זה לא נותן לשים כאן את הדגשים שהייתי רוצה לשים, אבל לא נורא. תהנו.

איך אני מרגיש

26/03/2021 124 צפיות אין תגובות
זה לא נותן לשים כאן את הדגשים שהייתי רוצה לשים, אבל לא נורא. תהנו.

ערב טוב לכולם. אני שמח שיכולתם להגיע, ואני מודה לכם שבחרתם להשקיע קצת מזמנכם הפנוי כדי לגשת את המונולוג שלי – אל תבּהלו, אני יודע איך זה נראה, אבל יש לי בגדים נקיים ושלמים בבית. הם פשוט משחקים מחבואים כרגע, אני חושב, נראלי. גם אותם כלים שבורים שאתם רואים סביבי הם רק כאן כסמל – כןכן, גם הבגדים שלי הם סמל.
חשוב לי לציין, אין לי מטרה ברורה במונולוג הזה. לא הכנתי אותו מראש. לא ישבתי לתרגל אותו בבית לפני. כאילו, עלו לי מחשבה פה ומחשבה שם (ככה הגעתי לעשות את זה), אבל לא יותר מזה. האמת שהייתה עוד סיבה. אני חושב שהרגתי את הצורך להרגיש. יש דרכים רבות להרגיש, ופעמים רבות את רוב הדרכים ממש קל להשיג. הבעיה היא שרובם (ובדרך כלל זה קשור לעצם היותם קלות כלכך) הן לא דרכים כדאיות כלכך. לעיתים תכופות דקה אחר קיום אותם מעשים, חרטה וכאב עמוק גדול יותר מגיע.
אני מצטער מראש על האורך והקושי שכנראה תכלול הקריאה הזאת, אבל אני מודה לכם מראש אם אתם אשכרה עוברים את כל זה.
[קם, ניגש לארנק. פותח אותו ומסובב, שטר קטן נופל ממנו לאט לאט. כמה רגעים של שקט עוברים בזמן שהשטר עושה את דרכו. מרים שטר ומחזיק אותו באוויר, בין הדובר אל הקהל]
כסף זה דבר מדהים. בעצם, כסף מסוגל לייצג הכל. עבורך הוא ייצג את הטיולים הרבים שאתה מקיים כחלק משגרתך. עבורי הכסף ייצג את הבית, המקום שבו אני יכול לשכון ולהרגיש בטוח. אל תעשו לי את הפרצופים הללו, במייצג אני מתכוון שהכסף הזה יכול להיות אותו הדבר שישיג לכם את זה. חמישה שקלים שווים קפה בקופיקס לאחי, מכור הקופאין, בעוד שלי חמשת השקלים שווים שקית קטנה של גומי, ולאמא שלי, היא בכלל רואה בהם את ערך העגלה, שהרי באותם חמשת השקלים היא תשמש כדי להוציא עגלה ממקומה שם בסופר. כסף הוא ערך אוניברסלי לצרכים הכוללים של כל אחד ואחד מאיתנו.
גם לאלה שיגידו שיש דברים שאותם היא אפשר לקנות בכסף אגיד שכדי לראות את חברים שלי, אני צריך לשלם 21 שקל לאוטובוס. כדי שאחותי תצא בבטחון מהבית, היא צריכה להוציא כמות כסף יומי (אין לי מושג איך להתחיל לחשב את זה אפילו) של כסף על איפור וקרמים, שלא לדבר על עלות הבגדים שלה (למרות שרוב הבגדים שלה נקנו בין העשר לשלושים שקל, אז רק תכפילו את זה בכמות הבגדים הלא נורמאלית שהיא לובשת אחד על השני ביום והנה לכם תשובה). אפילו גיסתי, כדי שהיא תוכל לשבת עם בנה יום בבית, היא תצטרך 18 שקל בשביל שלוש קופסאות גרבר לשלוש ארוחות לשלושה טיטולים. זה אחד החישובים הגרועים בהתחשב בכך שילד לא אוכל שלוש קופסאות גרבר ביום ושלוש ארוחות ושיש עוד המון הוצאות יומיומיות סביב הילד אבל נזרום עם זה.
זהו אינו שטר של כסף, השטר הזה לא יקנה לכם בית, טיול, איפור, גם לא סוכריה. השטר הזה מייצג חלומות. הוא מייצג עד כמה אתם מסוגלים להתרכז, כמה אתם צריכים לשמוע משהו כדי להבין אותו, האם אתם סקרנים או משתעממים מהר, האם יש לכם יכולות נפשיות להתמיד לאורך זמן, כמה אתם מאמינים בעצמכם ועוד הרבה. השטר הזה גם יכול לסמן משהו טיפונת שונה, לא את החלומות שלכם, אלא את השמחה שלכם. מה אתם צריכים כדי להשיג, לשמר ולטפח אותה. פעמים רבות, ואולי אפילו כמעט תמיד, המושגים הללו הולכים ביחד, אבל אני מאמין שלא צריך להצליח להגשים את כל החלומות בהכרח כדי להיות שמחים וחשוב לדעת גם להפריד בין שני המושגים.
[צרצרים] אממ, אולי לא הבנתי אתכם נכון, אבל לא רציתם לדעת מה הסמלים הללו אומרים? מה הם מסמלים? זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, מסביר:
השטר ההוא, הארנק ההוא, מסמל את עוני עבדכם הנאמן. את הקושי שהוא מרגיש שהוא עובר. הוא לא שמח ולא “מלא”. ריקנות ועוני נמצאים לצידו פעמים רבות ולמרות העבודות הרבות שבהן הוא עבד, הארנק אינו רוצה להתמלא. זה נראֶה כאילו החיים תמיד דורשים ממנו תשלום רב יותר מההכנסה שלנו.
[מכניס את השטר לארנק בזהירות ומניח את הארנק במקומו. משם ניגש אל מסכת פורים ושם אותה על הראש]
האדם צריך לשקר על עצמו ועל אחרים כלכך הרבה, ללבוש כלכך הרבה מסיכות. מי אנחנו? אני לא חושב שמישהו מאיתנו יודע לענות על זה באמת, בצורה שלמה בלי להשמיט חלק פה ושם. אני יודע שאני לא. אני רוצה לראות את עצמי באור מסוים, אבל קשה לי לקבל את זה שאני לא אותו אדם שאני רוצה לראות. את אותו אדם שאני רוצה לראות, במקרה הטוב, חשוב לי שגם אחרים יראו. אני עושה הכל כדי שגם הם יראו את אותו אדם. כך, אפילו גם אם לא אכפת לי לראות שאני רחוק מהציפיות שלי, אני עשוי לשקר לעצמי כדי להראות החוצה את האדם שאני רוצה שיראו.
המקרה הרע הוא שאני פשוט רוצה שאנשים יראו אותי בצורה שהם רוצים לראות. אנשים יראה בזה כחוסר עמוד שדרה או כחולשה. במקרים אחרים, אנשים יכולים להאמין שזה נובע מרוע ומהרצון להטעות אחרים. אני חושב שזה פשוט רצון למשוך תשומת לב. אנשים רוצים שיראו אותם, שיאהבו אותם ויתנו להם כבוד. לאנשים חסר ערך לעצמם. אנשים לא מאמינים בעצמם וחושבים שהם לא שווים. יש בתוכם חורים וכל זה, רק דוחה אחרים. זאת אומרת שהם די אבודים בעצם. אז הם משקרים, לאחרים ולעצמם. הם בונים לעצמם תדמית חדשה ו”חיים על פיה”. הם לא נמצאים במצב טוב ולכסות את החורים, למלא את החסר ולקבל אהבה וכבוד, מהסביבה והחברה, בצורה אמיתית ונכונה, דורש מהם הרבה יותר משהם חושבים שהם יכולים להרשות לעצמם. לכן רבים פשוט “מזייפים”.
לפעמים המצב, יש שיאמרו, אפילו גרוע יותר. לאדם אין רצון או שאיפה. אין לו תמונה אידאלית אחריה הוא עוקב. יש לו פשוט סלידה מהעצמי הקיים והוא יעשה הכל כדי לשנות (או רק להראות כאילו) את התמונה הזאת. לפעמים האדם אפילו מדרדר יותר כי הוא מחפש דרך אחרת ובוחר בדרכים הקלות – כןכן, אותן דרכים קלות אשר הזכרתי מוקדם יותר – אשר מובילים אותו למקומות טובים אף פחות מאלה שמהן הוא סולד כלכך.
[ניגש לשולחן עגול קטן המחזיק תמונה סדוקה שבתוכה עומדים סביבו מצולמים המון אנשים בלי פנים או עם פנים לא מזוהים מלבד כמה ספורים, מוריד מאת המסיכה ומחליף אותה בתמונה. הוא מעביר את היד לאורך התמונה – היד נשרטת וכואבת – מוביל את האצבעות לכיוון הפנים המוכרים. כשהוא מגיע אליהם, ידו נחתכת. דם נוזל]
אנשים זה דבר מפחיד. אפשר להתעכב על זה רגע? אני מפחד להיפגש עם אנשים. אני מפחד לזהות אותם ברחוב. כשאני מזהה אותם אני מהר בורח או מוריד את הראש, מכניס אותו עמוק בתוך הטלפון שיהיה ברור שאני לא רואה אותם במידה והם מזהים אותי פתאום. אני מפחד אפילו לדבר איתם. כמובן, חברים, אבל אפילו מללכת לבקש עזרה בחנות למצוא את המוצר שאני רוצה אני משתדל להימנע.
קשה להבין מה האנשים האחרים באמת רוצים מאיתנו. קשה להבין מה כל אחד באמת חושב. זה כמעט בלתי אפשרי להיות עצמך סביב אותם כל האנשים בלי לחשוף איזשהו פגם ולהיפגע. אנשים לא מעריכים רגישות וכנות. אנשים לא מעריכים ייחודיות ושאפתנות – טוב, אני יודע שזה מוזר מה שאמרתי כאן, תנו לי להיות יותר ברור. אתם זוכרים את המסיכות? אז איזשהו אומן תחפושות מדהים (לא אחד שלובש אותם, אלא אחד שמכין אותם) הכין המון תחפושות והפך אותם למבוקשות ביותר. כמעט בלתי אפשרי להסתובב בלעדיהן.
רגישות מייצגת חולשה וכנות עשויה לגרום לאנשים להרגיש נורא לא נעים, עלפי עצמם או אחרים – אנשים רבים לא מעריכים את אותם ערכים – ייחודיות מציגה שוני, פגמים, הבדלים. היא הופכת דברים לבלתי צפויים ומטיחה חוסר שוויון. שאפתנות מציבה רף מסוים. היא מובילה לקנאה ויכולה להוביל להבדלי מעמדות. אנשים מפחדים מאותם ערכים. אנשים רבים אומרים שהם מעריכים רגישות, שלהיות שונה וייחודי זה טוב, שכנות זה ערך עליון ששווה להילחם עליו למרות הקושי שיש בלהחזיק בו ולהתמודד איתו ואפילו ששאפתנות זה דבר מבוקש ומבורך, אבל בתוך תוכם? אנשים שופטים את אותם אנשים בעלי הערכים הללו (ועוד הרבה אחרים). הם מפחדים מהם ומתרחקים. רבים לעולם לא יודו בזה ואף יאמינו בעצמם שהם לא כאלה, אבל המון אנשים מתנהגים בדיוק כך.
האמת שזה מוביל למצב ממש מצחיק: אנשים מעריכים ערך מסוים. הם יאמרו שהם מעריכים אותו והכל, אבל הם יודעים שאותו הערך הוא לא מוערך בכלל ואף מנוכר, ולכן יעשו הכל כדי להסתיר את אותו הערך.
אנשים רבים מפחדים פשוט להציג את מי שהם באמת. אנשים רבים מפחדים מהשיפוטיות של אחרים ומהכאב ההוא שקשה מאוד לתאר אותו במילים שאחרים יכולים לעשות לך בלי להזיז אף לא איבר אחד פרט לאיברי הפנים. ככל שאתה יותר שונה ו”מוזר”, כך הסיכויים שלך להכיר את אותו כאב גדלים, כך הסיכויים שלך לפחד מאנשים ולרצות להתרחק מהם גדל.
אבל הכאב העמוק ההוא שעליו אני מדבר, הוא כאין ואפס ביחס לכאב שה”חברים” של האדם עשויים לעולל לו. על ידי נטישה, על ידי פגיעה בעקב אכילס אשר אליו הם קיבלו גישה (באופן אקטיבי על פי בחירה או באופן פסיבי ללא רצון רב) ואפילו על ידי “העמדת פני החבר”.
עם זאת, אבים עדיין צמאים לקשר וימשיכו להושיט את ידם, לא משנה כמה פעמים היא תישרט או תחתך.
[מניח את התמונה על פניה וניגש למרכז הבמה. מתיישב על רצפת הבמה מול ערימה של שברים וגריסי נייר]
הכישלון. הכישלון גם הוא אינו פשוט. [צוחק צחוק חזק וכואב] סליחה, אני מתנצל, הצחקתי את עצמי. הכישלון זה בין הדברים הכואבים והקשים ביותר לעבור. הכישלון הוא התשובה מהמעסיק שלך שהיום לא תקבל את השטר שלך – אותו שטר הנ”ל, כן. הכישלון מראה לך שאתה לא מושלם. אתה לא התמונה שאתה מחזיק מעצמך. הכישלון מצריך אותך לעבוד קשה יותר וזורק את המאמץ שלך לפח. הכישלון עשוי לגרום לאחרים לזלזל בך ולראות בך בנחות – הוא עשוי לגרום לך לעשות זאת לעצמך.
הכישלון עשוי לגרום לדברים רבים, אבל אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר שהכישלון מכיל בתוכו הוא ה”חיידק אוכל התקווה”. כשאתה נכשל, אתה מתקשה לראות את האופק. אתה מתקשה לראות מעבר לכישלון ולזכור שיש מעבר לו, שהעולם לא נגמר ומחר אולי תוכל למצוא עובדה חדשה, אולי מחר תקבל שטר חדש.
[משנה לישיבה מזרחית]
וכמובן יש את הבגדים שלי. אני אומר לכם מה. התלבטתי המון מה ללבוש. רציתי ללבוש איזו חליפה ועניבה עם נעליים אלגנטיות ואולי אפילו כובע תואם, אבל כמו שציינתי קודם, סמלים. הבגדים המחוררים הללו הם, קודם כל והכי בפשטות, כי אין לי מספיק שטרות כדי לקנות בגדים אחרים. קר לי נורא, אבל אין לי ממש במה להתכסות.
את מכנסי שריון האביר הזה -אוקיי זה סיפור די מצחיק. לבשתי את המכנסיים כי פחדתי שמישהו מכם ינסה להרוג אותי, או אפילו סתם לפגוע בי. אני לא אומר חלילה שיש כאן בהכרח מישהו שמתכנן לפגוע בי (או בכל אחד אחר) בכוונת זדון, אבל תמיד צריך להיזהר. יש כאלה שכלכך לא מכירים עד כמה רעל, סכין וכלי פגע והרג אחרים כואבים ומסוכנים עד שהם מסוגלים להשתמש בהם בלי להבין את המשמעות, שלא לדבר על כך שיש כאלה שכלכך בורים להם שמסוגלים לא לדעת בכלל שהם משתמשים בהם.
כשבאתי ללבוש את החלק העליון של השריון, פשוט החלטתי שלא. הרגשתי צורך להיות חשוף. הרגשתי צורך לבוא ערום, אולי אפילו להיפגע, אולי סתם רצון להיראות?
זמננו אוזל וכבר מאוחר. דברים רבים אני עוד יכול לשתף. כמו שינוי. כמה מפחיד הוא השינוי. איך הוא יכול לקחת מאיתנו את כל מה שיש לנו, מה שהתרגלנו אליו ואת מה שאנחנו אוהבים ולהעמיד אותנו על נתיב חדש ולא ידוע. אובדן. החיסרון שהוא משאיר בנו, הגעגועים, הבדידות. הבדידות. השקט שנלווה אליה. הריקנות שהיא יוצרת. הנואשות שאליו היא עשויה להכניס את האדם. שנאה עצמית וחוסר אמונה בעצמי. התחושה של למה אני עדיין כאן? למה אני חיי ומה כבר אני יכול לעשות? תחושת הדחייה מהעצמי ותחושת המיותרות. ייחוס של אפס חשיבות לעצמי וכאב ריקנות אין סופי.

כל הסמלים כבר כאן, ויש לכך סיבה! אבל מפאת הזמן אנחנו נסיים להיום. אני מודה לכם ומעריך נורא שהגעתם עד הנה והקשבתם לי במשך שעתיים. זה לגמרי לא מובן מאליו.

איך אני מרגיש
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
18 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך