בוגדת

היא היתה ממש כמו כל בת אחרת. תמיד רצתה לומר מה שצריך, מתי שצריך. רצתה לעשות מה שצריך, מתי שצריך. רצתה… כל כך רצתה להיות כמו כולם. להיות שווה. 

היא לא הייתה מלאך, כמו שאמרת עליה. אפילו אדם היא לא הרגישה. 

כשהיית יושבת בחצר בהפסקה ואוכלת עם כולם את הסנדוויץ, היא תמיד ישבה בצד מצונפת באיזושהי פינה נסתרת, כ״כ קטנה, היא הרגישה אז כשאכלה לבד את הלחם התפל שלה. אף אחד לא היה זקוק לה יותר. אף אחד לא היה צריך את המילים הטובות שלה, את העיניים שהבינו ואת הידיים שניגבו את הדמעות. 

נכון, היא היתה אמיתית, כנה. נתנה כל מה שיכלה מתוך אהבה. את כל כולה היא נתנה. אבל את- לא ידעת להשיב לה אמון בחזרה, כולם נטשו אותה כשלא היו זקוקים לה יותר. וזה לא קרה רק פעם אחת. 

כמה פעמים צפו כולם בסרט של החיים שלה?! כמה פעמים כולם היו מבינות כל כך, אוהבות ותומכות? בכל פעם שהיא ספרה המספר היה אפס. אף אחת לא היתה אמיתית. כולם הפנו גב דווקא כשהיא כל כך נזקקה להם.

היא נפגעה. תמיד התגלו בסוף פנים שונות. אחרות. צבועות. ממש יכולות לעשות פרסומת לטמבור!

אבל מי נפגע בכלל שהיא הלכה? זה היה צפוי הרבה יותר מזה שהיא באה. אבל למה לקחת כיסא והתיישבת על המסך שלה לראות את כל קורות חייה, אם ידעת שעוד רגע תקומי ותלכי לתוכנית הבאה שאת אוהבת?

אם היית עושה את זה בעמידה, היא הייתה מבינה שהיא לא שווה בעינייך את דקת המסך, אבל את ממש השקעת בה!התיישבת בנינוחות כאילו יש לך את כל הזמן שבעולם לכל הפרקים של שנות חייה. 

מי חלם שפתאום תזפזפי, היא תהפך לשחור לבן, ואת תעברי לסרט אחר??

פשוט הוכחת את עצמך. הראית מי את באמת. כמו כולם. 
הפנית עורף. 
התאכזרת. 
בגדת.