בחדר המיון

04/11/2019 67 צפיות אין תגובות

חדר המיון בבית החולים היה מלא ודחוס עד אפס מקום. באחת הפינות שכבה קשישה נעימת-סבר, לא צעקה, לא התלוננה. חיכתה בסבלנות. בנה הגיע וכעס: “למה אתם לא דואגים לאמי, אני רואה שמאד צפוף ועמוס כאן, אבל בכל זאת אמי בשנות התשעים המאוחרות לחייה, זה לא סתם.”
“כל מי שמגיע למיון, זה לא סתם” צר לי אנחנו מאד משתדלים לעזור, אבל אתה רואה שעמוס כאן מאד.”
“נכון!” ענה הבן, יגאל שמו “אמי כל כך עדינה שלא תבקש דבר”.
החל יגאל לספר על אמו. עלתה מפולין בסוף שנות שלושים. לימים היתה ממייסדי קיבוץ בדרום. שנים רבות ריכזה את ענף גן הירק והשקיעה בו את מיטב כוחותיה. מעולם לא חשבה על עצמה, “באתי בכדי לתת” אמרה. נשלחה לסמינר לגננות והצליחה בעבודתה ובכלל לא חשבה לפרוש. אבל הגיל עשה את שלו והיא התנדבה לכל משימה שבה יכלה לעזור.
תמיד אמי אמרה: “המדינה אין מעליה, זה ערך עליון שצריך לשמור עליו. לדאוג לנזקקים ולחלשים. כעת אמי במצב חולשה ואני מרגיש , יותר נכון , חייב לעזור לה בכל מחיר. אמא יש רק אחת!.
יגאל צעד בעקבות האחות לפינה, בה שכבה אמו. היא היתה מבולבלת לחלוטין.
“תראה! כרגע אין מקום במחלקה, היא תצטרך להישאר בחדר המיון לפחות לעוד כמה שעות”.
יגאל חשב שהוא יוצא מדעתו: “מה קור? מה יהיה? זה מה שמגיע לבן-אדם בערוב ימיו, שכל חייו עבד קשה ורק חשב איך לתת ולתת? האם לא מגיעה תמורה בעת הצורך??

בחדר המיון
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך