אמא

oliv 11/03/2020 137 צפיות 4 תגובות

כשהייתי קטנה הייתי לבושה בסוודרים ובבגדים של ילדים, ואמא שלי הייתה לבושה בתלבושות מנצנצות צבעוניות שמשכו לי את העיניים מאוד. עינייה החומות היו תחומות בתוך משיכות של עיפרון שחור, והשיער השחור הקצר שלה מזכיר לי היום בהזכרות לאחור שיער של מישהי משנות ה20. היא הייתה נראית כמו הופעה לא מוכרת והיא הייתה נראית בחוץ שונה מאוד מהתמונה שבה היא מופיעה תמיד כמו אמא. תמונה בתוך הזיכרון שלי.

היא הייתה צוחקת וגועשת. היה לה סומק שהיה גם מצוייר בלחיים אבל הניצוצות בעיניים שלה היו כולם אמיתיים, ממטירים לכל עבר כשהיא צוחקת וכל החתכים המיקרוסקופים בגוף שלה זולפים מזיעה או מרוק. והחתכים הלא מקרוסקופים זלפו מדמעות שעפו על כל הסובבים כשהיא מסתובבת כמו קרוסלה, ולפעמים גם משתן.
כשהמשפחה הייתה באה לליל הסדר הם היו מרביצים אחד לשני עם אוכל. ביצים, בצל, בצרחות וביזע, הצחוק נשמע כמו בכי רם של אדם המוכה למוות וחריצי העיניים זוהרים כמו החלק של הים שאור השמש פוגע בו: מסנוור עד כדי לובן. אף פעם לא הבנתי את המנהג ותמיד הייתי מתחבאת מתחת לשולחן, מפחד שיצליפו בעור הבהיר התינוקי שלי בבצל ירוק. הם לא היו מרחמים על אף אחד.

כשגדלתי:
כשגדלתי אמא שלי הזדעזעה מהצורה בה הייתי מבולגנת.
בהתחלה היא הייתה מכינה לי רשימות לעקוב אחריהן ובודקת שאני עוקבת. אחר כך כשהייתי כבר יותר גדולה התחילו החרדות, הצרחות וחוסר הקבלה. האיברים הפנימיים שלה היו סומרים כאילו עלו באש ורטט הידיים שלה הזכיר רעידת אדמה. העור שלה היה נמתח על הפרצוף בצורה שאף פעם לא ראיתי לפני כן. הייתה זו הבעה שלא הכרתי גם. אני יודעת שרציתי לעצום את העיניים. אבל משהו בבעתה הקלה שחלפה והרעידה את גופי משך אותי. שתינו רטטנו: היא מזעזוע ואני מאימה. שני גופים שרוטטים במרחב – שניה שנמשכת לנצח. כל החיים שלי היא נמשכת. כל החיים שלי אני יכולה לפתוח דלת זיכרון אל השניה הזו. ומה שקורה בהווה כבר לא צריך את התואר זיכרון יותר.

אמא שלי תמיד היא החברה הכי טובה בעולם. היא תמיד מקשיבה לחברות שלה ומייעצת להן. כשהייתי קטנה תמיד הייתי מסתבכת בכבלים של הטלפון – כשהייתי מוצאת אותה יושבת שם, ליד הסלון ומדברת איתן. אף פעם לא הייתי מוזמנת לפגישות שלה עם חברות, אבל תמיד הייתי מצליחה למשוך עשר דקות, להישאר, לצבור קצת חיוכים וגם לקחת כמה ביסקוויטים. נורא נהניתי מהחברה שלה ושל החברות. אלו היו רגעים נורא צבעוניים, עם אווירה צבעונית ומבטים צבעוניים, וקפה, ותה, וביסקוויטים.
כשגדלתי נהגתי לומר שאמא שלי כבר לא מכניסה שום דבר לפה, אלא אם כן יש לזה “ערך”. ככה היא קוראת לזה. כאילו ערכים של הנאה ושבע כבר לא קיימים. יש רק ויטמינים, אותם אנו מנסים לשאוב מתוך קליפות צבעוניות של מה שהיה נהוג לחשוב עליו כאוכל. ושום דבר אחר לא מספק.

כשאמא שלי התבגרה יותר, היא נהייתה קצת לחוצה. סובלת מהעבודה יותר ונשחקת. היא נראית עייפה וטרודה ורגעי האושר הם ההפסקות. ההפסקות שלה.

בגילאי ה20 מצאתי את עצמי הולכת בבגדים צבעוניים נוצצים. העיניים שלי נוצצות כמו איך שהשמש פוגעת בים ומטילה אור כל כך חזק שהן לבנות ומסנוורות. השחמתי והכפות ידיים שלי לא מזכירות ידיים של ילד. שיערי קצר באופן שגורם לי נוסטלגיה. למרות שתמיד היה לי שיער ארוך. כשאני מדברת עם חברות שלי האווירה הצבעונית מציירת ריח של ביסקוויטים. חוטי טלפון בדמיוני מתגלגלים ומתגוללים, בין האצבעות שלי, כשאני הולכת ברחוב חשוך, עם הפלאפון אני יושבת על אדן חלון נמוך ועונה לשיחותיהן.

פעם כשראיתי את אמא לא ידעתי לאן אני הולכת.
אבל היום כשאני רואה אותה אני יודעת.
ויום אחד כשיהיו לה נכדים שהיא תאהב אני אדע לאן אני הולכת. ויום אחד כשהיא תפסיק לעבוד אני אדע לאן אני הולכת. ויום אחד כשתגשים חלומות ותטייל בעולם אני אדע לאן אני הולכת. ויום אחד כשתזקין אני אדע לאן אני הולכת. ויום אחד כשכשאדע לאן אני הולכת אני אראה שהיא מתפוגגת, גם זה נכון.
שבילים של שמחה ועצב מצויירים. ואני לא בטוחה, בכלל לא בטוחה, שאני רוצה לראות. אבל לפחות אני יודעת שבמובן מסויים אני והיא תמיד נהיה. יש משהו בדרך שבה אדם שוכב על המים ואדם אחר שוכב מעליו, שמשנה. ישנה דרך אחת בה שתי עלמות עוברות. והיא והיא והיא והיא והיא שתיהן דומות. והדרך הזו שלה ושלה ועל כן שתיהן קיימות. ובסוף אני אלך אחריה גם. בסוף אני גם אבוא. וזה יהיה ללכת אחרי. למות פחות לבד זה סוף יותר טוב.

אמא
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (4)

יש כאן דברים שמרגישים…
אני מרגיש שהיה יכול להיות טיפה יותר, בייחוד בסוף
אבל באופן כללי יש כאן חומר

14/03/2020 00:40

    אני מתכוון שיש כאן הרבה דברים שמרגישים שורטים במובן הטוב

    14/03/2020 00:41

האמת איכשהו הרגשתי שהאקפוזיציה חייבים אבל היא לא משהו מרגשת או משהו ואז השאר טוב יותר ובסוף זה שיא כזה שמקבל צורה , אז הרגשתי שזה טוב. אבל אולי כי זה סתם נושא קרוב אליי

14/03/2020 02:13

ואו!
שנים לא נכנסתי לעמוד שלך.
וזה הדבר הראשון שקראתי,
זה כל כך יפה!
ומרגש

03/06/2020 02:54
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך