🖤Y SIEMPRE FUISTE TU-פרק 11🖤

~דין~
כל פעם שניסיתי לדבר עם אנה בזמן האחרון היא התעלמה ממני, או קיללה אותי או עקצה אותי… רציתי למות שכמעט יכולתי להיות עם הבחורה שאני אוהב, בלי כל המשחקים הטיפשיים, ועוד אחרי ששמעתי שהיא ודור נפרדו.
"מה יש אחי?" מאור שאל אותי כשישבתי בצד בזמן המשחק כדורגל "כלום הפסדתי אותה כמו טמבל" התעצבנתי על עצמי ולמאור היה פרצוף מלא באשמה "לא ידעתי שהתאהבת בה, באמת אחי, בחיים לא חשבתי ככה" הוא ניסה להגן על עצמו ולמען האמת גם צדק, אני לא עצרתי את זה בזמן בגלל האגו הטיפשי שלי "הכל טוב אחי" ניסיתי להרגיע אותו "יאלה בוא נשחק, תתרענן קצת" הוא ניסה לשמח אותי ולא הייתה לי ברירה אחרת-לא רציתי לשבת בצד מדוכא כמו איזה מסכן.

בסוף המשחק הלכנו למלתחות של בית ספר כדי להתקלח ולהתלבש בחזרה, וכשסיימנו בידיוק ראיתי את אנה מרחוק, הייתי חייב ללכת לדבר איתה שוב, לבקש ממנה הזדמנות להסביר.. אבל כשהתקרבתי יותר ויותר ראיתי אותה מתיישבת עם דור על ספסל ומדברת איתו וכמובן שלא יכולתי מלהמנע מלהקשיב להם.
את רוב השיחה לא כל כך הצלחתי לשמוע, אבל הצלחתי להוציא משם פרט די חשוב, הם קבעו היום במסעדה מוכרת בעיר ודעתי נטרפה, לא הבנתי מה הולך שם- אם הם ביחד שוב או שהיא מנסה לשקם את היחסים שלהם. דור קם מהספסל והלך, והיא נשארה שם עם ספר ביד ופשוט ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר.
הלכתי להתיישב לידה במהירות "מה אתה עושה פה? אתה לא מבין שאני לא רוצה לדבר איתך?" היא התעצבנה ומיד קמה מהספסל אבל לא אפשרתי לה ללכת, ותפסתי אותה מהיד "חכי שנייה, די להיות כזו מעצבנת" ניסיתי לדבר איתה ורק הרגזתי אותה יותר "אתה לא מבין שלא בא לי שתתקרב אלי-אני לא סובלת אותך!" היא המשיכה להתעקש "תתני לי הזדמנות להסביר לך איך היו הדברים" התחננתי בפניה כמו שבחיים לא התחננתי בפני אף אישה, הרגשתי שזו קארמה לאגו שלי "לא, תן לי להסביר לך" היא עצרה אותי "גם אצלי הכל היה המצאה, באותו ערב שדיברנו כל כך יפה עבדתי עלייך, כן עבדתי עלייך, כדי לנסות לראות עד כמה רחוק תקח את זה וזהו, אז הכל טוב בינינו- אנחנו ממשיכים לשנוא אחד את השנייה אל תדאג לזה, באמת אני שונאת אותך מעמקי נשמתי.. אבל גם בחיים לא התאהבתי בך, אז תחסוך מעצמך את המשחק המשפיל הזה של רומיאו ויוליה" היא אמרה בהכחשה, אני מכיר אותה ויודע שהיא עשתה את זה כדי להתגונן כדי לא להראות החלשה והפגועה "די אפילו את לא מאמינה לעצמך" אמרתי לה והיא צחקה בבוז "תעשה לי טובה, שאני אתאהב בך? איפה אתה חי?" היא צחקה כאילו היא לועגת לי ומהר מאוד נמלטה משם.
לא האמנתי לה, ידעתי מה היא מנסה לעשות, אבל מה שיותר הטריד אותי מהשקר הגרוע שלה- זה העובדה שהיא תצא היום עם דור ואני לא אדע מה קורה שם… ולא יכולתי לתת לזה לקרות.

"לין" צעקתי לה כשראיתי אותה עומדת להכנס לשכבה שלנו "מה?" היא שאלה בנחמדות והתקרבה אליי "את רוצה לצאת בערב?" שאלתי אותה בזמן שהמוח התחמני שלי המשיך לפעול "כן בטח, לאן?" היא שמחה "סתם, למסעדה שאני מכיר" השבתי לה, הדבר היחידי שעניין אותי זה לראות שם את אנה.

~אנה~
"אז דיברת עם דור בסוף?" נוי שאלה בזמן השיעור "כן, דיברנו על הכל והוא אמר לי שהוא ממשיך לאהוב אותי והוא לא שמח בכלל ממה שדין עשה לי, ושהוא לא מתכוון להתמסכן על זה שעזבתי אותו בשביל כלום ושום דבר, ושהוא מתכוון להילחם על מה שהוא מרגיש ואז הוא הציע לי שנצא בערב למסעדה" סיפרתי לה בחיוך, שמחתי שיש מישהו שמסוגל לראות כל כך מעבר ולהתנהג בצורה כל כך חיובית, אבל הרגשתי נורא עם עצמי..לא מגיע לבן אדם כזה טוב מישהי כמוני "יופי הלוואי שתצליחי להתאהב בו, באמת מגיע לך מישהו שיאהב אותך בצורה טובה" נוי אמרה לי, אבל היא בעצמה לא האמינה לדבריה, היא נראתה מאוד לא מרוצה "מה יש נוי? אנע מכירה אותך" דרשתי ממנה תשובה "כלום, סתם…פשוט שדור מאוד חמוד, אבל את לא אוהבת אותו, ולא משנה מה תעשי את לא תאהבי אותו" היא הסבירה ולמען האמת צדקה, הראש שלי לא באמת יכל להפסיק לחשוב על דין.

התארגנתי להיום בערב, לבשתי חולצת גולף שחורה ומעליה אוברול ג'ינס לבן עם סינקרס כמובן ושיער אסוף לצמה ארוכה במיוחד, התבשמתי וחיכיתי לדור שיאסוף אותי.

"אז מה אתם רוצים להזמין?" המלצרית שאלה אותנו כשהתקרבה לשולחן שלנו "בשבילי המבורגר ובשבילה פסטת רוזה" הוא אמר והעלה לי חיוך, פתאום נזכרתי כמה שהוא מכיר אותי "אני יודע מה את אוהבת" הוא חייך והסתכל עליי ברכות, כאילו קרא את מחשבותיי "את כל כך יפה" הוא החמיא לי "אני לא יודעת בכלל איך להתחיל לבקש ממך סליחה" זה הדבר היחידי שהצלחתי להגיד לו אחרי כל המחמאות והמחווה היפה שלו, האשמה על ההתנהגות שלי גברה עליי והרגה אותי "אין על מה לבקש סליחה, כולם טועים בחיים, ואני לא מתכוון להפסיד אותך" הוא אמר בנחישות "אני חייבת שירותים" ניסיתי להעביר נושא, הייתי צריכה שנייה להיות לבד ולסדר את המחשבות שלי, "זה למעלה" הוא כיוון אותי ומיד עליתי במדרגות לקומה השנייה של המסעדה ונכנסתי לבפנים.
"מה יש לך אנה? תתעשתי! יש לך פה מישהו מיוחד ואת מתעסקת בשטויות, עכשיו את יוצאת וחוזרת לעצמך" הורתי לאותה אנה שהשתקפה במראה היוקרתית שמולי ומיד יצאתי מהשירותים.

כשיצאתי ראיתי את דין עומד שם ליד הבר-כאילו הוא חיכה לי "מה אתה עושה פה? עקבת אחריי חתיכת פסיכופט" כעסתי כשהתקרבתי אליו "ממש לא, אני תמיד בא לפה- אני עם לין" הוא אמר לי בסיפוק כאילו הוא חיפש קנאה בפנים שלי "ואת? מה את עושה פה?" הוא שאל מעט כועס "אני עם דור" ניסיתי להחזיר לו מעט על ההתנהגות המרושעת שלו, ולמרות שידעתי שזה לא בסדר להשתמש בדור בחלק מהנקמה… הייתי חייבת, זה היה חזק ממני "כן ראיתי אותו, מה אתם ביחד שוב?" הוא שאל כאילו אני חייבת לו משהו "לא, אנחנו ידידים בסך הכל" הסברתי "ואתה ולין? חזרתם?" שאלתי ולא רציתי לשמוע את התשובה הנוראית שלמזלי לא הגיעה "לא, אנחנו ידידים סך הכל" הוא החזיר לי באותה תשובה "טוב, אני צריכה לחזור לדור" אמרתי והתקדמתי ללכת, אבל הוא שוב תפס אותי ביד כמו תמיד "אני צריך אותך אנה, אני רוצה להיות איתך" הוא אמר לי והביט בי בעיניים עצובות "די דין, תעזוב אותי" ביקשתי ממנו אבל זה לא מנע בעדו לנשק אותי שוב בתשוקה, בתאווה- כמו שהוא תמיד עושה "אתה חתיכת מטומטם, אני פה עם דור ואני רוצה לחזור אליו והפעם אתה לא תהרוס לי שמעת?" הבהרתי לו מה הם פני הדברים והלכתי השארתי אותו שם.

~דין~
רציתי למות כשהיא אמרה לי שהיא רוצה לחזור לדור, הרגשתי כל כך מטומטם שאני מאבד אותה בגלל ההתערבות המיותרת הזו ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך אני ממשיך לפעול במצב שכזה ואם כבר עדיף לוותר.

————————-
כעבור חודש
————————-

~אנה~
החודש האחרון היה עמוס במיוחד, דנה, אני והאמהות שלנו התעסקנו בעיצוב החתונה, בקניית בגדים, בשירים שיושמעו, בנאומים ולמען האמת זה עשה לי טוב, זה שם אותי במקום אחר- יכולתי להתרכז בדברים אחרים ולא בעובדה שדין הפסיק להתעקש לנסות להיות איתי ולא בעובדה שכמעט דור ואני חזרנו-אבל הוא החליט שעדיף שנשאר חברים טובים.. הוא הסביר לי שלא משנה כמה הוא רוצה אותי הוא יודע שאני לא באמת אוהבת אותו.

"דנה את צריכה שמלה של נסיכה, שכולם יסתכלו עלייך" שרון(*אמא שלי*) אמרה לה ואמא של דנה הסכימה- כשהיינו במכון של שמלות כלה, בזמן שאני ישבתי שם משועממת מלשמוע את השטויות שהן אמרו על איפור ושמלות מוגזמות ודנה הייתה מבולבלת לגמרי מכל הדעות שהקיפו אותה "שתיכן טועות" קמתי מהספה שהתיישבתי עליה במהלך השעה האחרונה והייתי חייבת להתערב "דנה צריכה משהו פשוט ועדין-זה מה שהיא אוהבת וזה מה שכפיר אוהב, היא לא בובה בחלון ראווה-היא אישה פשוטה וגם איפור ושמלה פשוטה ישבו עליה מצוין" הסברתי להן וראיתי את החיוך של דנה עולה "מתוקה שלי, את יודעת שאני אוהבת אותך נכון?" אמא שלי אמרה בזמן שהיא חיבקה אותי וגלגלתי עיניים "אבל בואי נודה באמת, אופנה זה לא הצד החזק שלך-אז שבי לך, תקראי את הספר שלך ואנחנו נמשיך" היא אמרה כאילו הזדעזעה מהדברים שאמרתי וגרמה לי לצחוק "אני מסכימה איתה" דנה אמרה בין כל הויכוחים שפרצו בינינו וכולנו נדהמנו "אני רוצה משהו פשוט" היא החליטה בצורה חד משמעית, לקחה שמלה פשוטה מבין הקולבים ונכנסה לתא הלבשה.
האמהות שלנו היו המומות והסתכלו עליי, והדבר הראשון שעשיתי היה להוציא לשון לאמא שלי כמו ילדה קטנה כדי להוכיח את הניצחון שלי.
עברו כמה דקות ודנה יצאה מהתא מדידה-לבושה בשמלה הלבנה המנצנצת שלה-שהתאימה לה בצורה יוצאת דופן "את יפייפיה" אמא של דנה אמרה בחיוך רחב "כפיר לא יעמוד בזה" אמא שלי הוסיפה "לא יעמוד? הוא לא יצליח להתאפק עד הליל כלולות שלכם שהוא יוריד ממך את השמלה" השבתי בחוסר טאקט וכולן הרימו לי גבה "מה?" שאלתי בתמימות וחזרתי להתיישב בספה.

"טוב הכל מוכן, נשאר רק לוודא שהדבר היחידי שנתנו לבנים לעשות עבר בהצלחה" אמא שלי אמרה בלעג "ומה נתנו להם לעשות? תגידי לי שמשהו קל" המשכתי בבדיחה על חשבונם "להזמין חדרים במלון, חדר לכל זוג ושני חדרים נפרדים לך ודין" דנה הסבירה לי והדבר היחיד שהצליח לעבור לי בראש זה שאני רוצה להיות גם בין הזוגות האלו יחד עם דין.