Bridge To Her Heart-פרק 2

פרק 2- זר
ארומה של ריחות אביב הגיעו לאפה של קלאו כשהיא גררה את רגליה לאורך הכביש הנטוש. היא יכלה לזהות במהירות את העקבות שעשתה שם רק אתמול. היא טחבה את ידיה עמוק יותר לתוך כיסיה והשפילה את ראשה הנמוך למראה מכונית העוברת בכביש, שמעטה לנוכח הנערה שמתהלכת לבדה אך לבסוף ממשיכה לנסוע.
היא פלטה את הנשימה שלא שמה לב שהחזיקה ונאנחה כאשר ראתה את הגשר בשדה ראייתה.
מכוניות חלפו על הגשר אחת אחרי השנייה אפילו לא מעלות בדעתם שנמצאת מתחתם ילדה בת שש עשרה.
״קלאו? ילדה! טוב לראות אותך!״ קול מחוספס קרא לקראתה.
קלאו זינקה במעלה המדרון החלקלק של הגשר, רגילה לזה אחרי כל השנים האלה. היא נעצרה על יד האוהל שלה זרקה לתוכו את ילקוט בית הספר שלה והלכה לקראת האוהל של מרפי.
היו שם בידיוק אחד עשרה אוהלים, בשיפוע הישר שנמצא מתחת הגשר. כולם היו שייכים לחסרי בית כמו מרפי וקלאו.
המחשבה על מרפי העלתה חיוך על פנייה של קלאו. הוא היה איש זקן ומצומק שממש גידל אותה. הוא לימד אותה מה נכון ומה לא, הוא הראה לה איך לשרוד בעולם המשוגע הזה. ואז, יום אחד קלאו פשוט ידעה שהיא כנראה לא תוכל לחיות בלעדיו.
״היי מארף״ היא אמרה, נותנת לכינוי שנתנה לו מלפני שנים להדהד בקירות הגשר.
״איך היה בבית ספר, ליאו?״ שאל מרפי, משתמש בכינוי שנתן לה ומציע לה חתיכה מהרביולי הקר שאכל, הישר מהקופסה.
״בסדר, אני מניחה״.
קלאו לפעמים היתה מודאגת ממרפי. הוא התחיל להיות זקן רכרוכי. הזקן הארוך שלו גדל בסבכים והכובע הגדול על ראשו, מרוב חורים לא חסם את הקור.
״את מניחה?״ מרפי הרהר, מצחקק לעצמו, ״עדיף שלא תניחי, ליאו הקטנה, את יודעת טוב מאוד שבית הספר זה מה שהולך להבטיח לך בית, רחוק מהגשר הישן והמסריח הזה, רחוק ממני, הזקן והמסריח.״
המחשבה על לעזוב את מרפי גרמה לקלאו להתכווץ, והיא החזיקה את מפרק היד של מרפי עם כף ידה הקטנה.
״אני אף פעם לא אעזוב אותך מרפי, אתה שומע אותי? לעת עתה הגשר הזה הוא הבית שלי.״ וכמו שהיא אמרה ככה היא האמינה בזה. היא גדלה ואהבה את הגשר הזה, מבנה פשוט שבנה אדם, מבנה שהיה חלק כל כך חשוב בחיים שלה.
מרפי חייך אלייה חיוך עצוב ומרגיע, ״את כל הזמן אומרת את זה קלאו, אבל יבוא יום שהרגשות שלך לא יהיו אותו הדבר.״
קלאו עמדה למחות אך הזקן הקדים אותה. ״את הולכת לרצות חיים טובים יותר, חברים בבית ספר שיקבלו אותך, ובית אמיתי. משפחה אמיתית.״
קלאו הנידה את ראשה במהירות, קצוות שיער בצבע כרמל דגדגו את לחיה, ״אני לא רוצה את הדברים האלה.״
מרפי צחק לעצמו שוב, שיעול כבד נמלט מפיו שגיחך, ״את כל הזמן אומרת את זה, קליאו. רק שתדעי שאני לא אתערב במה שיעשה אותך מאושרת.״ העיניים החומות האכפתיות של מרפי הביטו בה רק לשנייה, לפני שהתחיל ללכת לכיוון האוהל המרופט והקרוע שלו.
״אל תלך עדיין מרפי!״ היא נעצה את עינייה הכמעט צהובות בו במבט מתחנן. ״בוא נדבר קצת.״
מרפי הניד את ראשו בעצב ופרע את שיערה של הילדה המאוכזבת, ״לא היום קליאו, אני. פשוט עייף מידי, עייף בכלל.״
הוא נתן עוד שתי טפיחות אוהבות על כתפה ונכנס לאוהל שלו.
קלאו והוציעה את הדאגה מראשה והתרחקה טיפה, מגפיה הקרועים והזולים הכאיבו לאצבעות רגליה כשהלכה.
״זה בסדר מארפ, יש לי משמרת מוקדמת בחנות הספרים.״ צעקה ובתשובה קיבלה נחירה מכיוון האוהל של מרפי. קלאו הלכה לאוהל שלה והוציעה מהתיק שלה בלוק כתיבה, עיפרון וספר מהספרייה. היא החליקה במורד הגדה ונופפה לחבריה חסרי הבית, חסרי הנחת והעייפים. הם לא היו הרבה אבל הם היו כמו משפחה.
~*~
״צהריים טובים נעמי.״ היא קראה וניכנסה לחנות, שומעת את הפעמון הנשמע כשהדלת נפתחת ונשמה נשימה עמוקה. הריח של הספרים, תמיד הרגיע אותה.
״תחזרי לכאן!״ נעמי קראה, היא ישבה מאחורי הדלפק של הקופה.
קליאו מיהרה לראות מה נעמי עושה, היא פשוט קיוותה בכל מעודה שיש ספרים חדשים.
״הם כאן? הם הגיעו?״ שאלה נואשת והציצה מאחורי האישה הגבוהה בת השלושים. נעמי נעמדה לאט על הדלפק והתאמצה להוריד את הקופסא הגדולה למטה.
״כן, תולעת ספרים שכמותך, הם הגיעו רק הבוקר. אמרת לדוור לשים אותם שם למעלה כדי שאף אחד לא יגע בהם לפנייך אבל הייתי צריכה להגיד לו להניח אותם כאן.״
נעמי מלמלה לעצמה כשפתחה בכח את הקופסה.
קלאו תמיד העריצה את נעמי. היה לה שיער בלונדיני מתולתל שתמיד היה נמצא בזנב סוס, עיניים כחולות כמו שני קריסטלים, וחיוך שיכול להרוג. לפעמים היא בסתר הייתה מעמידה פנים שנעמי היא אמא שלה, זה היה ממלא טיפה את החלל הריק בלב שלה. אך היא עדיין היתה מסמיקה כשהיא ניזכרת ביום שכמעט קראה לנעמי ׳אמא׳.
״האם יש את ר.ל סטיין? סטפני מאייר? אן אם מרטין? קורנליה פונק?״ היא שאלה בתיקווה, דוחפת את ראשה לקופסא, נעמי עצרה את הילדה הנרגשת עם יד אלגנטית על הכתף.
״עדיין לא תולעת ספרים.״ אמרה בחמימות והניחה את הקופסא מתחת לדלפק.
״אבל-״
״עדיין לא, ואם את לא יכולה לחכות אז את לא מקבלת ספר.״
קלאו נאנחה בכתפיים שמוטות, ״בסדר, אני יכולה לחכות.״
נעמי וקליאו עשו עסקה לפני הרבה זמן שבכל פעם שמגיע משלוח הילדה הלהוטה יכלה לבחור בשבילה ספר אחד.
זה מאוד עזר לרעב היומי של קליאו לספרים, היא יכלה לחסוך כסף בשביל לקנות לה ולמפרי אוכל.
״עכשיו אם את רוצה לקבל את החמישה דולרים לשעה שלך, כדאי מאוד שתזיזי את התחת שלך למדף שם ותסדרי אותו בסדר אלפבתי.״ הורתה נעמי והרימה לוח שרבוטים וכמה כלי כתיבה שהיו מבולגנים על השולחן.
קלאו הנהנה ותלתה את התיק שלה על וו התלייה, והתקדמה למדף בזמן שנכנס לקוח והפתיע אותה. נער גבוה עם גוף שרירי נכנס לחנות עם הבעה רצינית ביד אחת הוא החזיק ספר אפור ובידו השנייה הוא החזיק מחברת ישנה. קלאו בחנה אותו כשהוא התישב ברישול על הספה בחלק האחורי של החנות ולא אמר מילה לה או לנעמי.
נעמי הבחינה בהבעה החשדנית על פנייה של קליאו וטפחה לה על הכתף. ״אל תדאגי בקשר אליו ילדונת, הוא מגיע לכאן בכל יום.״
קלאו בהתה בעיני הקרח הכחולות של נעמי. ״איך זה שאני לא ראיתי אותו?״
״הוא מגיע לפני שאת מתחילה את המשמרת הרגילה שלך. הוא נשאר בדרך כל למשך רבע שעה. תמיד מגיע באותו הזמן כל יום, מכבה את הסיגריה שלו בדלת ונכנס לחנות.״ הייתה לנעמי הבעה משועשעת על הפנים כשהביטה בצעיר, ״ילדה, אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הגיע לכאן הוא ניסה להכניס איתו סיגריה ואני אמרתי, ׳לא, לא אדוני, זה לא אזור עישון.״ נעמי צחקה לעצמה, וקלאו קיבעה את עיניה בחזרה לבחור המיסתורי. השיער הכהה והפרוע שלו נפל על אוזניו וצווארו, עיניו היו שילוב חודר של כחול וירוק שמעולם לא פגשו בה. היה לו פירסינג בגבה הימינית אבל חוץ מזה הוא נראה רגיל לחלוטין. הגבות השחורות והעבות שלו ישבו בקו ישר מעל עיניו שהיו נעוצות בספר האפור הפתוח. קלאו החליטה שלבהות בו כל היום לא יעזור לה לסדר את המדף, היא עלתה על הסולם כדי להגיע למדף, כך שגבה היה מופנה לבחור המוזר. היא פלטה אנחה גדולה והתחילה לסדר את הספרים בסדר אלפבתי, ומידי פעם מסתובבת כדי לראות מה הוא עושה.
הוא היה כמו תערוכה מסקרנת במוזיאון, שאתה יודע שאתה צריך להמשיך ללכת אבל אתה פשוט חייב לעצור ולהסתכל עלייה.
קלאו החזירה אליו את מבטה כל הזמן, אך כשסידרה את האות 'c' היא הסתובבה ועניו החודרות של הנער נפלו על מבטה הסקרני. היא השמיע ציוץ מופתע והספר שבידה נפל על הרצפה.
שקלאו הרימה אותו היא שמה לב שהוא עדיין מסתכל עלייה.
ואז הוא התחיל לדבר, קולו היה בחלקו עדין ובחלקו גס, ״את באמת חושבת שלא שמתי לב שאת מסתכלת עליי כל הזמן?״
קלאו הרגישה בעקצוץ החם בלחיה, וגיששה אחר הספר שנפל שוב. ״את יכולה להסתכל, אבל לא לנעוץ מבט,״ הוא המשיך ובחן אותה, ״או אפילו לומר משהו?״
עיניה של קלאו זינקו לנעמי שהיתה עסוקה בספר. היא החזירה את מבטה אליו ״קלאו, קוראים לי קלאו.״
זה הדבר היחיד שיכלה להגיד באותו רגע. הבחור הנהן באיטיות, כמבין שזה כל מה שיקבל ממנה, סגר את הספר והתחיל לצייר במחברת שהביא. קלאו הרימה את הספר בעצלות על המדף. היא הסתכלה על המחברת אך לא ראתה כלום מכיוון שהוא משך את מחברתו קרוב אליו. ״מה שלך?״ היא שאלה בחשש, ״השם, אני מתכוונת.״
הנער החמקמק הרים רק לרגע את מבטו, ״אנטוני, אנטוני מצ׳אט.״
קלאו הנהנה באיטיות, אך הוא לא ראה, הוא היה שקוע בציור. שמש אחר הצהריים שלחה אור זוהר בחלל הקטן בזמן שקלאו ניסתה למצוא את המילים הנכונות כדי להתחיל שיחה רגילה. היא החליטה שהיא אהבה את צליל קולו, שהיה הכלאה בין ניו יורקי, איטלקי, חוץ מזה קול של נער רגיל.
״אז, אנטוני, זה לא נשמע שם קשה כל כך כמו שלי.״ אנטוני הרים את עיניו מהעיפרון שאיתו צייר, ונתן לקליאו את המבט הכי קשה שקלאו אי פעם נתקלה בו. היא תהתה אם אמרה. משהו לא בסדר, הסיבה את עינייה ממנו ולקחה כמה צעדים קדימה. היא התיישבה לידו, לא לפני ששאלה אם אכפת לו, ושילבה את ידיה.
״אז, מה אתה מצייר?״ היא שאלה, מנסה להעביר נושא.
אנטוני רכן קדימה, ומשך לאחור את השרוולים של הסוודר השחור הדק שלבש,ידיו החזקות מראות לקלאו את המחברת , הטבעות שעל אצבעותיו בוהקות באור. קלאו הבחינה שהוא צייר רק עיניים, בלי פנים,בלי גוף, רק עיניים. היא הרימה את מבטה מהמחברת והסתכלה על אנתוני בזהירות, ולאחר מכן העבירה את אצבעה הקטנה, על צורת עינייה, ״אתה, אלה העיניים שלי?״
אנתוני גיחך, כנראה זה הדבר הכי קרוב לחיוך שהוא היה מראה, וחזר להעביר את העיפרון על הדף.
היא נשענה עוד יותר על המושב והציצה בציור כשלפתע אנתוני טרק את המחברת.
היא הביטה בו בהפתעה כשנעמד והיה בכל גובהו מולה. ״אני עוזב עכשיו״ הוא אמר במבוכה, בידיעה שהוא חייב לילדה הסקרנית לפחות את זה. הוא התחיל ללכת משם, אך קפץ כאשר ידה הקטנה של קלאו תפסה בזרועו. ״אני אראה אותך שוב? באיזה בית ספר אתה לומד?״ היא שאלה, אך כשהבינה מה היא עושה היא הורידה את ידה מהר. אנתוני הסתכל בזרועו ואחר כך בילדה המוזרה שהוא לא ציפה אפילו לפגוש, ״אני לומד בתיכון מלבי.״
חיוך על בזווית פיה של קלאו כשהיא בהתה בו. ״גם אני.״
אנתוני פנה לצאת שוב, אבל במקום לצאת, קליאו עצרה אותו עם שאלות. ״למה אתה בא לכאן? למה אתה עוזב כל כך מוקדם?״
הילדה תמיד אהבה שאלות. היא תמיד קיוותה שהם יובילו לתשובות עמוקות. הם עזרו להפוך לחכמה יותר מילדי כיתה י׳ רגילים. אנתוני הסתובב נינוח הסתובב עם הפנים לקלאו, הולך אחורה ומדבר.
״אני בא כי שקט פה, טוב ככה אמור להיות.״ קלאו הסיטה את מבטה שהבינה שהוא מדבר עלייה. ״ואני עוזב כי אני לא יכול יותר בלי לעשן.״