בלי עין הרע

18/08/2015 911 צפיות תגובה אחת

\\\”תראו את היפיפייה הקטנה הזו\\\”, הוא שאג בקולו הרועם.

\\\”יפיפייה אמיתית. ואיזה עיניים… מלכת היופי שלנו היא תהיה כשתגדל\\\”. רינה החזיקה את הקטנה בידיה והרעיפה עליה נשיקות. \\\”כן… מיוחדת במינה\\\”, הוסיף צמח, מעווה את פניו בניסיון ללכוד את תשומת לבה של הפעוטה.

\\\”תפסיקו עם ההגזמות האלו\\\”, נחרדה תקווה ולקחה את בתה בידיה. \\\”ילדה\\\”, אמרה. \\\”ילדה ככל הילדות\\\”, ולבעלה לחשה \\\”תפסיק מיד, אתה תעשה לה עין הרע, מה קורה לך\\\”.

\\\”אוי תקווה\\\’לה שלי… אולי מספיק עם השטויות האלו שיש לך בראש. יש לנו בת יפיפייה ומקסימה וכולם מסכימים עם זה, נכון עוגיה שלי\\\”? פנה אל בתו וליטף את תלתליה הערמוניים והרכים.

\\\”חמסה עליה, בלי עין הרע\\\” מיהרה למלמל תקווה וניגשה למטבח להביא את המטעמים שהכינה. \\\”הנה, קח אותה\\\”, העבירה לו את הקטנה. \\\”ואף מילה נוספת, בלי עין הרע\\\”.

מהמטבח עוד הספיקה לשמוע את צמח מהלל שוב את יופייה ונחרדה. \\\”שיפסיקו כבר\\\” ביקשה בלבה.

החרדות של תקווה לא נעלמו גם כשחיה\\\’לה שלה גדלה ולמדה ללכת, גם לא כשהחלה לבקר בגן ולא כשעלתה לכתה א\\\’.

שערה המתולתל והריחני קשור בסרט, עיניה הירוקות בורקות משמחה והתרגשות, ופיה הקטנטן והמתוק לא מפסיק לקשקש. \\\”אבא אני אהיה תלמידה טובה\\\”, אמרה לאביה שמיהר להסכים. \\\”הכי טובה בכיתה! הכי טובה בכל בית הספר!\\\”, הכריז.

\\\”חיים די, אתה תעשה לילדה עין הרע. פשוט תאמר לה בהצלחה ותן לה נשיקה. אתה יודע שזה מפחיד אותי\\\”. חיים נאנח, ותקווה רכנה לבתה הקטנה וענדה לה שרשרת על צווארה – הנה, אמרה, חמסה כחולה ויפה שתשמור עלייך\\\”.

\\\”תשמור עלי ממה אמא\\\”?

\\\”מהכל ילדה שלי, מהכל\\\”.

כשהגיעו הביתה פנה חיים לאשתו. \\\”מתי תפסיקי עם כל השיגעון הזה תקווה? את משגעת את כולנו עם הפחדים האלו. עין הרע, חמסה, עין הרע, מה זה? אנחנו חיים בימי הביניים? מספיק כבר. תני לנשום\\\”

\\\”אתה יודע כמה אני חרדה לילדה. ואתה יודע על החלומות שלי. מדוע אתה לא יכול להתגמש? יש לי סיוטים בלילה. אני כל כך חוששת לה\\\”.

\\\”אלו רק חלומות, תקווה\\\’לה שלי. רק חלומות. את צריכה להפסיק כבר עם השטויות האלו. די.\\\”

אבל השנים עברו חלפו ותקווה לא הפסיקה, והחלומות גם הם לא הפסיקו. למעשה רק הטרידו אותה יותר ויותר. חיה שלה בגרה, והפכה לנערה יפיפייה ומבריקה. וכמו שאיחל לה אבא לפני שנים היא אכן הייתה תלמידה מצטיינת, רקדנית מוכשרת ואהובה.

ביום ההולדת ה-17 שלה ביקשה חיה\\\’לה, שחבריה כינו אותה באהבה \\\’חמסוש\\\’, בשל החמסות הרבות שנתלו בחדרה, לנסוע עם חברותיה לאילת ולחגוג שם.

\\\”אין סיכוי\\\” הודיעה תקווה. \\\”את לא נוסעת לשום אילת עם חברות. אם את כל כך רוצה אילת ניסע כולנו. באוטו שלנו\\\”.

\\\”אמא אני בת 17. ואני לא רוצה לחגוג אתכם באילת. אני רוצה לחגוג עם חברות. אני כבר לא ילדה קטנה והאמת? נמאס לי גם מהפחדים שלך. הם מעיקים עלי, חונקים אותי. אבא תגיד משהו\\\”.

\\\”האמת שאני חושב שהיא בהחלט יכולה לנסוע עם החברות\\\”, הביט חיים בחשש מה בתקווה \\\”כל עוד את מבטיחה שאתן נוסעות בזהירות כמובן\\\”, פנה לחיה\\\’לה. \\\”ולא עושות שטויות. ונוסעות לאט\\\”.

\\\”מבטיחה\\\”, צעקה חיה\\\’לה בשמחה. \\\”אני אוהבת אותך אבא\\\”.

במטבח, היכן שתבשיליה של תקווה נרקחו והרגיעו את בטנה המתהפכת והכלים הכחולים על המדף סיפקו לה חומת הגנה, נחרכו הריבים ליד הכיריים. \\\”למה אתה עושה לי את זה חיים\\\”?

\\\”לך? אני עושה לך? השאלה היא למה את עושה את זה לילדה\\\”?

\\\”אבל הרי אתה יודע על החלומות שלי חיים, החלומות האלו רודפים אותי מאז שנולדה. התאונה, הדם. אני רואה את זה כאילו זה ממש קורה חיים, זה רודף אותי\\\”.

\\\”אשתי האהובה, אלו רק חלומות. שנים את חולמת על התאונה הזו והנה, תודה לאל, כל הנסיעות שלנו ושלה עברו בשלום\\\”.

\\\”בוודאי, כי היא תמיד נסעה אתנו. אבל עכשיו היא מבקשת לנסוע לבד, בלעדינו. לא אוכל. לא אוכל לתת לה\\\”.

\\\”תקווה, הילדה בגרה. היא בת 17 למען השם. את הרי לא מתכוונת להסיע אותה גם בגיל 30 לכל מקום נכון\\\”?

\\\”חיים. אבל אני מסבירה לך. זה החלום. החלום שרודף אותי. התאונה הנוראית. הדם. או אלוהים אני לא יכולה יותר עם החרדה הנוראית הזו\\\”.

\\\”הילדה נוסעת\\\”, הודיע חיים. ותקווה, שידעה שהיום הזה יגיע, שכל תא ותא בגופה חשש מהגורל הזה, התכווצה מפחד.

חיה\\\’לה נסעה, תקווה הקפיצה אותה לתל אביב, שם נפגשה עם יתר הבנות, והשביעה אותה שיסעו לאט. וגם תלתה חמסה קטנה על המראה שבאוטו, על אף שידעה שהחברות יגידו לה מאחורי גבה \\\”אמא שלך משוגעת\\\”. והתעקשה שתאסוף אותה מתל אביב כשתחזור.
ושבה הביתה.

הימים שחלפו הדאיגו את תקווה אבל טבלת הייאוש אותה תלתה במטבח, מאחורי שרשרת השום, דווקא עזרה לה להירגע. הנה עוד יום עבר, תודה לאל, והכל בסדר. הנה כבר יום חמישי והיא התקשרה לספר כמה נהדר היא מבלה.

ביום שישי כבר חשה רגועה הרבה יותר כשחיה\\\’לה התקשרה מהדרך והן קבעו שתאסוף אותה מתל אביב, וחשבה שאולי סוף סוף החלומות יניחו לה. כשיצאה לתל אביב חשבה על השבוע שעבר מהר יחסית, ועל כך שאולי חיים צדק בסופו של דבר ואלו רק חלומות.

תקווה הסתכלה על המושב עליו הייתה מונחת המתנה שקנתה לבתה. הפעם שרשרת זהב עם תליון בצורת לב. \\\”מספיק עם החמסות\\\”, אמר לה חיים שלה. היא חייכה והתבוננה בקופסא הקטנה.

מכה נוראית בעוצמתה העיפה את תקווה עם הרכב לשולי הכביש. הרכב שנכנס בה פגע גם בשמשה הקדמית, ורסיסי הזכוכית חדרו לכל חלקי גופה. כמה דקות קצרות עוד נשמה נשימות מהירות וראתה את הדם שניגר ממנה. אחר כך הכל החשיך.

בלי עין הרע
דרג את הסיפור

תגובות (1)

בס”ד אמאאא…. איזה לחץ!! הסוף היה בלתי צפוי ועצוב, והסיפור היה מאד מעניין ומותח, כי היה כמעט ברור שיקרה משהו רע בסוף. לקראת הסוף המתח נעשה ממש מורט עצבים.. סיוט.. הכתיבה מדהימה, ולדעתי תשלחי לבחירת העורכים! לילה טוב:)

18/08/2015 20:36
סיפורים נוספים שיעניינו אותך