הבת של השכנה

בגיל 22 כבר הייתי שנתיים עם חבר.
גרתי עדיין עם ההורים שלי. בית פרטי, דו משפחתי בשכונה צעירה.
עם השכנים בקיר הצמוד היתה לנו שכנות טובה. אפילו היתה לנו דלת שחיברה בינינו.
השכן שהיה אז בן 45 בערך היה איש שקט ועדין.
יום אחד, חבר שלי נכנס הביתה ואמר לי: את לא מאמינה! השכן תפס אותי וסיפר לי משהו מטורף לגבייך!!!
לגביי? הייתי המומה.
מה הוא סיפר לך?
הוא אמר לי שהוא שמר בתוכו המון שנים סוד גדול ולא העיז לדבר עליו ורק עכשיו, כשהוא רואה שאני כבר שנתיים חבר שלך, הוא אזר אומץ והעיז לספר לי אבל ממש היה לו קשה והוא לא ידע איך אני אגיב.
שאלתי: סוד שקשור בי? למה הוא לא בא ישר אלי וסיפר לי?
כי הוא לא הרגיש בנוח. הוא פחד. לא ידע איך תגיבי.
האמת, לא מצא חן בעיני לשמוע את זה אבל ביקשתי שיספר לי מה העניין. והוא סיפר.

השכן אמר לי ככה. שמאז שאת ילדה, כל יום שהוא רואה אותך, הוא רואה את השכנה שלו מהמושב, שהם גדלו יחד ואת דומה לה שתי טיפות מים! את נראית ממש כמוה! כאילו את זו היא! ויש סיפור שכולנו במושב יודעים, שהשכנה הזאת, בגיל 18 נכנסה להיריון… וההורים שלה לא רצו שאנשים ידעו מזה, אז הם שלחו אותה לאיזה מקום רחוק בצפון עד שיסתיים ההיריון ורק אחרי הלידה היא חזרה הביתה. כולם במושב ידעו על הסיפור שהמשפחה שלה ניסתה להסתיר. ידענו שהיא מסרה את התינוק לאימוץ.
והוא יודע שאת מאומצת. אז הוא שאל אותי אם פתחת את תיק האימוץ? הוא אומר שיכול להיות שאת הבת של השכנה שלו מהמושב!!!
והוא אמר לו את שם המושב.
וואו. המושב הזה נמצא 10 דקות מהבית שלי!…

הקשבתי המומה לסיפור. חבר שלי היה הרבה יותר סקרן ממני ומיד הציע שאסע לשירות למען הילד ואתחיל לשאול שאלות כדי להצליב מידע ולגלות אם אני באמת התינוקת הזאת שנמסרה לאימוץ…

קבעתי פגישה ונסעתי לתל אביב.
הגעתי הביתה וסיפרתי את הפרטים שקיבלתי והשכן היה המום לשמוע שמעט הפרטים שקיבלתי תאמו בדיוק את הפרטים של השכנה שלו מהמושב.
חבר שלי עדיין לא נרגע מהסיפור ולא הסתפק בלדעת את המעט הזה ואמר לשכן ולי, אני רוצה לנסוע לראות אותה! להכיר אותה! זאת אמא שלך! אני רוצה לדעת איך היא נראית, איזה מין אשה היא, איזה אמא היא.
השכן הסתכל על חבר שלי המום ולא הצליח להוציא מילה.
ומה תגיד לה שתראה אותה? שאלתי.
שום דבר, אל תדאגי. אמציא איזה סיפור, שלא קשור אליך.

עבר כמה זמן, ימים, שבוע… וזה יצא לפועל. השכן שיתף פעולה.
חברים שלו ידעו איפה היא גרה. שהיא נשואה עם ילדה, גרה בישוב בערך 20 דקות נסיעה מאיתנו.

ערב אחד, נסענו השכן, אשתו, אני וחבר שלי לחברים של השכן שגרים בשכנות באותו ישוב שהיא גרה בו. אנחנו ישבנו אצלם והחבר שלי הלך ודפק בדלת הדירה שלה.
הדלת נפתחה ומולו עמדה אשה נעימה, חייכנית ושאלה: כן?

שלום, אני מחפש דירה למכירה באזור ורוצה לדעת איך האזור הזה, איך זה לגור פה?
היא הזמינה אותו להיכנס אליה הביתה והם דיברו על עוד כל מיני דברים. ביניהם על המקצוע שלה ואיפה היא עובדת….
כשהוא חזר הוא אמר לי: את דומה לה מאד. היא אדיבה ומכניסת אורחים וחמה ופשוטה. אם את רוצה לראות אותה ושהיא לא תראה אותך, בכל יום שבת בבוקר היא הולכת ברגל עם הבת שלה לבית הכנסת בישוב.
עניתי: לא, אין לי צורך בזה.
הוא סיפר לי שהיא עובדת בעיר שאני גרה בה, ממש ליד הבנק, כבר 30 שנה! ושאם אני רוצה אני יכולה לגשת לשם ולראות אותה בכל רגע!
עניתי ברוך: לא, אני לא אעשה את זה. אני לא צריכה את זה.
עברו עוד 3 שנים. התחתנתי עם אותו חבר, נולדו לנו 3 ילדים מקסימים.
היא עברה לעבוד בעיר אחרת, שקרובה לישוב שהיא גרה בו עכשיו.
תמונה שלה פורסמה בעיתון המקומי כחלק מפרסום של החברה בה היא עובדת.
אותם חברים של השכן שלחו לי את התמונה שלה ואמרו לי: אם את רוצה, את יכולה לגשת לשם ולראות אותה.
הסתכלתי על התמונה, ראיתי אותי ועניתי: לא. אני לא אעשה לה את זה.
כל עוד היא לא רוצה לראות אותי אני אכבד את הבקשה שלה.