה לו מחיבוק של אימא.

נקודת מבט זוהר:
״מה יש לך אתה שקט?״ שאל ערן כשהיינו בדרך לכיתה.
״זה נגמר.״ אמרתי בעצב.
״מה נגמר?״ הוא שאל בבלבול.
״אני ואליאן.״ עניתי בעצב.
״אתה אידיוט! אני לא מאמין שבסוף החלטת לעשות את זה.״ הוא אמר בחצי צעקה.
ערן הוא היחיד שידע את הסיבה האמיתית שנפרדתי מאליאן, בשבועות האחרונים שנינו התקרבנו שוב, הוא גרם לי לסמוך עליו שוב, חזרנו להיות חברים טובים.
״זה לא משנה, ממילא אם היא הייתה מגלה את האמת היא הייתה נפרדת ממני בעצמה.״ אמרתי בעצב.
״יכולת לוותר על העבודה.״ אמר ערן.
״זהו, שלא. אני נתתי את המילה שלי לחיים שאני לא מתכוון לעזוב יותר.״ הסברתי.
״אז זהו, אין דרך חזרה?״ שאל ערן.
״כנראה שלא.״ עניתי בעצב.
זה רק עניין של זמן עד שאליאן תמשיך הלאה, שהיא תבין שמגיע לה מישהו יותר טוב ממני, אני שונא לחשוב על זה, אבל זאת המציאות.

״זוהר, תרים את הראש בבקשה.״ אמרה המורה.
לא התייחסתי הנחתי את ראשי על השולחן, לא רציתי ללמוד, רציתי לשקוע בשינה ארוכה, לשכוח הכל. לקוות שאחרי שאני אתעורר אני אגלה שכל זה היה סיוט אחד גדול.
״זוהר!״ המורה צעקה.
״די, הרסת לי את האוזניים עם הקול הצפצפני שלך.״ אמרתי בעצבים.
״צא החוצה!״ היא פקדה עליי.
״בשמחה.״ מלמלתי, אספתי את הדברים שלי ויצאתי מהכיתה בעצבים.
כשיצאתי מהמסדרון לכיוון החצר, בדיוק אליאן הייתה גם היא בחצר. העיניים שלה היו נפוחות מרוב דמעות, החיוך שהיה כל הזמן על פנייה נעלם כאילו לא היה. היא עמדה בפתח שער הפנימייה, זה היה נראה כאילו היא מחכה למישהו. כמה דקות לאחר מכן מכונית כסופה חנתה מול שער הפנימייה, מהמכונית יצאה מישהי בסביבות גיל הארבעים לחייה. שיער בלונדיני ארוך, ושיערה הבלונדיני היה אסוף לקוקו גבוה. היא הייתה לבושה במכנס ג׳ינס צמוד וסריג לבן. איך שאליאן ראתה אותה היא קפצה עליה בחיבוק.

נקודת מבט אליאן:
המתנתי לאימא בפתח שער הפנימייה, אין דבר שאני יותר צריכה עכשיו מחיבוק חם של אימא.
כמה דקות לאחר מכן אימא הגיעה, היא ירדה מהאוטו וישר רצתי אליה. 
״אימא.״ ייבבתי וקפצתי עליה בחיבוק.
״אליאני, מה זה, את נראית חיוורת נורא.״ אמרה אימא בדאגה וליטפה את פניי.
״וגם, העיניים שלך… הן אדומות ונפוחות נורא.״ אמרה אימא.
״אני מציעה שנלך הביתה, תנוחי קצת.״ הציעה אימא ושתינו פסענו לכיוון המכונית.
הנסיעה הביתה עברה בשקט, הייתי מרוכזת במחשבות שלי.
למה הוא עשה לי את זה?
למה הוא פגע בי ככה. שיחק בי, מה יוצא לו מכל זה?
דפדפתי בתמונות שלנו יחד, בהודעות שלנו בווצאפ, לא יכול שהכל זיוף. כל החיוכים, המילים. זה מדהים כמה טיפשה הייתי, איך האמנתי לו.
הגענו הביתה, רצתי מיד לחדר שלי ונעלתי את הדלת, שכבתי במיטה שלי והתכסיתי בשמיכה, כל כך רציתי ללכת לישון ולהתעורר ולגלות שכל זה היה רק חלום רע.

נקודת מבט זוהר:
״אולי מספיק, גמרת כבר קופסא שלמה ,יחסית לאחד שאמר שהוא לא נוגע בזבל הזה יותר.״ אמר ערן בגיחוך.
״מה לעשות שכרגע אני צריך את הזבל הזה, שהוא עוזר לי להירגע.״ אמרתי בעצבים והוצאתי עשן מפי.
״טוב… אני אלך לחברים שלי, הרבה זמן לא הייתי איתם.״ אמר ערן.
״ומה אני עז?״ שאלתי בקול פגוע.
״אתה יודע למה התכוונתי.״ הוא צחק.
״יאללה לך לחברים הצפונבונים שלך, מי צריך אותך בכלל.״ אמרתי בקול פגוע והוא צחק.
ואז הגיעו סתיו ותאיר, לירון ושביט.
״מה, מה קרה לך קודם בכיתה?״ שאל סתיו בחשדנות.
״סתם, גם כן המורה הזאת, שונא אותה!״ אמרתי בעצבים.
״איפה אליאן?״ שאלה שביט.
״היא נסעה הביתה.״ עניתי בעצב.
״מה הביתה, מה פתאום הביתה?״ שאל לירון בפליאה.
״קרה משהו זוהר?״ שאלה תאיר באותו רגע שתקתי מה אני כבר יכול להגיד להם, שנפרדתי ממנה.
״זוהר, מה קרה לאליאן, היא הייתה בסדר בבוקר.״ אמר לירון בתקיפות. כולם הביטו בי מחכים לתשובה.
״נפרדנו.״ אמרתי בעצב.
״מה זאת אומרת נפרדתם, למה, איך?״ שאל לירון בחצי צעקה ושביט מיהרה להרגיע אותו.
״מה זאת אומרת נפרדתם, מתי?״ שביט חזרה על השאלה של לירון רק בטון רגוע יותר.
״נפרדתי ממנה הבוקר,״ עניתי.
״למה?״ שאל סתיו. 
״אמרתי לה שאני לא,״ ופה נעצרתי.
״לא מה?״ שאל לירון בלעתי את רוקי.
״אמרתי לה שאני לא אוהב אותה,״ עניתי בשקט.
״אתה מה עשית?״ שאל לירון בעצבים ואחז בחולצתי והדביק אותי לגדר.
תאיר ושביט מיד מיהרו להרחיק את לירון ממני.
״מה, למה עשית את זה?״ שאל סתיו בחצי צעקה.
״כי אני אידיוט.״ מלמלתי לעצמי.
״זוהר!״ תאיר העירה אותי ממחשבות.
״אתם לא תבינו,״ עניתי בעצבים וברחתי משם.
אף אחד לא יכול להבין את מה שעשיתי, אף אחד לא יכול להרגיש את הכאב שעובר בלב כרגע, וכנראה שגם אף אחד לעולם לא יבין.

״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 36
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים

תגובות (11)

וואי אני בוכה פה! למה למה זוהר למה אתה כזה מטומטם?!?!
תמשיכי דחוף ושיחזרווו!!!
:'(

21/10/2014 18:42

תמשיכי מושלם!:(

21/10/2014 19:11

(:

21/10/2014 19:11

ווואיי באמת שבאלי לבכות עכשיו ! :'(
בחירה מעולה של שיר ! חחח
אני כלכך אהבתי אותם ביחד :(
ואת לירוני כמובן :)
אז תחזייריי אותם !
פרק מהמם כמו תמיד כמובן… חחח מתה עלייך !
תמשיייכיי !
ראית מה הגבתי בפרק 34 ? שאלתי משהו שקשרו לסיפור ראית ?

21/10/2014 19:16

השיר ביחד עם הכתיבה שלך ממש ריגש אותי. ישלך כתיבה יפה אבל חסר משהו, אני לא יודעת מה. אולי אם תוסיפי עוד תיאורים של המקום, או עוד קצת מחשבות ורגשות. זה יכניס לסיפור יותר חיים וישפר אותו יותר. אל תמהרי בעלילה יש זמן. אני מאוד מכבדת את זה, שבזמנך הפנוי את כותבת לנו את הסיפורים. אבל אם תוכלי לשפר יותר זה יהיה מושלם. ואת לא צריכה להיתנצל אנחנו (אני לפחות) מבינות את זה שיש לך חיים. תלמדי, תצאי עם חברות, תהני. לא לוחצות עלייך.
הסיפור שלך מדהים, תמשיכי!

21/10/2014 19:27

פרק יפה, שיחזרו .
תמישכי

21/10/2014 19:44

וווווואיייי
למהההה
למה הפרדת ביניהםםם
אני בוכה בגללךךך
וואייייי
למה עשית את זה !?
אני כל כך שונאת אותך עכשיו
אבל אני עדיין אוהבת
תמשיכייי עכשיוו מהרר ❤️

21/10/2014 20:16

וואוווווווווו
אבל אבל אהבתייייי אותם ביחדד
זה לא הוגןןן

21/10/2014 21:08

זה לא הוגן זה לא פייר שמישהו ייתן לי סטירה עכשיו ויגיד לי שזה לא אמיתי שדמיינתי שכתבת
את זה את לא יכולה להפריד בניהם ועוד בגלל החרא הזה את לא יכולה הוא הבטיח לחיים לשמור עליה איך הוא שומר עלייה ככה תסבירי לי איךךך ותשמיכי

22/10/2014 00:00

מבטיחה לך אני שונאת אותך כרגע הם האנשים שהכי אוהבת פה! בדוק אליאן תעזוב תפנמייה תמשיכיייי

22/10/2014 07:40

אני פשוט מסוגלת להוג אותך!!!

22/10/2014 14:52
סיפורים נוספים שיעניינו אותך