Ozzy1970
הערה: חשוב לי להבהיר שכל האמירות נגד כל מיני דברים כאן (על המוזיקה והסדרות בטלוויזיה) לא נועדו בשביל לפגוע באף אחד ואלה רק הדעות של הגיבור.

I Love My Second Cousin – פרק 6

Ozzy1970 27/02/2016 481 צפיות אין תגובות
הערה: חשוב לי להבהיר שכל האמירות נגד כל מיני דברים כאן (על המוזיקה והסדרות בטלוויזיה) לא נועדו בשביל לפגוע באף אחד ואלה רק הדעות של הגיבור.

פרק 6 – מטאל זה לא רק צרחות

חלפו שלושה שבועות מאז השיחה שלי עם אלינור וכל כך הרבה השתנה בחיים שלי מאז אותו רגע מופלא, קשה לתאר הכל במילים מרוב שאני מרגיש נפלא, ניכר כי כל העצב והכאב שחוויתי עד לאותה נקודה נעלמו כמעט לחלוטין וכל שנותרו הם אושר והתרגשות – התרגשות מהדבר הגדול שעתיד לקרות, המפגש עם אלינור ומשפחתה.
בסופו של דבר הוריה של אלינור יצרו קשר עם ההורים שלי ולאחר מסכת של שכנועים מצידי הצלחתי לגרום לכך שאמא שלי תסכים, אבא שלי לא ממש אהב את זה אבל הוא נכנע לרצון של אמא וכך אני אמור לפגוש את אלינור ואת משפחתה היום, יום שבת, בבוקר.
לאורך כל היום לא הפסקתי לחשוב על המפגש שעתיד לקרות והייתי עסוק אך ורק בהכנות לקראתו, נשארתי למטה לאורך מרבית השעות שחלפו ועזרתי להורים שלי לערוך את השולחן ולסדר את האוכל וכל מה שצריך היה לעשות ובשאר הזמן שמעתי את המוזיקה שאני אוהב ושיחקתי עם הכלב שלי, ואז, בשעה 11 הגיע הרגע הגדול, כאשר נשמע צלצול בדלת.
“אני פותח!” צעקתי ברשמיות ורצתי לעבר הדלת כאשר צוק (הכלב שלי) הולך אחריי במהירות, אמא שלי הביטה לעברי בחיוך וכעת הבחנתי כי היא אומרת דבר מה לאבא שלי – הלוואי שיכולתי לשמוע מה היא אמרה לו, לדעתי זה דבר טוב שקשור אליי.
וכעת פתחתי את הדלת, מולי הבחנתי באורית, אמא של אלינור, האישה בעלת השיער האדמוני הביטה בי בחיוך, חייכתי בחזרה, מובך מעט מהסיטואציה אבל בסך הכל מרוצה לפגוש אותה.
“הו, שלום לכם.” שמעתי את אמא שלי אומרת להוריה של אלינור ומתקרבת אליהם, כעת אורית ועוז חלפו על פניי לאחר שהם אמרו לי שלום ומיהרו לעבר אבא ואמא שלי – מותירים אותי להביט בתדהמה מוחלטת באריאל ואלינור כאשר פגשתי אותן לראשונה מאז המסיבה של לילו, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין – בחיי שיכולתי להתעלף כרגע מרוב ההלם המוחלט מיופייה של אלינור, מקרוב היא הייתה אפילו יותר מושלמת ממה שדמיינתי.
הבטתי בעיניה הכחולות והמקסימות והרגשתי כיצד אני נשאב פנימה ומאבד קשר עם המציאות, לראשונה המפגש איתה הופך להיות אמיתי ולא פנטזיה, אני לא מעכל את העובדה שאני הצלחתי, אני פשוט לא מעכל את זה – כעת אני חולם, לא מודע למה שקורה, זה יכול להיראות מוזר אבל לא אכפת לי, אני מוקסם ואני רוצה למצות את התחושה המושלמת עד הסוף.
“היי אביתר.” אלינור אומרת לי וגורמת לי לקפוץ בתדהמה, ליבי הולם בפראות ומאיים לפרוץ החוצה מהחזה שלי, ניכר כי הנערה היפהפייה צוחקת מעט, איזו חמודה היא נראית.
“היי אלינור, מה קורה?” אני אומר לה, היא מחייכת אליי וכעת מביטה לעברה של אריאל שמחייכת אף היא, אני מסמן לשתיהן להיכנס לתוך הבית וכולנו הולכים לעבר הסלון, שם מחכות האחיות הקטנות שלי שנראות נלהבות לא פחות ממני מכל העניין הזה, זה בהחלט רגע מרגש עבור כולם – לפגוש את המשפחה מהצפון שלא ראינו במשך שנים, אין ספק בכלל לגבי זה.
“אז מה, מה הולך?” אריאל אומרת לי בעוד אנחנו מתיישבים על הספה בסלון לצידן של האחיות שלי, אני יושב במרכז ומימיני יושבת אלינור ומשמאלי אריאל, זה היה הרגע שחלמתי עליו במשך כל כך הרבה זמן – שתי האחיות לידי, אחת היא אהובתי והשנייה עשויה להיות חברה טובה מאוד שלי, אין דבר יותר טוב מזה בשבילי.
“הכל טוב אצלי, מה איתך ועם אלינור? אני שמח לראות אתכן אחרי כל כך הרבה זמן.” אני אומר את האמת ורק את האמת, אריאל מהססת לרגע ואלינור מנצלת את ההזדמנות בשביל לדבר.
“אצלי הכל סבבה, אני שמחה לראות אותך גם. היה כל כך כיף לדבר בווטסאפ אבל עכשיו פנים אל פנים? זה הרבה יותר טוב, איך גדלת, זה לא ייאמן.” אהובתי המתוקה אומרת בהתלהבות וממיסה את ליבי מבלי להיות מודעת לכך, אני בוער מבפנים מרוב תשוקה ואהבה עזה כלפיה, אני רוצה להשתגע ואני לאט לאט באמת משתגע, אני בגן עדן עכשיו ושום דבר לא הולך להוציא אותי משם, שום דבר!
“שנתחיל לדבר על איך את גדלת, הא אלינור?” אני אומר בצחוק, היא ואריאל צוחקות בטירוף, ואני מרגיש כיצד אני שולט בשיחה ולוקח אותה לכיוון שרציתי, הכל זורם בצורה כל כך חלקה ואין אדם יותר מאושר ממני כרגע – אני רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח, הלוואי וזה יכול היה לקרות ושהביקור לא היה מוגבל בכמה שעות בלבד.
“איפה אביב?” אני שומע את אמא שלי מדברת אליי ובכך היא קוטעת מעט את הרגע המאושר שלי, הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו הוא לעזוב את אריאל ואלינור כאן ולחפש אחרי האח הקטן והמעצבן שלי, נו באמת…
“הוא בטח בחדר, את יודעת, כמו תמיד.” אני עונה וחוזר להתמקד בשתי הנערות שלצידי, אך אמא שלי לא מתכוונת להניח לי כרגע.
“אתה יכול בבקשה לקרוא לו?”
“המ… בסדר.” אני עונה וכעת מתכונן לקום מהספה ולגשת לכיוון המדרגות, לא לפני שאני מציע לאריאל ואלינור להצטרף אליי.
“רוצות לבוא איתי ולראות מה עם אביב?” אני שואל.
“אני אשאר כאן.” אריאל משיבה והולכת לכיוון הוריה, משאירה רק אותי ואת אלינור, אני מקווה כל כך שאהובתי תסכים לבוא איתי, כל רגע של פרטיות איתה הוא כמו אוצר בשבילי.
“אלינור, את רוצה לבוא?”
“למה לא?” היא משיבה בחיוך וכעת שנינו עולים במדרגות לכיוון הקומה השנייה בה נמצאים החדרים שלי ושל האחים שלי, היא מביטה בי לאורך כל הדרך וניכר כי היא שמחה ומרוצה בחברתי – אני לא יכול לתאר את האושר המופלא שאני מרגיש כעת במילים, אין דבר יותר טוב מאשר העובדה שאהובת ליבך אוהבת להיות איתך, זו יכולה להיות נקודת פתיחה מצוינת למערכת היחסים שלנו, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך.
כעת אנחנו מגיעים לחדר של אח שלי ששוכב על המיטה שלו וצופה בעוד אחת מהקומדיות המפגרות שיס מריצים בלופים, חבל שלא שמים סדרות ברמה גבוהה בערוץ הקומדיות – למה לעזאזל אין שם סאות’פארק?!
“אביב, אמא קוראת לך לרדת.” אני אומר, כעת אביב מביט לעברי ונדהם לראות שם את אלינור, אני לא יודע מה הוא חושב עליה, אבל מה שבטוח הוא שאי אפשר להתעלם מהיופי שלה – ומי שמתעלם לדעתי מעדיף בנים.
“אני בא.” הוא משיב בזלזול ואפילו לא מתייחס לאלינור, למה הוא חייב להיות כזה אידיוט? בחיי שהוא בדיוק כמו אבא שלי רק הרבה יותר סתמי וחסר פואנטה, תאמינו לי, אם הייתם צריכים לחיות איתו למשך אפילו יום אחד הייתם משתגעים מרוב כעס, אין ספק בכלל.
“הוא אפילו לא התייחס אליי.” אלינור אומרת לי כאשר אנחנו יוצאים מהחדר ומנסים לחשוב מה לעשות, אני לא יודע מה להגיד לה, אבל אני שמח שהיא כלל לא אדישה למתרחש מסביבה, בניגוד לגלי אלינור ממש מודעת לסביבה.
“אל תעשי מזה עניין, אלינור, הוא תמיד ככה.” אני עונה בקור רוח, היא מהנהנת בראשה וכעת אנחנו ממשיכים ללכת לכיוון החדר שלי, מהר מאוד אני מבחין כי צוק עלה למעלה וחיפש אחריי, וכאשר אלינור רואה אותו, הו, איך שהמקסימה הזו מתמוגגת.
“איזה מתוק, אומייגאד!” היא צועקת בהתלהבות ומתחילה ללטף את צוק במהירות, הפודל הלבן מתענג על המגע הרך של ידיה ולאחר מכן קופץ עליה, היא מביטה בי בחיוך מתוק ותמים וממיסה אותי בתוך שניות, בשביל רגעים כאלה אני חי.
“כן, הוא מדהים.”
“איך קוראים לו?” אלינור שואלת.
“צוק.”
“איזה שם חמוד.” היא אומרת בשמחה ולא מורידה את החיוך המהמם הזה מפניה ולו לשנייה אחת, אני פשוט נשרף בפנים ומרגיש כיצד אני ממריא אל עולמות מושלמים ורחוקים – הלוואי שהיא תדע מה אני מרגיש כלפיה, אבל זה כלל לא הזמן לספר לה את האמת, זה מוקדם מידי וזה עשוי להלחיץ אותה.
“תגידי, את רוצה ללכת לחדר שלי אולי?” אני מציע לה, אלינור שוקלת לרגע מה להגיד אבל לבסוף עונה לי.
“כן, בכיף. אבל אפשר לקרוא לאריאל?” היא אומרת, לא בדיוק מה שרציתי מכיוון שאני כל כך זקוק לפרטיות איתה אבל מצד שני אין לי שום בעיה להיות גם עם אריאל, היא ילדה נחמדה.
וכך שנינו יורדים למטה ומציעים לה לבוא, היא ממש מרוצה מכך.
“בכיף.” היא אומרת לי ואנחנו ממהרים לעלות למעלה, רוצים להספיק לבלות יחד לפני הארוחה שההורים שלי ארגנו – בינתיים ההורים שלנו ממשיכים לדבר למטה ולא מייחסים חשיבות למה שאנחנו עושים, האחיות שלי עסוקות בשלהן ומעט מתוסכלות מכך שהבנות לא מקדישות להן תשומת לב ואח שלי תקוע בחדר שלו, אדיש למתרחש מסביבו.
“אז, זה החדר שלי.” אני אומר בגאווה ומציג בפני שתי הבנות את המקום שאני כל כך אוהב, מה שמושך את תשומת ליבה של אלינור הוא פוסטר חדש שקניתי – פוסטר של רנדי רודס, הגיטריסט של אוזי אוסבורן שמת ב1982.
“איזו תמונה יפה.” אהובתי אומרת.
“כן, זה רנדי רודס, אחד הגיטריסטים האהובים עליי.” אני משיב בגאווה.
“רגע, אז אתה רוצה לומר לי שאתה אוהב רוק ומטאל?” אריאל מתערבת בשיחה, אני לא כל כך אוהב את העובדה שזה לא מרצה אותה אבל מצד שני זה לא צריך להפתיע אותי, לאהוב מטאל זה נדיר, בטח בישראל.
“אה הא.”
“קול, אני מניחה.” אריאל אומרת, מזלזלת בסגנון, זה מאוד מכעיס אותי אבל אני לא רוצה לומר לה שום דבר כי אין לי כוונה לפגוע במישהי שאני מאוד מעריך ועוד בגלל טעם מוזיקלי – זו תהיה שטות לריב איתה על זה.
“מה אתן רוצות לעשות עכשיו?” אני שואל.
“המ…תגיד אתה.” אלינור אומרת לי בחיוך מקסים, אני מסמיק בלחיי במבוכה ולא יודע מה לעשות, כמה אני מתרגש מכל הסיטואציה הזו.
“רוצות אולי לשמוע מוזיקה? שכל אחד ישים בתורו שיר שהוא אוהב?” אני זורק משהו לבסוף, זה עבד יפה עם דוד שלי ועם כמה חברים שלי אז למה שזה לא יעבוד עם שתי הבנות דודות הרחוקות שלי?
“רק בלי שירים עם צרחות.” אריאל מתעקשת, אני פשוט רוצה להחטיף לאנשים שמדברים ככה על המטאל אבל במקום זאת אני פשוט שותק, משתלט על היצרים שלי למרות הקושי הגדול שבכך – כשזה מגיע למוזיקה (ומוזיקה זה החיים שלי) קשה מאוד לנהל איתי דיונים, בטח כשיש אי הסכמות ופערים עצומים.
“אז בלי ג’סטין ביבר אם ככה.” אני עוקץ בחזרה, מבהיר לה את עמדתי, היא בתגובה מחייכת לעברי בממזריות ושותקת, לעומת זאת לאלינור אין מה להגיד והיא רק יושבת לה בפינה ומחייכת במתיקות לעברי, אני מתחיל לחשוב שגם לה יש רגשות כלפיי, התחושה הזו משמחת אותי כל כך וממלאת אותי בביטחון עצמי.
“טוב, אחת מכן תשים שיר ראשונה.” אני מוסיף, אריאל מתנדבת לעשות את זה וכעת אנחנו ניגשים ליו טיוב, היא מקלידה באפשרויות ואני דווקא שמח לגלות שהשיר שהיא בחרה הוא לא נורא כל כך – זה Chandelier של סיה, שיר בהחלט סביר, היה אותו בסדרה שאני מאוד אוהב ככה שבכלל אין בעיות מבחינתי.
וכך השיר מסתיים וכעת מגיע תורה של אלינור, היא בוחרת בשיר פופ קצבי כלשהו שאני לא מזהה, אני לא אוהב את המוזיקה אבל מי אני שאגיד משהו רע לנסיכה הזו? מבחינתי היא יכולה לעשות הכל, ואז מגיע תורי.
“אז איך אתן רוצות לעשות היכרות עם הרוק? אתן רוצות להתחיל ממשהו מאוד מיינסטרימי ועדין או להיכנס להארד קור של הסגנון?” אני שואל, אריאל לא עונה אבל דווקא אלינור מתרגשת מאוד מהשאלה שלי ונחושה להכיר משהו חדש.
“תביא אותה בהארד קור, איזה להקות יש בכלל לשמוע? מה, ניקלבק?” הייתי הורג כל אחד על שאלה טיפשית כזו אבל לא את אלינור, אותה אני אוהב ואני אסלח לה על הבורות המוזיקלית הזו – אני מוכן לחנך אותה בתחום.
“ניקלבק? את אוהבת אותם?”
“לא.” היא אומרת, יופי, איך אפשר לאהוב את הלהקה הזוועתית הזו בכלל?!
ואז אני ניגש להקליד, אני בוחר להשמיע לה דווקא את אחד השירים היותר כבדים של אחת הלהקות האהובות עליי, ג’ודאס פריסט.
אני מקיש Freewheel Burning וניגש מיד לאופציה הראשונה בחיפושים, אני מביט בהתרגשות בתמונה של הטנק שנראה כמו נמר שמעטר את עטיפת אלבום המופת של הלהקה, Defenders of the Faith, אלינור ואריאל מביטות במראה הזה בסקרנות מהולה בבהלה קלה.
“מה זה לעזאזל?” אריאל תוהה, אני לא יודע איך אני הולך להסביר את זה למישהי שכלל לא מבינה דבר ברוק ומטאל.
“זה אחד הדברים הכי קוליים בעולם כולו.” אני אומר בחיוך נלהב ולוחץ, מיד השיר מתנגן בסערה של גיטרות מטורפות ואז רוב הלפורד (הסולן של הלהקה) נכנס בצרחה משוגעת וסוחף אותנו פנימה.
אני בוחן כיצד אריאל ואלינור מגיבות לזה, אריאל לא ממש מתלהבת וניכר כי היא לא מתה על זה אבל אלינור, הו, זה סיפור אחר לגמרי.
בתחילה לוקח לה זמן לעכל את זה אבל ככל שהשיר מתקדם היא נכנסת לאווירה, ואז בסולו הגיטרה האלוהי והאגדי אני מבחין בתגובה מפתיעה ולא צפויה – היא בוכה, כן, אהובתי בוכה משיר מטאל שאני ממש אוהב, מי היה מאמין?
כשהשיר מסתיים אני מביט בה בתהייה ורוצה לבדוק מה ריגש אותה כל כך, אבל בעצם אני יודע היטב, זו ההרגשה כשאתה שומע מטאל לראשונה ונכנס לתוך האווירה – כשזה תופס אותך אי אפשר לצאת, ואז אין הרגשה טובה מזו.
“אז מה אתן אומרות?” אני שואל, למרות שאני יודע היטב מה אלינור אומרת על זה, היא התרגשה והוקסמה.
“זה לא משהו.” אריאל אמרה, אוי נו.
“תקשיב, אביתר, אני לא יודעת מה זה היה אבל זה היה הדבר הכי מדהים שאי פעם שמעתי. איך שהגיטרות משתלבות ככה ביחד, וואו, זה קרע לי את הלב!” אלינור דיברה, עיניה המקסימות עדיין נוצצות מרוב דמעות של התרגשות, אני מחייך לעברה ומרגיש כיצד אני בעצמי עומד לבכות מרוב התרגשות – כיצד אנחנו מתחברים אחד לשנייה במקרה, או שלא במקרה, אולי זה נועד לקרות.
“העיקר תמיד חשבתי שמטאל זה רק צרחות, זה ממש לא ככה.” היא סיכמה, אני מהנהן בראשי ומרגיש כיצד אני מתאהב בה אפילו יותר, כיצד אנחנו כל כך קרובים – זה אולי יישמע דפוק לכל אחד אחר אבל בשבילי זה ודאי, אנחנו נהיה יחד, איך נעשה את זה? זו כבר שאלה אחרת, אבל אני מאמין בעצמי ובאלינור, אני מאמין שהאהבה יכולה לנצח ובגדול, כנגד כל הסיכויים, האהבה הזו יכולה לפרוח – לאט לאט זה יקרה.

I Love My Second Cousin – פרק 6
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך