פרק נוסף יפורסם בהמשך, אשמח לתגובות :)

הילדה מעמק השמש | פרק 1

21/03/2011 859 צפיות אין תגובות
פרק נוסף יפורסם בהמשך, אשמח לתגובות :)

אני מתעוררת לקול צווחת אושר.
“היום הראשון של החופש!” קוראת מילי, מקפצת מהמיטה ופוצחת בריקוד עליז. כמה שילדה קטנה יכולה לעצבן, אני חושבת. אני מושכת את השמיכה עד מעל לראש ומכסה את האוזניים בכרית.
מילי ממשיכה לרקוד ולזמר שירים עליזים.
“נו, תיה, מה איתך? היום הראשון של החופש!” היא אומרת בהתלהבות ומושכת את השמיכה מעליי. אני מתיישבת על המיטה, עצבנית.
“בואי נרקוד, בואי!” קוראת לי מילי ומושכת אותי בידה הקטנה. אני משתחררת בקלות מאחיזתה.
“מעצבנת,” אני מפטירה לעברה במבט חמוץ. היא מוציאה לי לשון וממשיכה לקפץ ולרקוד.
אני פוסעת לכיוון חדר האמבטיה. אני שוטפת פנים, מצחצחת שיניים. אני מנסה גם להבריש את השיער, אבל הצטברו בו כל כך הרבה קשרים בלילה שאני מחליטה לוותר.
בבואתי במראה מביטה בי בפרצוף מחייך. נסיכה, כך כינו אותי כולם כשהייתי קטנה. עכשיו רק אבא קורא לי כך, כשהוא במצב רוח טוב. “את בת של מלך, תיה,” הוא אומר לי, “יפיפיה כמו נסיכה.” תמיד הייתי יפה. כשאני עוברת במסדרונות בית הספר כולם מדברים עליי. הבנות מקנאות, הבנים מרעיפים מחמאות. שיער בלונדיני עד המותניים, עיניים אפרפרות עטופות בריסים ארוכים וצפופים. עיניים שבעזרתם אני מפילה כל בחור לרגליי. בנוסף אני רזה, רזה יותר מכל הבנות בכיתה. אולי אני קצת נמוכה – אבל זה לא מפריע. מי בכלל שם לב לגובה?
בעודי מביטה במראה, מתבוננת היטב בכל פרט בפניי, אני נזכרת במה שמילי אמרה בחדר. היום הראשון של החופש. היום שכל כך חיכיתי לו.
אני לוקחת מיד את המברשת ומתחילה להבריש את השיער במרץ, מתעלמת מכמות השערות שנשארות על המברשת. כשאני מסיימת, אני הולכת בשקט לחדר של אמא ואבא. אני ממלמלת בחיוך בוקר טוב לאמא כשהיא עוברת על פניי וניגשת מיד לשידה שלה.
יש לאמא כל כך הרבה מגירות בשידה. מילי תמיד מתבלבלת ועושה בלגן. פעם אחת שלחתי אותה שתביא לי את הבושם הנהדר של אמא. היא עשתה בלגן כל כך גדול במגירות – חטפתי אחר כך צעקות כהוגן בגללה – ומאז נשבעתי שלא אשלח אותה יותר לעולם.
אבל אני לא מתבלבלת. אני יודעת בדיוק איפה מונח כל דבר, מהבושם הנהדר ועד האודם. אני ניגשת במיומנות למגירה השלישית, פותחת אותה. אני שולפת את העיפרון לעיניים, את האודם הוורדרד המבריק, את הרימל שמבליט את הריסים וגורם לכל בחור למלא את מבוקשי בהינד עפעף, ולבסוף גם את הבושם הנהדר, כמובן.
כשכל הדברים ברשותי, אני חומקת בזהירות בחזרה לחדר האמבטיה. שם אני מורחת את האודם, מותחת בעזרת העיפרון קו עדין מתחת לעיניים. אני נוטלת את הבושם – השפרצה קטנה מתחת לכל אוזן – ומבליטה את הריסים. לאחר המלאכה המרובה, אני מרימה את עיניי את המראה, מביטה בתוצר הסופי. מושלם.
אני פוסעת לחדר השינה בצעדי דוגמנית. שם, אני פותחת את הארון הגדול המלא בבגדים. כבר תכננתי מראש איזה בגד ללבוש, לכן אני לא מתעכבת בהתלבטויות.
חצאית קצרצרה פרחונית, חולצה אלגנטית לבנה. אני נועלת את הנעליים הורודות. אני נעמדת וצועדת ברחבי החדר. ההרגשה לא נוחה, ההליכה לא יציבה. אין ספק שהנעליים לא נוחות, אבל כאלו הן נעלי עקב. חוץ מזה, זהו מחיר שאני מוכנה לשלם בשביל יופי. אני ממשיכה לפסוע בצעדים גדולים, מזכירה לעצמי כמה הייתה צריכה לשכנע את אמא שתרשה לי לקנות את הנעליים האלו. “מתרגלים לזה,” אני ממלמלת ויוצאת מהחדר. אני עוברת על פני מילי ותופסת בחולצתה.
“תעזבי אותי,” היא צועקת, “מעצבנת!” אני מניחה אצבע משתיקה על שפתיה.
“תקשיבי,” אני לוחשת לה. היא מרימה אליי מבט ומחייכת. “לקחת את האיפור של אמא?” היא שואלת. אני מהנהנת. “את שוב צריכה שאני אחפה עלייך? תשכחי מזה.” היא מתנערת מהאחיזה שלי.
“לא, בבקשה, רק הפעם,” אני מתחננת. זה יום חשוב, היא יודעת את זה. למרות זאת מילי מנידה בראשה ומושכת כתפיים.
“אעשה כל מה שתבקשי,” אני אומרת לה, נכנעת. הבעת ניצחון הציפה את פניה.
“כל מה שאבקש?” היא מוודאת.
“הכל.”
“עשינו עסק!” היא מושיטה לי יד, ואני בחוסר רצון מובהק לוחצת אותה.
“עכשיו,” אני אומרת, “מה את רוצה?”
“תני לי לחשוב על זה,” היא משיבה. “לכי, אל תדאגי. אני אחפה עלייך,” היא קורצת לי ומתרוממת לתת לי נשיקה על הלחי. “את האחות הכי טובה בעולם!” היא רצה במעלה המדרגות, מצחקקת.
אני חומקת בזהירות מאבא, ויוצאת מהבית דרך הדלת האחורית. משב רוח חם מקבל את פניי.
אני מסתובבת ברוח, חצאיתי הקלילה מתנפנפת. כאן בגבעות, הקיץ היא עונה קסומה. לא חם מידי, לא קר מידי. הכל ירוק מסביב. אצלנו בגינה, עצי התפוח והאפרסמון כבר התחילו לפרוח, הדשא ירוק ורך כל כך.
אני ממשיכה להסתובב, כשלפתע אני מבחינה בה, שוב, צועדת בעמק. היא לובשת בדיוק את מה שלבשה כשראיתי אותה בפעם שעברה. מתי זה היה? לפני יותר משבוע, אני בטוחה. לא נראה שהמכנסיים החומים והחולצה האפרורית כובסו מאז. נוספו להם כתמים והם היו מקומטים. היא עוד אחת מילדי העמק המוזנחים. מסתובבת כל היום בלי לעשות דבר, בעוד כל ילדי הגבעות לומדים בבית הספר. בבית הספר למדנו שככה הם כל תושבי העמק. מוזנחים, מלוכלכים, פראיים. אני יודעת שזה לא מוסרי, אבל אני ממשיכה לנעוץ בה מבטים. נראה שהיא לא שמה לב. יש לה שיער חום ארוך ומקורזל. מתי היא הסתרקה לאחרונה? בטח יש בו כל כך הרבה קשרים, פי מליון משלי. היא תושבת העמק היחידה שראיתי אי פעם מטיילת באזור הזה, כל כך קרוב לגבול. בפעם הראשונה שראיתי אותה, סיפרתי עליה לאבא. הוא לא אוהב אותם, את תושבי העמק.
“מופרעים,” הוא אמר בסלידה. “חושבים שהם יכולים להשתוות לנו. חה!” הוא פלט ועזב את שולחן הערב תוך כדי שהוא מניד את ראשו.
אבל הנערה הזאת לא נראית מופרעת. אולי מוזנחת, אבל לא מופרעת. יש לה עיניים כהות, כמעט שחורות. יש לה המון נמשים. על הלחיים, על האף, על המצח, על הסנטר, על האוזניים. אפילו הזרועות מנומשות. אני חושבת שזה דווקא די יפה. אמא הסבירה לי פעם שהנמשים מתרבים בגלל השמש. אצלנו בגבעות אין לאף אחד נמשים, חוץ מהבן של מנהל המכולת. יש שמועות שהוא מאומץ.
אני ממשיכה להתבונן בה, בנערה הזאת. היא נראית בת גילי. מי יודע, אולי היינו יכולות להיות חברות אם היא הייתה גרה פה איתי בגבעות, או אני הייתי גרה שם… לא, לא, שטויות. לעולם לא אגור בעמק. אני מסלקת מיד את המחשבה הנוראה מראשי, ובונה את המשפט מחדש: לא, לא היינו יכולות להיות חברות. היא גרה שם, אני פה. כל אחד במקומו. ככה זה צריך להיות.
אני מסירה את מבטי מהנערה. משב רוח קל פוגש בי ופורע את שערותיי. איזה מזג אוויר נהדר! עיניי נעצמות, אוזניי מקשיבות לקול ציוץ הציפורים מהעצים מסביבי. אני מניחה לדמיון להשתלט עליי ומתחילה לחלום בהקיץ.
“תיה,” נשמע קול קורא. איזה קול מוכר, אני חושבת.
“תיה,” הקול חוזר. “היי, תיה! את שומעת אותי?” מישהו מנער את כתפיי. אני פוקחת עיניים בבהלה.
“דיקון!” אני קוראת ומרגישה איך פניי מאדימות. מזל שהחלטתי לוותר על הסומק של אמא. “מה אתה עושה פה?” דיקון פוסע צד אחד קדימה לכיווני, מיישר את חולצתו.
“באתי לקרוא לך. היום הראשון של החופש, לא?” הוא צוחק צחוק מתוח וקורץ לי. עכשיו אני מרגישה שפניי כבר עולות בלהבות.
“אה,” אני פולטת. מה ההפתעה פה? אני שואלת את עצמי, הרי קבענו זאת מראש. “נחמד מצידך,”
הוא מבטל את דבריי בתנועת יד, כמנסה להיראות צנוע. “למענך אבוא לכל מקום שבעולם,” אני מחייכת, נבוכה. דיקון מושיט לי את ידו. “נלך?”
אני לופתת את היד המושטת כמאשרת את דבריו. אנחנו פוסעים כך, יד ביד. אני מזכירה לעצמי: ראש מורם, גב זקוף. כמו גברת אמיתית. אנחנו ממשיכים בהליכתנו לעבר העמק…
לא, אני חושבת. לא לעבר העמק. הרחק מהילדה המוזרה הזאת, שמסתובבת שם ללא מעש.
“רוצה ללכת לבית שלך?” אני מציעה בפתאומיות. דיקון נראה נבוך. הוא עוצר במקומו.
“ג’ו בבית, וגם ההורים שלי, חשבתי שאת מעדיפה מקום שנהיה בו רק שנינו, לבד…”
“כן, כמובן. סתם הצעה מטופשת.” אני קופצת שפתיים ואנחנו ממשיכים בהליכה. איזה ביש מזל.
דיקון עוזב לי את היד ומפנה לי את גבו. הרוח, שהחלה לנשוב בעוצמה, מבדרת את שערו השחור כלילה.
“דיקון,” אני אומרת לו, “יש לי מקום שאפשר ללכת אליו. אני חושבת שהוא ימצא חן בעינייך, רוצה?”
הוא מסתובב אליי, מחייך חיוך קטן. “נלך,” הוא לוקח את ידי. טוב, אפשר לומר שניצלתי.
אנחנו הולכים, אני מובילה. הרוח נושבת בחוזקה. אני מרגישה את הקור, ועובר בי רעד. דיקון כנראה שם לב, כי הוא פושט את הז’קט שלו ונותן לי. כמה אצילי מצדו.
“תעצום את העיניים,” אני מבקשת. הוא עושה כדבריי. דיקון לא אחד ששואל שאלות.
אני מזהירה אותו בכל פעם שיש אבן או ענף שנפל בדרך.
אנחנו הולכים בצעדים איטיים, ולבסוף מגיעים. המקום לא השתנה כמעט מהאביב שעבר, רק נוספו פרחים מלבלבים והנחל כבר לא עולה על גדותיו. עוד נשארו עדויות לחורף שעבר – ענפים שבורים, בוץ טובעני – אך אין ספק שזהו מקום יפיפה.
“הגענו,” אני אומרת בחיוך. תפקח את העיניים.”

הילדה מעמק השמש | פרק 1
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך