אני לא אמות

G-dragon 13/10/2017 308 צפיות אין תגובות

הם עברו על פני מייקה, עברו על פניה. חלקם נעצרו להגיד שלום, חלקם פטפטו איתה, מסוימים בהם שאלו לשלומה, בעלי ההבחנה החדה שאלו למה נראית כל כך עייפה והאם היא בסדר. אבל הם עברו. מייקה לא ידעה למה פניה לא מביעות את הפצעים הללו בנפשה, פנים שלעיטים נראו קרות ולעיטים הראו החיוכים שהיה לה כל כך קשה לעלות על פניה. החברים שלה לא ראו כלום, היה לה טוב לצדם, באמת. הם הפחיתו את תחושת הבדידות שחשה, אבל לא מספיק. הם היו נהדרים, הם אהבו אותה. כל אחד מהם היה מודע לפחות חלקית מה מצבה. אף אחד לא חשב שמצבה באמת גרוע כל כך. אף אחד לא באמת חשב שהיא רוצה להכאיב לעצמה. אף אחד לא באמת ידע. מייקה נעצרה בצד המסדרון כאשר הגיעה למסקנה הזוועתית על מצבה הנפשי, היא לא רצתה שהוא יתדרדר, היא הסתדרה כל כך טוב שנים שלמות. “כל כך טוב” היא גיחכה לעצמה, האם באמת כרגע בחרה במילים הללו כדי לתאר את מצבה? האם המילים האלו באמת מתאימות למה שהיא הרגישה בעבר? היא זכרה חלקית את הימים, אפילו השבועות, בהם התנהלה כמו מכונה. בתקופות מסוימות היא בכתה בתקופות אחרות לא היה שום רגש מלבד כאב ועייפות. היא חשבה שזה יגמר בזה, בכאב ובעייפות. הם יחזרו פעם, יחזרו פעמיים או שלוש, אבל בסופו של דבר זה יגמר אבל גם אם לא יגמר היא תשרוד כפי ששרדה כבר. אבל משהו השתבש הפעם, התוכניות לא עובדות. התוכנית לשרוד קשה משום מה אף על פי שתחושת העייפות כמעט ולא קיימת, היא נראית עייפה אבל היא לא. היא ערנית, כי היא חושבת איך לפגוע בעצמה בלי שתרצה בכך. “אני לא רוצה.” לחשה קלות, כאשר המסדרון נראה מספיק ריק. היא המשיכה ללכת בו וחשבה מה יכולה להיות הסיבה שהיא מרגישה כך, האם זה בגלל שהיא לא יכולה להתמודד עם זה שהיא עצמה? מה הסיבה, בגלל שההורים שלה רוצים להגביל אותה ומצפים ממנה לדברים שהיא לא מסוגלת לצפות מעצמה? למה היא מרגישה ככה כשלחבר הכי טוב שלה קשה יותר ממנה, למה היא מרגישה ככה כשיש לה חברים, יש לה חדר, אח וחתול. למה. היא עלתה במדרגות באיטיות בעודה עדיין חושבת לעצמה במרירות כמה פעמים ביום אמרה לעצמה לא. חלק קטן וטורדני חשב שוב ושוב כמה שהוא רוצה שיהיה חתך נחמד כזה על עורה החיוור, הדם היפה הזה שיזלוג ממנו. אבל מייקה השתיקה אותו שוב ושוב ואפילו כתבה על זרועה באנגלית: “no” והחליטה שכאשר ימחק תכתוב אותו שם כמה פעמים שצריך כדי שתפסיק. היא כל כך קיוותה שזה יעבור, היא הבטיחה לידיד שלה שהיא תשרוד את זה, ואם השבוע הזה יעבור והיא לא תצליח? אז היא פשוט תיאלץ לספר ליועצת. היא לא רצתה שיאשפזו אותה, לא רצתה שהמורים ידעו. לא רצתה שאנשים ידעו, לא רצתה שההורים שלה ידעו. במרירות חשבה לעצמה בעודה נכנסת לכיתה: אני לא היחידה… לא היחידה.

אני לא אמות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך