הזמן- לזכרה של אמי.

מהו הזמן? מה שעובר בין ארוע לארוע אבל זה שונה בכל מקום.
חנה היתה חברת מושב עובדים בסביבות פרדס-חנה, עבדה קשה מאד.
בבוקר חלבה את הפרות, חלקה מזון לבעלי החיים ויצאה לשדה. בערב אותה העבודה ובין השאר עבודת הבית. לחנה ממש לא היה זמן לנשום. אמרה בלבה: ,נסתדר קצת בחיים, אין לנו ממי לבקש עזרה ולא היה ממי לבקש. נסתדר בכוחות עצמנו ובאמת הגיעו לבית יפה ברוח אותה תקופה. במשך השנים המשפחה עזבה את הכפר, הגיעה למושבה, גם שם חנה עבדה מהבוקר, הילדים גדלו ועזרו לפי הצורך, לא על חשבון שעורי הבית.
חנה ראתה פתאום שיש לה זמן אמרה: "אעשה גם לעצמי ופנתה להתנדבות". באותם הימים הפעילות ההתנדבותית היתה איסוף ציוד לילדי המעברות, וכן פעילות בנעמת. בפעילות זו עסקה מספר שנים. שעברה המשפחה לפתח תקוה בעקבות עבודת האב, חנה לא שקטה על שמריה.
"נחפש מה לעשות". היא פנתה להתנדבות בבית חולים "השרון". היה לה זמן גם לנכדים, לשעורי תנ"ך ולפגישות עם מכרות מימים עברו.
חנה היתה אשה רבת פעלים משום שהיה אכפת לה מה קורה. ידעה להעריך שהזמן קצוב ויש למלא אותו בתוכן. כך עשתה יהיו לה חיים מלאי פעלים ועניין, עד שחלתה והלכה לעולמה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.