אני בחורה שמנה

karpas 25/05/2015 1531 צפיות 18 תגובות

אני בחורה שמנה
אני בחורה מלאה, שמנה, שמנה מאוד אפילו… אני רוצה לספר לכם איך העולם נראה בענייה של בחורה שמנה. איך אני מתמודדת עם העולם כל יום מחדש…

זה מתחיל ביסודי, כל כיתה שעליתי הלחץ החברתי רק הלך וגדל, המילה שמנדוזה כבר הפכה להיות השם השני שלי. הייתי שונאת לבוא לבית ספר, שונאת הפסקות, שונאת לשמוע את כל הלחשושים עליי בזמן השיעור. לא הייתי מספיקה להיכנס לכיתה וכבר הייתי שומעת “הינה השמנה הזאת הגיע, תגידי התגלגלת בדרך?”
ואז כולם צוחקים. הייתי מחזיקה את עצמי ומשחקת אותה שזה לא מפריעה לי. הייתי מקללת אותם בחזרה. אבל שום דבר לא היה עוזר. בשיעורים תמיד היה מישהו שהיה צוחק על חשבוני עם בדיחות כמו “תיזהרי הכיסא שלך עומד להישבר, הוא לא בנוי לעודף משקל כמו שלך.”
בהפסקות הייתי בודדה, ללא חברות, ללא חברים. הרגשתי שאני נמצאת לבד על אי בודד ויש המון אנשים מסביבי אבל הם כאילו מעולם אחר. כל הבנות בשכבה היו צוחקות עליי ועל זה שאני מזיעה כמו פרה, שאני לא מתקלחת. אף בן לא היה מוכן אפילו להסתכל לכיוון שלי. כך עברה הילדות שלי.

שהגעתי לתיכון הייתי בטוחה שאנשים התבגרו מעט ולא יציקו לי יותר, הלכתי לתיכון רחוק מהבית כדי שאף אחד מהיסודי שלי לא ימשיך איתי לתיכון. אבל זה לא עזר, בשבוע הראשון של התיכון אחד הילדים ה’מקובלים’ זרק בדיחה לעברי “תגידי, התקינו לך מנוף בבניין, כי לא נראה לי שמעלית מסוגלת להרים משקל כזה.”
ושוב ראיתי איך כולם צוחקים. כל העצב שעבר עליי ביסודי חזר אליי. ניסיתי להיות חברותית ולמצוא חברים, אבל המראה החיצוני שלי הרחיק ממני את כולם. שוב מצאתי את עצמי מסתובבת לבד ומחפשת את עצמי בעולם שאני לא שייכת אליו. בתיכון לכל בחורה היה כבר מישהו שהיא הייתה יוצאת איתו ולי אפילו לא היה למי לומר שלום בבוקר, שלא נדבר על לצאת. בתיכון זה כאב לי יותר, כי למרות שאנשים מתבגרים הם עדיין לא מסוגלים לקבל משהיא שנראית קצת אחרת מהם.

הגעתי לצבא, במקלחת הראשונה שלי שמעתי כמה בנות מתלחששות “ואוו, איזה שמנה היא, אין דברים כאלה. מה היא לא מסוגלת לשמור על עצמה?”
“כן זה באמת לא אנושי איך שהיא נראית. מה היא לא שמעה על דיאטה?”
לצערי כבר שמעתי, וניסיתי לא פעם. אבל מה לעשות שחילוף החומרים שלי בגוף כל כך איטי שגם חסה ומים גורמים לי להשמין. אתן לא מבינות איך זה לשמור על דיאטה ולעשות הכל בשביל להרזות ואז אחרי שבוע לעלות על המשקל ולראות שלא הורדת אפילו קילו. לעשות את זה עוד שבוע ועוד, לשמוע כל יום כמה אני שמנה ומכוערת. שאני מזיעה כמו פרה ולא מתקלחת. להישבר ולאכול ואז לראות שבמקום לרדת במשקל עלית עוד ארבע קילו. כבר לא נשארו דמעות בעיניי. אני בוכה מאז שאני ילדה, לא הייתה לי ילדות מאושרת, גם לא גיל ההתבגרות. כולם לעגו לי וצחקו עלי. אבל אף אחד לא ניסה להכיר אותי, לראות מי אני ומה אני שווה בתור בן אדם. על מה אני חושבת על מה אני חולמת, איך אני מתמודדת כל יום מחדש עם המציאות הלא פשוטה שלי.

המחמאה הכי גדולה ששמעתי מבחור שהייתי איתו הייתה “ואי, לשכב איתך זה כמו לשכב על מזרן מים.”
לא ידעתי עם לחייך או להיות עצובה, אם לצחוק או להזיל דמעה. האם זאת מחמאה? אני לא חושבת שאם משווים אותך למזרן מים זאת אמורה להיות מחמאה.

כל יום שהייתי נוסעת באוטובוס תמיד היו מסתכלים עליי, הנשים היו מסתכלות ומרחמות עליי במבט שלהן. הגברים היו מסתכלים והיה ניתן לראות במבט שלהם איך הם נגעלים ממני, אני לא התחלתי איתם, לא הסתכלתי לעברם, אבל כל מבט שהייתי מרגישה על עצמי, היה מבט שופט. הכי קל לצחוק על מישהו חלש יותר ממך, פחות ממך. הוא חלש, הוא לא יוכל להחזיר, אפשר לצחוק עליו כמה שבא לך. זה כמו כרית אגרופים שאתה מתאגרף עליה אבל היא לא באמת מסוגלת להחזיר.

הגעתי למצב שהחלום שלי היה להיות בולמית, שנאתי את עצמי יותר מאשר ששנוא אותי, שנאתי את ההורים שלי שהביאו אותי לעולם שבו אני רק סובלת, שנאתי את אלוהים שבראה אותי כזאת. זה לא עובר עם הגיל, לא. את מנסה להיות אטומה לזה, מנסה לשמור על קור רוח, מנסה להיות חזקה יותר מזה, אבל בכל פעם שאת מסתכלת על עצמך במראה את מבינה באיזה מצב את נמצאת. את לא מפסיקה לבכות עם השנים, את בוכה יותר, רק בלב שלא יראו, שלא ירגישו, שלא ירחמו עליי. את מנסה להילחם עם עצמך, לנסות ולא להיות את. את מעבדת את האני העצמי שלך. את עושה הכל רק בשביל שהחברה תקבל אותך.

כל רעיון עבודה שהיה לי בחיים היה סיוט, לא הייתי מספיקה להיכנס לרעיון אישי, ישר הייתי רואה את המבט הזה, מבט של: נו למה באת, נראה לך שאת יכולה לעבוד פה אם איך שאת נראית? רק עם היפופוטמים הייתי נותן לך לעבוד. אחרי שהייתי רואה את המבט הזה לא היה לי אפילו חשק להציג את עצמי, מה זה משנה הרי התשובה כבר ברורה מראש. אחרי אין ספור רעיונות עבודה קיבלו אותי לחלק פלאיירים באחד הקניונים. אולי כי חשבו שזה מצחיק שאחת כמוני תרוץ לאנשים ותחייך כשהיא נותנת להם פלאייר. שם הכל קרה…

“שלום אפשר להציעה לך את המבצעים שלנו?” שאלתי עוד מישהו שעבר מולי בקניון.
“את עובדת בלחלק פליירים כאן?”
“כן,” עניתי בהתפעלות.
מולי עמד גבר בשנות השלושים פלוס לחייב, נראה טוב, שפונה אליי בשאלה.
“תגידי, כמה זמן את עובדת בעבודה הזאת?”
” לא מיזמן התחלתי, זה היום השלישי שלי בעבודה.”
” אני רוצה להזמין אותך לרעיון עבודה אצלי, הנה כרטיס ביקור שלי תתקשרי אליי מחר בבוקר ונקבעה פגישה.”
הוא נתן לי את הכרטיס שלו והלך. הייתי בהלם, לפני שלושה ימים עברתי בכל רעיון עבודה אפשרי ועכשיו מישהו בא ומציאה לי עבודה? אם הייתי כוסית אולי הייתי חוששת שהוא רוצה לנצל אותי אבל אם איך שאני נראית לא נראה לי שיש לי ממה לחשוש. בבוקר למחרת טלפנתי אליו, ענה לי קול נשי “סוכנות דוגמנות ומשחק שלום.” הייתי בטוחה שאני הוזה, בטוח לא שמעתי אותה נכון. דוגמנות ואני??? זה בערך כמו לתת למנקה רחובות לנהל חברת היי-טק. בקול מגמגם שאלתי “סליחה לאן הגעתי?”
“לסוכנות דוגמנות ומשחק, איך אני יכולה לעזור?”
“אפשר לדבר עם ארנון?” מלמלתי לה בטלפון
“כן רק שנייה אני מעבירה אותך.” בטלפון שלי ניגנה מוזיקה ובראש שלי היה רעש אחר לגמרה, למה שמישהו ארצה לקחת אחת כמוני לסוכנות דוגמנות ומשחק? ענה הטלפון
“שלום, ארנון מדבר.”
“היי, זאת הבחורה מהקניון, נטתה לי את הכרטיס ביקור שלך ואמרתה לי להתקשר היום.” “אהה, מחלקת הפליירים. כן אני זוכר אותך, אז ככה תקשיבי, אני מנהל סוכנות דוגמנות ומשחק. אנחנו מחפשים משהיא שתוכל להיות הפנים של מותג חדש שהולך להיכנס לארץ, המותג הזה מתייחס לאנשים שצורכים מידות גדולות. את מעוניינת לקבל עוד פרטים בנושא?”
לא ידעתי מה לחשוב, מה אני מכוערת שצריכה לדגמן בגדים לשמנים או שאני יפה ובגלל זה הוא מציאה לי את זה. למה אני, אני הרי הכי מכוערת בעולם, אני מזיעה כמו פרה ולא מתקלחת. (לפחות ככה כולם חושבים עליי.) “אתה מציאה לי לדגמן לשמנים?” שאלתי בחוסר טאקט מוחלט.
” אני מציאה לך לנסות להיות דוגמנית למידות גדולות.”
יש דבר כזה בכלל חשבתי לעצמי, אנחנו לא אמורות לשבת בבית ולבכות על זה שאנחנו שמנות ומכוערות? “ואיך מנסים את זה?” שאלתי בקול מהסס.
“אני מציאה שתבואי אלינו לסוכנות. כאן המאפרת והסטייליסט שלנו יעבדו איתך קצת, ואז נעשה כמה תמונות פרומו, ומשם כבר נראה…”
שמעתי צלצולים באוזניים, רוצים לאפר אותי, וסטייליסט, מה זה בכלל? שאלתי את עצמי. “מתי אתה רוצה שאני אגיע לסוכנות שלכם?” שאלתי בקול של ילדה שקנו לה את המתנה שהיא הכי חלמה עליה בעולם.
“מתי נוח לך? מה דעתך על מחר בעשר בבוקר?”
“נשמע לי בסדר, אני יבוא מחר בעשר.” ארנון נתן לי את הכתובת והגעתי לסוכנות שלו כמו שקבענו. עשו לי תסרוקת חדשה, המאפרת איפרה אותי, הסטייליסט הלביש אותי בבגדים מהממים ואז הסתכלתי במראה, לא זיהיתי את עצמי, איך מבחורה כל כך מכוערת הפכתי להיות משהיא אחרת, משהיא שאני לא מכירה. זאת אני כן אני, אמרתי לעצמי בלב וחייכתי חיוך רחב שלא חייכתי כבר המון שנים.

מאותו היום הכל ישתנה בחיי, עברתי את האודישנים בהצלחה והפכתי להיות הפנים החדשות של המותג להלבשה במידות גדולות. אתם חושבים שעכשיו אני מאושרת? כן, אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. אבל אני מוכנה לוותר על הכל רק אם יחזירו לי את הזמן אחורה ואיתנו לי את הילדות שלי בחזרה, אבל ילדות אחרת. אני לא רוצה להיות מפורסמת, אני לא רוצה להיות הכי יפה, רק רזה יותר, רגילה יותר, והרבה יותר מאושרת…

אני בחורה שמנה
דרוג הסיפור 5 | 7 מדרגים

תגובות (18)

*ירצה ״למה שמישהו ארצה?״ לא, ״למה שמישהו ירצה?״ עבר. ״אני יבוא מחר בעשר״ לא ״אני אבוא מחר בעשר״ עבר -איתנו=יתנו. אממ הסיםור מרגש, מרתק ואת כותבת מעולה. באמת שאין לי מילים. אם זה אמיתי תדעי שאני סוגדת לך וממש שמחה בשבילך שעכשיו את מרגישה כבר טוב. אני יותר מאשמח לקרא קטעים נוספים. אוהבת

25/05/2015 23:40

    תודה רבה

    26/05/2015 16:07

הסיפור ריגש אותי, וגרם לי להזדהות עם הכאב של הדמות בתחילת הסיפור שלה. יש שגיאות כתיב, אני גם מציעה לך לעבור על הסיפור עוד פעם לפני שאת משחררת אותו (נכון,לפעמיים סתם אין כוח חחח) ושהוא היה מסודר כדי שהיה יותר נעים ולא מבלבל לקרוא אותו. לפעמיים אחרי נקודה לרדת שורה.
:-)

25/05/2015 23:56

    תודה על המחמאות, עשיתי עריכה קלה.

    26/05/2015 16:08

קטע מדהים! ממש מרגש, בעיות דימוי עצמי הם דבר שהרבה מתמודדים איתו, ובעניין השמנה זה מאוד ידוע ומדובר אבל לא עושים עם זה כלום.
למעשה לפעמים זה ממש מכעיס אותי, יחס של ילדים, לא הייתי ילדה שמנה, הייתי רזה ובכל זאת מצאו סיבות להבדיל אותי, בהתחלה זה היה משקפיים, אחרי זה גרה רחוק ובשלב כלשהו כי היה לי קוקו נמוך (כן, זאת הייתה סיבה), בקיצור, לא צריך סיבות אמיתיות כדי לשנוא, וכן גם הילדות שלי הייתה על הפרצוף.
הכתיבה שלך באמת מדהימה! ואם הצלחת לקום מזה בעצמך, אז אני מצטרפת לsomeone1 בהערצה.

26/05/2015 00:01

    תודה רבה, מרגש אותי לדעת שמצאת נקודות שמחברות אותך לסיפור.

    26/05/2015 16:10

הסיפור הזה ממש מצמרר ומדהים ואני ממש מזדה איתו ,אני אישית לא סבלתי מבריונות כזו , אבל הכתיבה שלך כול כך טובה שגרמת לי להזדהות איתה, לדעתי זה מה שהופך כותב לכותב טוב !! הסיפור כתוב בצורה מלאת רגש וסוחפת וממש אהבתי את הסוף ,איך שהיא חותמת את העניין ומוסיפה שהיא הייתה מוותרת על הכול כדי להיות רזה , כי בתכלס לאנשים רזים הכול הולך הרבה יותר קל.
לסיכום סיפור מרגש ואמתי ואהבתי ^_^

26/05/2015 00:47

    תודה רבה, גם על התגובה השניה, רגשת אותי, את מוזמנת לקרוא סיפורים נוספים שלי באתר (מבטיח שהם לא פחות טובים, רק ארוכים יותר חחח)

    26/05/2015 16:32

קודם כל, זה לא משנה אם כתבת על עצמך או על משהי אחרת, פשוט אהבתי את מה שכתבת.

26/05/2015 01:34

ומצטערת שזה מגיב לי שוב, אני מהאפליקציה והיא מפגרת ברמות. התחברתי לכל מילה במה שכתבת, במיוחד שאני חוויתי על בשרי את מה שנאמר בחצי מהסיפור הזה. אם זה מדבר עלייך שתדעי לך שאת מלכה, לא פחות מזה! ריגשת אותי לגמרי.

26/05/2015 01:35

    תודה רבה על המחמאות, מרגש אותי שמצאת לנכון לשתף אותי בילדות שלך ושאת מתחברת לסיפור, תודה :))

    26/05/2015 16:13

ממש אהבתי והתחברתי לכאב של הדמות את כותבת מושלם ריגשת אותי לגמרי

26/05/2015 07:42

    תודה רבה :)))

    26/05/2015 16:14

תודה רבה לכל המגיבים, והנה מגיע הטוויסט!
1. אני גבר
2. אני רזה
3. וזאת בדייה.
החמאתם לי מאוד, שמח שהצלחתי לחבר את הקוראים לסיפור ולהפוך אותו למשהו שמרגיש מאוד אמיתי, משהיא כתבה פה שזה מה שמפריד בן כותב לכותב טוב. ואני לגמרה מסכים עם זה.
יש כמה סיפורים (ארוכים) נוספים באתר, ואני יעלה מפעם לפעם עוד יצירות שלי.
אני מודעה לשגיאות הכתיב שיש לי, אבל זה לא מונע ממני לכתוב, ואפילו לכתוב טוב.
שוב תודה רבה לכם, תמשיכו לקרוא ולהגיב זה תמיד מחמיא לקרוא תגובות ולדעת מה חושבים על היצירה שלך.

26/05/2015 11:48

    ~זהירות גאונות לפניך ~ O_O
    עכשיו אני אפילו מתרשמת יותר!!
    באמת כול vכבוד לך!
    uשגיאות כתיב זו לא סיבה לא לכתוב, אתה לגמרי צודק, גם לי יש שגיאות כתיב ואין זה מונע מימני לכתוב טוב. (אז שלא תעז להפסיק! )
    מחכה בקוצר רוח לעוד סיפורים פרי עטך ^_^
    j.yael

    26/05/2015 12:54

    וואו.
    פשוט וואו.
    מצטרפת לקטניס, לא קראתי פעם קטע מנקודת מבט של בת שהיה כל כך טוב ונכתב ע”י בן.
    הייתה בקטע אמינות מסויימת והרגיש כאילו יצא מהלב.
    מדהים!
    *מעכלת*

    26/05/2015 19:47

רגע, אתה בן? וואו. אני קראתי כבר סיפורים של סופרות שנכתבו מנקודת מבט גברית, אבל סיפור של גבר מנקודת מבט נשית? אני מעריצה אותך.
חוץ ממה שכבר הזכירו כאן אני לא רואה בעיות.
אהבתי בעיקר את הסוף, איך שהכל נחתם בכך שהיא מאושרת אבל הילדות שלה עדיין הייתה חשובה יותר. פשוט מדהים.
קטניס אוורדין, סוף.

26/05/2015 14:59

    תודה רבה, מחמיא לי מאוד :))

    26/05/2015 16:15
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך