Let Demian Die – מי הוא השותף שלי? – חלק 2

אני והמחלה 25/01/2017 484 צפיות אין תגובות

הגענו לבניין הפנימייה, כבר בכניסה ראיתי שהוא מחולק, יש שלט לכיוון מגורי הבנות ושלט לכיוון השני מגורי בנים. מתחת לשלטים היה איסור כניסה “מי שייתפס יושעה ואף יסולק מבית הספר”. נשמתי נעתקה לרגע, ממש רציניים פה. פנינו לכיוון מגורי הבנים והמנהל התחיל לירות את החוקים “אסור לבשל בחדרים יש מטבחון לכל שני חדרים ורק שם מותר לבשל. אסור לך להיכנס למגורי הבנות, אסור לעשן,” תוך כדי שהוא דיבר הוא אפילו לא העיף מבט אליי, זה היה ברור שהוא אמר את זה המון פעמים. “אסור סמים וסיגריות, כמובן שאסור גם יחסי מין בין גברים. חובה לשמור על ניקיון, פעם בחודש מורה עובר ובודק את מצב החדרים. אם משהו נשבר או נהרס אתה והשותף אוטומטית משלמים חצי חצי, אלא אם כן אחד מכם לוקח את מלוא האחריות” אבי הגיב בפליאה ” אתם מאוד קפדניים, אבל אין לך מה לדאוג בני הוא ילד ישר הוא לא יעשה לכם בעיות”. המנהל הגיב במהרה “כן כן, אני פשוט מחוייב להגיד לו את כל החוקים ויותר מאוחר הוא גם יחתום עליהם בכדי למנוע מצב של אי הידיעה”. נכנסנו לחדר בקומה השנייה, החדר היה ממש מגניב אבל לא ראיתי את השותף. רצפת החדר היתה פרקט בהירה והקירות היו בצבע חום כהה, היו שתי מיטות יחיד מעץ לבן עם מצעים כחולים. אחת היתה בצד ימין והשניה ממול. היה חלון גדול באמצע הקיר שמול הדלת ומתחתיו היה שולחן עץ לבן תואם למיטות, עליו נח מחשב ובפינה היה כלי מעוגל שבו מספר עטים ומספריים.
ליד כל מיטה היתה ספרייה. אחת היתה ריקה והשניה מלאה, כנראה שזה שייך לשותף.

“טוב כמו שאתם רואים החדרים במצב מאוד שמור וטוב ואנחנו מבקשים לשמור עליהם ככה”. הוא לקח נשימה והמשיך “השותף שלך כרגע לא פה הוא מנקה את החצר כחלק מעונש”. אבי נבהל והגיב במהירות ” אתה שם את בני עם ילד בעייתי?”. המנהל נאנח וענה ” תקשיב אני לא מכיר את הבן שלך הוא עבר לפה בכיתה י’ב וזה מה שפנוי, התלמידים בבית הספר הם איכותיים, גם הבעייתים הם ילדים טובים. אם הם לא יסתדרו סורה ידבר איתנו ונמצא לו פיתרון”. המנהל הטה את ראשו והסתכל עליי”אין לך את המדים נכון? מחר בבוקר לפני הלימודים תגיע למזכירות ותיקח”. לא ידעתי איפה המזכירות אבל אני אסתדר “בסדר”. אבי התקרב אלי ,התכופף מעט וחיבק אותי ” בני אני אלך עכשיו לסגור כמה עניינים עם אדון היטורי ואז אזוז הביתה, תתקשר אלינו בערב”. הנהנתי לעברו “בסדר נסיעה בטוחה”. אבי חייך אליי, הרגשתי שהוא חושש. הם יצאו מהחדר וסגרו את הדלת. נשארתי שם לבד שכבתי על המיטה המסודרת והמחשבות הסתחררו בראשי. מה יהיה מחר, מי השותף שלי, למה הוא קיבל עונש ואיך אני אתמצא בבית הספר החדש. לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות. החלטתי לקום ולהכיר את השותף דרך החפצים שלו, רק מה שגלוי כמובן. הסתכלתי על הספרייה במדף הכי תחתון היו את ספרי הלימוד אבל הם היו מלאים אבק, זה אומר שהוא לא נגע בהם הרבה זמן. נראה שהוא לא משקיע בלימודים, או סופר חכם שהוא לא צריך את הספרים האלה. במדף מעל היתה קופסה סגורה ושתי צמידים שחורים ליד, במדף מעליו היה דאורדאורנט, בושם, כמה שרשראות וקובייה הונגרית.
הוא בנאדם מטופח שאוהב תכשיטים. אני אף פעם לא שמתי, הרגשתי שזה פוגע בגבריות שלי, כנראה זה נובע מהחוסר ביטחון שלי. אני יודע שבמראה אני לא נראה מה שמכונה ‘גבר גבר’, אני לא גבוה במיוחד, הכתפיים שלי די צרות ואין לי הרבה שרירים. ניסיתי בחופש לעבוד עליהם, הייתי מתאמן הרבה אבל זה פשוט לא הופיע על הגוף שלי. אני מודה, היה שינוי אבל הוא היה כה קטן שזה כ”כ דיכא אותי, עבדתי חודשיים והתאמנתי כמה פעמים בשבוע בשביל כמעט כלום.
לפתע נזכרתי שבכניסה לחדר מופיע מספר החדר והשמות של הדיירים בו. יצאתי החוצה להסתכל וראיתי שקוראים לו דמיאן. איזה שם מיוחד, הוא לא נשמע יפני, תהיתי אם דמיאן הוא יפני עם שם אמריקאי או שהוא בכלל אמריקאי. השם שלו גרם לי להיות עוד יותר סקרן בנוגע למראה שלו. נכנסתי חזרה והסתכלתי על המיטה שלו שהיתה מסודרת להפליא, הבנתי שהוא בן אדם מסודר, שמחתי, אני גם כזה אז יהיה לנו קל להסתדר. התחלתי לדמיין איך אני והוא נהיים חברים טובים שמבלים בהפסקות ואחרי הלימודים. דמיאן יכיר לי את החברים שלו ואני אהיה חלק מהחבר’ה, אולי אפילו נהיה כ”כ קרובים שנזמין אחד את השני לבתים בסופ”שים. חייכתי לעצמי בטיפשות.
תהיתי מתי הוא יגיע, רציתי כבר להכיר אותו היו לי המון שאלות אליו כמו על איך החיים בפנימייה, איך בית הספר, מי נגד מי, שיספר לי על עצמו קצת ועל מקור השם שלו. הפלגתי בדימיון לכל מיני שיחות שיכולות להיות לנו. הרגשתי לחוץ קצת מאיך שאני נראה, הלכתי למראה מאורכת שהיתה תלויה בחדר והסתכלתי על עצמי, אני בחור די רזה בגובה ממוצע, יש לי שיער שחור עד האוזניים ועיניים חומות. אם יש משהו שתמיד מחמיאים לי עליו זה על האף הקטן שלי, מצד אחד אני אוהב אותו אבל לפעמים הוא גם גורם לי להרגיש שיש לי פנים עדינות מידי ואני לא גברי מספיק. החלטתי שאם אני לא מספיק רגוע כדי לישון אז לפחות אני אפרוק את המזוודה שלי.

אחרי חצי שעה שסיימתי לפרוק את המזוודה ולשים את כל החפצים בספרייה שלי, הרגשתי את העייפות נופלת עלי סוף סוף.

שמתי את הראש על הכרית ונרדמתי תוך דקה.

Let Demian Die – מי הוא השותף שלי? – חלק 2
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
תגיות: , ,
סיפורים נוספים שיעניינו אותך