ng1961
אני עומד, מביט אליו נושא תפילה חרישית הוא פתאום שקט עכשיו מבין שהתפילה אישית מקשיב לפעימות הלב מלטף את הרוח הנושב מושיט לי יד ונעמד בצד שא תפילה ילדי, הוא לוחש לי שא תפילה אל על והוא מביט בי וגם מבלי שאתייחס אל גל השוטף דמעותיי ממני הוא מחייך מרגיע ושותק

אפקט הפרפר

ng1961 30/10/2019 39 צפיות אין תגובות
אני עומד, מביט אליו נושא תפילה חרישית הוא פתאום שקט עכשיו מבין שהתפילה אישית מקשיב לפעימות הלב מלטף את הרוח הנושב מושיט לי יד ונעמד בצד שא תפילה ילדי, הוא לוחש לי שא תפילה אל על והוא מביט בי וגם מבלי שאתייחס אל גל השוטף דמעותיי ממני הוא מחייך מרגיע ושותק

הייתה זו שעת השקיעה הגדולה. נורית אהבה את שעת בין הערביים. היא נהגה את רכבה בכביש הטיילת בתל אביב בדרכה לביתה. הים נצבע בצבעים אופטימיים ותנועת גליו הייתה רגועה ואפשרה את השתקפות קרני השמש. באופק נראה גלשן רוח שהסתיר בדיוק ברגע הנכון את מגע השמש בקו האופק של הים. היה זה מחזה מרהיב. נורית עצרה את רכבה במפרץ קטן שהיה בצד הכביש, יצאה את רכבה ועברה לצד הקרוב לים. היא נשענה עם שתי ידיה על מעקה הבטיחות המוזנח זה שנים, והביטה באופק. גלשני רוח רבים היו אותה שעה במרחבי האינסוף של הים הקסום. מספר גלשני רוח התעופפו להם באין מפריע והרוח ליטפה חרישית את פניה היפות של נורית. אך ספק אם ראתה או חוותה את המחזה הנפלא שהתרחש לפניה. מחשבותיה היו במקום אחר. לקראת אמצע החיים היא מצאה את עצמה נעזבת על ידי בעלה, שבחר לחפש את עצמו מעבר לים. עבודתה שיעממה אותה עד כאב ולא פעם מצאה עצמה חולמת על הסבת מקצוע. היא מעולם לא נקטה כל פעולה לממש חלומות אלו, ולו רק בגלל שלא עלה בדעתה מקצוע אחר שהיה עשוי למשוך אותה. להיות קופירייטרית בחברת פרסום בינונית, נשמע אולי משאת נפש של כל מי שבוחר לעבוד בתחום הפרסום, כך חשבה, אך זה גובה קורבנות לא מעטים. ואחרי זמן זה מתחיל לשעמם משום שהריגושים מתמתנים והשגרה משתלטת. והיכן שיש שגרה יש שעמום וכשיש שעמום מתחילות המחשבות.

נורית הייתה קופירייטרית בכירה במשרד פרסום בינוני בתל אביב. היא עמדה לפני קבלת תיק שעשוי היה לשדרג משמעותית את החברה ולאפשר לה לקבל שותפות זוטרה בחברה. תפקיד ששמה לה למטרה לקבלו. אישה נאה הייתה. 43 שנותיה עשו עימה חסד. מחזרים לא מעטים היו לה אך נאמנותה המוחלטת הייתה לעמית. אהבה אותו עוד מתקופת האוניברסיטה. משוכנעת הייתה תמיד שהוא היה הנפש התאומה שלה. מהיום הראשון שראתה את עמית ידעה שתעשה הכול בכדי להשיגו. רק לימים הבינה שעמית בחר בה עוד בטרם ראתה אותו לראשונה. הם סימנו זה את זו מראש ולא ידעו זאת עד לאחר החתונה. באחת משיחות הסלון עם חברים, עלה נושא ההיכרות ביניהם וכך התגלתה להם התגלית. ואז קרה מה שקרה כשבאמצע החיים, שבה אחה”צ אחד לביתה כדי למצוא אותו מרוקן מחפציו האישיים של עמית ופתק מקומט אחד, גורלי, שהיה מונח על שידת הטלפון בכניסה לדירתם המפוארת בצפון החדש של תל אביב. עידו, בנה בן ה-17, היה בטיול שנתי בגולן והיה אמור לחזור רק למחרת. מאיה, בתה בת ה-13, הלכה ישירות מבית הספר לביתה של חברה לעשות יחד שיעורי בית ואמורה הייתה לשוב לקראת ארוחת הערב ב-19:30. נורית הייתה הראשונה למצוא כך את הבית. מיליון מחשבות התרוצצו בראשה טרם פתחה את הפתק, לקרוא בו את שכבר ידע ליבה. היא ננטשה. היא פתחה את הפתק, התיישבה על הכורסא בסלון וקראה:
“נורית, מזה זמן שאני נמצא בדיכאון. דיכאון זה לא נעלם מעינייך ולא פעם הפצרת בי לראות פסיכולוג. כאילו הבנת באחת ממיליון תובנותייך שאולי אוזן זרה וקשבת תיטיב עמי. אלא שתמיד חששתי ממה שיאמרו אם אכן אלך וזה יתגלה. כל הזמן חיפשתי תירוצים להימנע מללכת. ניסיתי בעצמי להבין מה עובר עלי. לקראת גיל חמישים פתאום אתה מבין שלא תחייה לנצח, ש”כל החיים לפנייך” כבר לא רלוונטי לגבייך אלא לילדיך. אתה פתאום מבין כל מיני דברים שידעת אך לא הפנמת. אתה רואה את קו הגמר מתקרב במהירות מסחררת ונכנס ללחץ שמא לא תספיק. ופתאום לא איכפת לך אם תספיק כי למה לעזאזל להתאמץ אם ממילא אין כלום מעבר לקו הגמר ולא יהיה לכלום המשכיות. ואם תהיה המשכיות ממילא לא נדע או נחווה. המוות פתאום נראה כה מוחשי. עדיין רחוק אמנם אך מוחשי יותר מתמיד. קריירה היא כבר לא מילה ששייכת לעתיד אלא לעבר. ואם לא הייתה לך קריירה עד עתה, ממילא לא תתחיל עכשיו. הגוף כבר לא נראה כשהיה. הכוח לא אותו כוח. הסבלנות לא אותה סבלנות. ההזדקנות של הוריי לא ממש הועילה בהתמודדות האישית, היום יומית. פטירתו של אבי הותירה בי תהום שמעולם לא נסגר. המחשבה על מחזוריות החיים, הגלגל הנורא מכל מכה שוב ושוב מבלי רחם. הידיעה, שאנחנו נישאים בעולמנו כמו אבק. נורית, במשך עשרים השנים האחרונות היית הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. כל הכסף שעשיתי, הקשרים, החברים, כלום לה שווה בעיניי בלעדייך. אם היה ספר כלשהו בעולם שמתאר תכונות של אישה מושלמת, התחקיר נעשה עליך. והתחושה שלעולם לא אשתווה אליך, לא כגבר, לא כבעל ולא כאבא, הותירה בי צלקות, חדשות לבקרים. ככל שהעסקתי את עצמי יותר ויותר בעבודתי, במציאת תחומי עניין חדשים, בתחביבים שאהבתי, כך נהיה עולמי צר כעולם נמלה (תמיד רציתי לומר את המשפט הזה. הוא עצום בעיניי).”
נורית מחתה דמעה שנגרה ודגדגה את לחייה קלות. היא הרימה ראשה מהמכתב והביטה סביבה. לכל קיר היה סיפור. כל פינה הכילה זיכרון של חיים נפלאים שהיו להם. ראתה את עידו בנה כשהיה בן 4 משחק מחבואים עם עמית. עמית אהב להתחבא מאחורי הספה הגדולה שעמדה עם גבה אל הוויטרינה הגדולה שחצצה בין הסלון לבין המרפסת הגדולה של הפנטהאוז. עמית היה רואה את השתקפותו של עידו בזכוכית וידע ברגע הנכון לתפוס אותו ולדגדגו. שאב הנאה מרובה מצחוקו המתגלגל של בנו. ראתה את עצמה בדיוק באותו רגע מכינה את ארוחת הערב ושמה לב שחיוך נסוך על פניה בהנאה מרובה. ראתה את שלושתם מסבים לשולחן לסעוד את ארוחת הערב, כשעידו מספר בהתלהבות אין קץ איך רועי לקח לו בגן את הרובוט ולא נתן לו עד אחרי ארוחת עשר. סיפר זאת כאילו זה הדבר הכי חשוב שקרה בעולם באותו רגע, והתמימות הנפלאה הזו גרמה לה ולעמית לחייך באושר מופגן. ראתה את עצמה ואת עמית מחובקים על הספה בסלון, מתגלגלים מצחוק למראה פינטו הטרייר הצעיר הרודף אחרי זנבו ועידו אינו יודע את נפשו מאושר כשהוא מנסה לעזור לו במלאכת התפישה. ראתה את פניו של עמית מתמלאים אור כשסיפרה לו שהיא בהריון עם מאיה. ראתה איך לא יכול היה למחות את החיוך מפניו כשצילם בתחילת כל שבוע את בטנה כדי לתעד את גדילתה. ראתה איך ניסה ללא הצלחה יתרה להסתיר את דמעותיו כשניצב ליד מיטתה בלידה. וכך דפדפה בדפי זיכרונה לראות עוד ועוד תמונות שבנו יחד את פסיפס חייהם המושלמים.
היא שבה לקרוא: “בחודשים האחרונים הרגשתי את האומללות הזו שלי מתעצמת. אין לי תשובות לכלום. לעזאזל, אין לי אפילו שאלות. אני מרגיש כל כך מרוקן. ככל שלכאורה היה לי טוב, כך היה לי יותר רע. לא הצלחתי להבין כלום. דברים שגרתיים בנאליים שקורים לכל אדם נורמאלי פתאום נהיו בלתי נסבלים. לקום בבוקר וללכת לישון בלילה. לחיות בתוך בית סוהר כשגזר דין מוות מרחף מעליך למרות שאתה משוכנע שאתה חף מפשע, כשרק המועד נותר בלתי ידוע. משהו חסר. ולא ידעתי איך והיכן לחפש את המשהו הזה. וככל שעברו הימים כך הרגשתי יותר אומלל. אינני עוזב אתכם יקיריי. לעזאזל, אתם הדבר השפוי היחידי בחיי. אתם העוגן שלי. המבצר שלי. היסודות שרק עליהם אני יכול להרגיש מעל פני המים. אני נוסע לתקופה לא ידועה בכדי לחפש את עצמי. להכיר את עצמי. לנסות להבין את עצמי ומשם להיבנות טוב יותר. חזק יותר. בריא יותר נפשית. תמיד חשבתי שאהבה נגמרת כעבור זמן. היכרותי אותך הוכיחה לי עד כמה טעיתי. אינני יודע מתי אשוב ואינני יכול להכריחך להמתין לשובי. אם תרצי להתגרש, דמעות רבות ילוו את חתימתי על המסמך, אך לא אמנע זאת ממך. קלישאה שמתרוצצת במוחי כרגע היא אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו. אם ילך, אין בליבו אהבה חזרה. אם יבחר להישאר, אהבה בליבו. אם תבקשי, אשחרר. אשמיע קולי בקרוב. מסרי אהבת אין קץ לעידו ומאיה. להתראות אהובתי.” היא נשענה לאחור עדיין אוחזת בידה במכתב, והרימה מעימו את עיניה. פרץ של דמעות תקף אותה והיא מררה בבכי. שקטה הייתה אף בבכייה. דקות ארוכות בכתה עד שנרגעה. אספה כוחותיה וקמה לשתות כוס מים. מה היא תעשה?

עמית טייל לאורך השדרה החמישית בניו-יורק. מאז ומעולם הייתה מנהטן אהבתו הגדולה. בכל הזדמנות היה לוקח את נורית עמו לרגל עסקיו בחו”ל. בניו-יורק היו עסקיו רבים. הפעם הוא שם לבד. הוא בבדידותו המזהרת ואומללותו המאיימת להכריעו. הלך וחשב ולא ראה דבר בסביבתו. שקוע היה עד צוואר בניסיונות להבין איך הגיע לשפל כה עמוק. איך יתכן שהוא נראה כל כך טוב, בריא ופעיל בספורט, מצליח כל כך בעסקיו, מאוהב עד מעל לראש באשתו היפהפייה, אוהב עד כלות את שני ילדיו הנפלאים ובכל זאת הכול כאין וכאפס בעיניו. ואם הוא כבר בכזה שפל, מה הלאה. איך יצא מזה. איך יטפל בעצמו למענו ולמען יקיריו.
עמית היה בעליו של משרד עורכי דין בינוני ומצליח. עבדו במשרדו כשלושה עשר עורכי דין מוצלחים שעבודה קשה הייתה עבורו לשכנעם להצטרף למשרדו. בחר אותם אחד אחד על פי כישוריהם והצטיינותם בלימודים. הוא עצמו התמחה בדין בינלאומי. מומחיותו הייתה באיחודי חברות גדולות ובניסיונות השתלטות של חברות או בעלי עניין על חברות אחרות. בניו-יורק היו לו לקוחות רבים והוא טיפל בהם אישית מאחר שאהב כל כך את העיר הזו. מלטף הוא לגיל חמישים. וכך כשהעולם היה למעשה פרוס לרגליו, השתלטה על נפשו האומללות. הרגיש שמשהו חסר. שלמרות כל מה שיש לו, הוא אינו שלם. המחשבה על כרטיס בכיוון אחד התרוצצה במוחו כמעט שנה. חש מואס בעצמו ולו רק משום שהרגיש שאינו ראוי להיות הגבר של נורית. מאחר שהיה עסוק כל כך בעסקיו ולמרות שידע שעושה זאת למען עתידם של יקיריו, חש שהוא מרמה את עצמו משום שיכול היה להוריד קצת את הקצב. חש שתפקודו כהורה לוקה בחסר. חש שאינו נמצא מספיק עם ילדיו, שאינו מהווה עבורם דוגמא ראויה. חשש שנורית בבדידותה תמצא לעצמה מאהב. לא יכול היה לשאת מחשבה זו וניער את ראשו מצד אל צד בתקווה לנער את המחשבה ממוחו כשם שמנער הסוס את הזבובים מעליו. הוא חצה את BROADWAY והמשיך בדרכו צפונה על השדרה החמישית. הבחירה בעריכת דין הייתה עבורו די טבעית, המשיך לחשוב. שהרי אביו הקים את אחד מהמשרדים המשגשגים של תל-אביב בשנות השבעים. אלא שלעת זקנה משראה אביו שבנו הולך בדרכו אך פתח לעצמו משרד פרטי, מכר את חלקו לשותפיו ופתח קרן למען נכדיו. בן יחיד היה עמית. הוא גדל לבד. הוריו היו קרייריסטים למרות שלא היה זה כה אופנתי בתקופת צעירותו. הייתה לו מטפלת שאהב כאילו הייתה אימו הביולוגית ואיתה גדל. היה מבלה בחדרה הגדול יותר מאשר בחדרו שלו. עד כדי כך אהב להיות איתה שאת מרבית משחקיו בחר להשאיר בחדרה. היא הייתה בת ארבעים לערך כשהחלה לטפל בו והוא רק בן 7. האם היא עדיין בחיים? שאל את עצמו ולא ידע את התשובה. קשריו עם הוריו היו שטחיים למדיי. תמיד חשב שלא אהבו אותו מספיק. ניסה תמיד להבין מה עשה שגרם לכך. היה תלמיד מצטיין ואהוד על כל מוריו. מדי פעם בחר להתעצל ולא להכין שיעורי בית אך תמיד ידע איך לתרץ דרכו אל לבם של מוריו ולהתחמק מעונש. בגרות הוא סיים בהצטיינות והתגייס לצבא ליחידה קרבית לא לפני שהתעקש לקבל את חתימתם של הוריו על טופס אישור גיוס לקרבי. משסיים את שירותו הצבאי התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. שלא כדרכם של צעירים רבים, בחר לעשות את טיול חייו לאחר שיסיים את לימודיו האקדמיים. הוא לא ידע אז שיכיר את נורית באוניברסיטה. היכרות שתשנה את חייו לנצח. אישה מגונדרת חלפה על פניו וכתפה נתקלה בשלו. הוא הקיץ ממחשבותיו. התנצלותו התקבלה בחיוך מאולץ והוא המשיך בדרכו. עצר לקנות לעצמו קפה בסטארבקס והמשיך. הוא כבר חצה את רחוב 49 וראה באופק את קצהו הדרומי של פארק סנטרל. הוא שב אל מחשבותיו וניסה למצוא תשובות לכל כך הרבה שאלות שצצו לפתע במוחו. מה הוא יעשה?

בהלה אחזה בנורית כשהרגישה משהו נוגע בכתפה. “את בסדר גברת” שאל קול צרוד ומסריח מסיגריות. “כן תודה” ענתה ואז ראתה שלידה עומד קבצן. היא הכניסה את ידה לתיקה במטרה למצוא את ארנקה.
דגדוג פתאומי באפה גרם לה להפנות את ראשה לעבר הים ולהתעטש. “לבריאות” קרא הקבצן לעברה. היא הנהנה בלי מילים והמשיכה לפשפש בתיקה. רוחות עזות החלו לנשב לפתע. עמית הידק את מעילו אל גופו ועשה דרכו אל עבר צידו השני של רחוב 57 הסואן. נהג רכב מסחרי שעבר בדיוק באותו רגע ברחוב נבהל מחפץ כלשהו שעף ישירות אליו, וסטה ממסלולו. נורית שלפה נייר טישיו מכיסה האחורי ונגבה את אפה. כשמצאה את ארנקה הוציאה ממנו מטבע של עשרה שקלים והושיטה לעברו של הקבצן. הוא הודה לה בקידת ראש ונפנה מעליה לדרכו. עמית נהרג במקום. נורית נשענה שוב על המעקה, נסחפת שוב לתוך מחשבותיה אל מול תמונה פסטורלית של שקיעה אביבית נפלאה.

אפקט הפרפר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך