באמת שלא התכוונתי

23/07/2010 893 צפיות אין תגובות

באמת שלא התכוונתי.
אני יושבת פה ורועדת, ונשבעת שבאמת לא התכוונתי.
היא הייתה יפה כל-כך אבל גם בעייתית כל-כך .
היא הרסה לי את החיים.
הלכתי איתה עמוק בפנים ורציתי למות מכל תזוזה שלה, מכל שינוי תנוחה, מכל הכרה בה.
פחדתי ממנה.
פחדתי מלמי היא תצא דומה.
אם יהיה לה צחוק כמו שלו.
או עיניים.
אם היא תהיה רעה כמוהו.

אלימה. דורשת. חוצפנית.
לא רציתי בת כזו.
הלכתי איתה למנזר ונשארתי שם ארבעה חודשים.
היה לי קשה.
הם הכריחו אותי לנקות, לשטוף, לשפוך דליים גם כשלא רציתי, גם כשלא יכולתי, כשבאמת לא החזקתי כבר מעמד.
כשלא נשמתי יותר.
הייתי נשכבת עם דקירות בגב, הלחץ על שלפוחית השתן היה אדיר, אבל לא יכולתי לקום לשירותים, אז התפנתי כמו חיה, שאני שכובה על הרצפה מקופלת, הכול קודר לי וכואב לי, ונוזל חם ממלא את רגליי וכל מה שביניהן.
תמיד קיוויתי שזו ירידת מים שתציל אותי מהכול. אבל הנס הזה אף פעם לא קרה לי.

הלכתי למנזר כי ההורים שלי זרקו אותי.
כבר בהתחלה, כשרק’ הקאתי ובעצמי לא הבנתי, אימא שלי הייתה עומדת מחוץ לשירותים, מרחרחת אותי כשהייתי יוצאת.
“הקאת?” “כן,קצת.” “למה?” מאיפה אני אמורה לדעת למה? לא מקיאים רק כי צריכים וזהו?
“לא טוב” היא הייתה אומרת ומצקצקת בלשונה, “לא טוב.”

הפניתי לה את גבי. זקנה ממורמרת ולא יותר מזה. אני אסתדר לבד. אם אין אני לי, מי לי.
אבל גם במנזר היה לי קשה. אני חושבת שכבר אולי בעצם אמרתי את זה אבל תבינו אותי, אני קצת מבולבלת במקום שאני נמצאת בו עכשיו.
האוכל שם היה זוועה. קיבלת רק שתי פרוסות לחם ביום, והן תמיד היו הפרוסות היבשות, המגעילות האלה, שנשארו מלפני שבוע אולי.
וקצת מרגרינה למריחה. קערית של דייסה עם צימוקים. בצהריים גרגרי אפונה או תירס, אורז לפעמים חתיכת פולקע של עוף או דג שנראה כאילו בכלל לא בישלו אותו. ואיזה ריח היה לו. סירחון.
זה גרם לי להקיא ממש חזק, על כל השולחן.
כולם ברחו ממני אחרי קטעים שכאלה, כאילו אני מצורעת.
אז התחלתי לגנוב.
ידעתי שזה ממש מטופש, כי אני כאילו גם חיה עכשיו במנזר וגם עוברת על חוקי ישו.
אבל במילא כבר עברתי, כי שיקרתי. לא הייתי נוצרייה בכלל. הייתי יהודיה, אבל שנאתי את היהדות על שהיא הפנתה לי את הגב המכוער ועקום שלה, אז הפניתי לה בחזרה ועשיתי דווקא.
הלכתי לכנסייה.
ידעתי שאם ההורים שלי ישמעו על זה הם ימות או מדום לב מידי או מסרטן שיאכל להם את כל הגוף, או שהם יתאבדו יחד.
וזה מה שבדיוק קיוויתי שיקרה להם.
אפילו התפללתי.
לאל שלא האמנתי בו עוד, לא האמנתי עוד בכלום.

הם זרקו אותי באישון הלילה.
הייתי עייפה ושכבתי על המיטה, בוהה בתקרה, דמעעות מלוחות מדי פעם זולגות לי.
הייתי לבושה רק בכותונת. היה חורף והיה קר כל כך, אבל אני התחפרתי מתחת לשמיכות ובחדר שלי עמד חימום ופעל.
אבא שלי נכנס והתנהג כמו גנרל בסרט. הוא שאל ממי זה. לא יכולתי לומר את האמת למרות שהוא ידע.
אבל הוא שיחק אותה שלא. חשבתי שגם היא יודעת אבל רק משחקת שלא, כי ככה נוח יותר לכולם, לכל המשפחה האומללה הזאת.
טולסטוי אמר שכל משפחה מאושרת, מאושרת בדרך אחת אבל כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה.
ככה הייתה המשפחה שלי.
אני אוהבת לקרוא את טולסטוי, במיוחד את אנה קרנינה. היא הגיבורה שלי.
וגם בת’ מ”נשים קטנות” אפילו שהיא מתה.
אבא שלי תפס אותי בכותנות ואמר לי ללכת. בזמן שבכיתי , אימא שלי אירגנה לי תיק. היא גם הכינה לי שני כריכים עם שוקולד למריחה, כמו שהיא הייתה מכינה לי מאז שהייתי ילדה, בלי הקרום כי אני שונאת אותו.
דני, אחותי בכתה גם כן כשעזבתי.
התחבקנו אבל רק לרגע כי אבא שלי הפריד בינינו.
מעולם לא הספקתי לשאול אותה אם הוא בא אליה גם כן. אבל תמיד התפללתי שלא, שאני זו שסופגת את הכול.
ידעתי שלבית הספר לא אלך יותר, אז עזבתי עם טרמפים לפריז.
בדרך הייתי צריכה לעשות דברים לא נעימים לנהג משאית שמן אחד, אבל איזו ברירה הייתה לי.
שום ברירה.
הוא נתן לי לאכול מהצ’יפס שלו אז שמרתי את הכריכים של אימא. ליתר ביטחון.
לכל צרה.

הגעתי לפריז ושלושה ימים ישנתי על ספסל.
אכלתי את הכריכים.
הם נגמרו לי, אז לא אכלתי יותר כלום.
עד שביום הרביעי האחות בת’, כמו בת’ מנשים קטנות רק מבוגרת יותר וחיה, כמו שתמיד ציירתי אותה בדמיון שלי מה היה קורה לה אילו השנית לא הייתנה לוקחת אותה מוקדם כל כך, מצאה אותי.
הייתי מעורפלת כולי, ומזוהמת.
היא דאגה שיקרצפו אותי.
שיתנו לי שם חדש, לא יהודי כל כך כמו לאה.
אז בחרתי בשם אנה.
אנה קרנינה.
הן הסכימו.
אבל הייתי חייבת לעבוד.
ואז התחלתי להרגיש אותה.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי בכלל.
פתאום בעיטה בבטן. אח. זה כאב. צעקתי. כולן רצו אליי. אולי הן האכילו אותי חרא וגרמו לגנוב מהן, אבל הן היו תמיד קשובות כל כך, בכל ארבעת החודשים ששהיתי שם.
הן הסבירו לי. האם סנטה מריה הסבירה לי הכול.
בכיתי.
הייתי רק נערה בת 13 והבת הקטנה שלי בעטה לי כבר בבטן.
אהבתי אותה. ושנאתי אותה גם יחד.
הזמן עבר ותינוקת בעטה יותר. היו לה רגעים יפים, שבהם היא הייתה שמחה באמת, וממש השתוללה לי בבטן.
אולי היא חשבה שהרחם שלי זה בריכה והיא משתוללת בחופשת הקיץ.
אבל היה בכלל חורף ואני קפאתי נורא.
בחודש השביעי שלי, כשהאם סנטה מריה תפסה אותי גונבת מאספקת החירום תפוז אחד
ושתי עוגיות ריבה, היא סטרה לי.
היא אמרה בקול נטול רגש, שאני יכולה להתבייש.
לא התביישתי.
הייתי גאה. “ניסיתי להציל את התינוקת שלי: אמרתי לה.
“איזו תינוקת? זו שאת לא רוצה?: היא לעגה לי.
ידעתי שעכשיו שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר אז הלכתי. הסתלקתי.
גרתי אצל צייר עני אחד ושכבתי איתו שלוש פעמים ביום, מפנה לו את הבטן הגדולה שלי, שהתינוקת לא תראה.
הוא האכיל אותי יותר טוב מהן.
אצלו אכלתי קצת כבד וביצים, התחזקתי.

בחודש השמיני, לקראת הסוף עזבתי.
ידעתי שאני עומדת ללדת, הרגשתי את זה.
בערב גשום וסוער אחד זה קרה.
הגשם היכה בהכול ואילו אני כרעתי ללדת, מתחת לגגון מתעופף של חנות שכוחה באיזושהי סימטה.
השלג עטף אותי. הכאבים גרמו לי לצרוח כמו חיה פצועה, חיה גוססת, הדם כיסה על הלבן והסתיר אותו.
אף אחד לא בא. נשארתי לבדי.
הבת שלי נולדה.
חתכתי את חבל הטבור עם השיניים, מפילה בטעות שן אחת אבל לא נורא.
כי זה היה בשביל התינוקת שלי.
יומיים שלמים הסערה לא הסתיימה, רק הפכה קשה יותר.
החזקתי את התינוקת בין השדיים שלי, מנסה להאכיל אותה בנוזל החם והחמוץ שפרץ מהם. היא לא רצתה. היא רק בכתה. ואני יודעת שהוא חמוץ כי טעמתי ממנו בעצמי, כשממש גוועתי.
הוא היה מגעיל אבל לא הייתה לי אף ברירה.
רציתי לשרוד, רק בשבילה.
בלילה זה הפך ממש גרוע והתגבר עוד יותר.
חשבתי על ההורים שלי ודני, אחותי הקטנה יושבים יחד על הספה בסלון, מול שעשעון טלוויזיה, ואוכלים קרמבו, שותים קקאו חם.
רציתי גם. רציתי גם משפחה ואהבה, בית לילדה שלי.
אבל לא היה לי לתת לה, והייתי רק ילדה בעצמי.
היא בכתה נורא.
הבכי שלה שיגע, הטריף אותי.
היא לא הפסיקה לבכות וליילל כל הלילה.
לא ידעתי מה לעשות איתה.
איך לעזור לה.
להשתיק אותה.
הרגשתי שאני נחלשת.
שהואזן שלי מתחרשת.
שנמאס לי.
רציתי לקום וללכת. אבל לא יכולתי. אף אחד לא תפר אותי, ואחרי הכאבים שהיו לי, החתיכות בשר שנשרו ממני, היתי בטוחה שאני צריכה דחוף תפרים ברחם
הצטערתי שעזבתי את המנזר, את הצייר, הצטערתי שלא עזבתי במקום זה את העולם.
אבל באמת שרציתי להעניק לה חיים.
וניסיתי. השתדלתי כל כך.
ילדתי אותה לגמרי לבד. באמצע הסערה הגדולה ביותר שידעה צרפת.
הבוקר בא.
היא עיוותה את פניה במעיין חיוך.
רכנתי והרחתי אותה.
היה לה ריח מתוק כל כך. ריח של תינוקות.
ריח שלה, של הבת שלי.
הבת הראשונה שלי.
הבטתי בה בקרני השמש שצצו אחרי הסערה הגדולה.
קראתי לה גשם. היא עיוותה את שפתיה והשפריצה נוזל.
צחקתי.
היא לא אהבה את השם.
אבל אני אהבתי ומאוד.
העיניים שלה היו כל כך…
מוכרות לי. כהות. אפלות. הבטתי בה מזוויות שונות.
כמה שלא הבטתי בה, זה לא עזר. רק עשה את זה גרוע יותר.
כי היו לה את העיניים שלו.
של אבא שלי.
של אבא שלי שאנס אותי מגיל 4.
היא הייתה הבת שלו.
באמת-באמת הבת שלו.
הרי ברור עד שעזבתי את הבית, עד שהועזבתי על ידו, לא שכבתי עם אף אחד, רק איתו, בלילות, בכוח.
היא פלטה קול.
אפילו הקול שלה נשמע כמו שלו. ראיתי את הפרצוף שלו הולך וגדל מול עיני מרגע לרגע, עם הטלית המשתרבבת, הכיפה השחורה, הפיאות הארוכות.
אבא שלי, הרב הגדול, החכם בתורה.
אבא שלי ראש הישיבה.
אבא שלי שאנס אותי מאז שהייתי ילדה קטנה.
תהיתי אם גם אימא שלי ידעה. תיארתי לעצמי שכן, עם השנים זה נראה כאילו הוא בכלל לא נוגע בה, אלא רק בי.
בלאה-חנה שלו.
הרמתי את התינוקת שלי למעלה והחזקתי בה.
הראש הצעיר שלה עוד לא ידע כמובן להחזיק את עצמו.
היא הייתה רק בת שלושה ימים.
כל כך זעירה. כל כך קטנטנה.
כל כך דומה לו.
הבטתי בראש בנשמט שלה.
פתאום לא רציתי בה יותר. לא רציתי לקרוא לה לאה על שמי או גשם או כל שם מודרני אחר.
רציתי שהיא תעלם.
שאוכל לחזור הביתה, להורים שלי, לבית הספר לבנות, לחברות שלי, לחיים שלי.
הייתי רק בת 13.
לא פחדתי יותר מכלום.
גם לא מהשם.
תפסתי במפרקת הזעירה של התינוקת שלי גשם ושברתי.

באמת שלא התכוונתי.
אבל אהבתי אותה כל כך וזה היה אסור, כי היא הייתה הבת של אבא שלי. ושלי.
הבת של אבא שלי ושלי, התינוקת הראשונה והמתה שלי.
לפעמים בלילות, אני עוד חולמת עליה. ואז בבוקר, אני קמה למשפחה האמיתית שלי.
12 ילדים יש לי. ורק חמישה מבעלי.
השאר, נו טוב, אתם בטח מנחשים ממי.

באמת שלא התכוונתי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך