קאמילו אזאגי מנשה
ג'אמיל היה בחור צעיר שעלה ארצה לבד בשנות השבעים כדי להגשים את החזון של "העברי החדש". לשם כך הוא עבד בקיבוץ, למד עברית, שירת כחייל בודד והקים משפחה. במשך השנים המציאות הקשתה עליו ולפעמים הוא הרים ידיים. רצף של טעויות ואכזבות מתובלות ברגעים של אושר הפכו את חייו להרפתקה מדהימה.

החזון של ג’אמיל

ג'אמיל היה בחור צעיר שעלה ארצה לבד בשנות השבעים כדי להגשים את החזון של "העברי החדש". לשם כך הוא עבד בקיבוץ, למד עברית, שירת כחייל בודד והקים משפחה. במשך השנים המציאות הקשתה עליו ולפעמים הוא הרים ידיים. רצף של טעויות ואכזבות מתובלות ברגעים של אושר הפכו את חייו להרפתקה מדהימה.

היכרתי את ג’אמיל במילואים. מייד נוצר ביננו קשר מיוחד. בתורנויות היינו מדברים על החיים בתום לב. בלי הדחף הזה להרשים אחד את השני. במשך השנים שמרנו על קשר. היום הוא סבא שיצא לגמלאות ונדמה לי שלמרות הכל הוא שמח בחלקו. לא מזמן הוא סיפר לי שבשעות שהוא יושב לבד בסלון הוא חושב על המורשת שישאיר למשפחתו. “בטח לא כסף. אני לא הקדשתי את חיי לצבירת ממון ורכוש”, אמר לי. אז עלה בדעתו לבקש את אות ההשתתפות שלו במלחמה כחובש קרבי. את הבקשה שלח מזמן אבל לא עונים לו. אולי בגלל שזה קרה לפני עידן המחשבים. בשרות המילואים ג’אמיל התנדב לשרת ביחידה רפואית מוטסת של המטכ”ל. כל יום הוא בודק את תיבת הדואר כי אולי המעטפה כבר הגיעה. “אני בגיל כזה שלקום בבוקר מהמיטה זה נס לכן עכשיו בוער לי לקבל את האות כדי שאספיק למסור אותה לבנים שלי”, טען.
הוא עלה ארצה לבד בגיל צעיר. סיפר לי שגדל במקום שלא הייתה סכנה קיומית ליהודים אבל חווה גילויי אנטישמיות מכוערים בבית הספר הנוצרי בו הוא למד תיכון וזה מאוד השפיע עליו. “בדרך חזרה הביתה מהלימודים היו תלמידים מהכיתה שצעקו עלינו קללות כמו רוצחי ישו או יהודים נוכלים”. נוסף לכך, הסביר, אם הוא היה מתאהב בבחורה לא יהודיה מהכיתה ההורים שלה לא היו מרשים לה לצאת איתו לסרט או למסיבה. זאת הסיבה שקסם לו מאוד החזון הציוני של “העברי החדש”. זה שחי בצניעות, שואף לצדק ואחווה. זה שגם מוכן להגן באומץ לב על מדינת היהודים ועובד את אדמתה לאחר 2000 שנות גלות. “גלוי נאות, הודה בפניי, גם האפשרות להתאהב מבלי שידחו אותי בגלל היותי בחור יהודי משך אותי לארץ אבותינו”.
את העברית המתחדשת של אליעזר בן יהודה לא הכיר. בבית הספר היסודי של הקהילה לימדו אותם לקרוא כדי לעלות לתורה בבר-מצווה וגם בסידור התפילה אבל בלי להבין מילה. לכן שלחו אותו לאולפן בחיפה. שמה פרחו הקשרים הרומנטיים בין צעירים וצעירות שגם עלו לארץ לבד מכל קצבי תבל. “לא רק עברית למדנו, גם היסטוריה של ארץ ישראל ותנ”ך”, ציין בגאווה.
את החזון הציוני התחיל לממש בקיבוץ. כיוון שהיה בחור גבוה וחסון שלחו אותו למטע הבננות. שם היה סוחב על הכתף כל יום עשרות אשכולות כבדים של פרי במשך כמה שעות תחת השמש הקופחת שעל שפת הכינרת. רוב החבר”ה שעבדו בקטיף היו אנשים נחמדים שהעריכו את כושר העבודה ואת חוש ההומור שלו שזאת תכונה נפוצה באזור הים הקריבי ממנו הוא בא. ככה שרכז המטע ידע את המיקום המדויק שלהם לפי הצחוקים שבקעו מבין העצים. הוא נזכר שפעם שאל את כל הצוות האם מתקיימים בין החברים דיונים על המשמעות של לחיות בקיבוץ לעומת החיים בעיר. “הרי בלי ויכוח אידאולוגי מתמיד אי אפשר לקיים את חיי היחד בעולם שמשתנה כל הזמן”, הסביר. כולם שתקו והסתכלו עליו כאל עוף מוזר. בדיעבד הוא חשב שלמרות שלקיבוצים יש הרבה זכויות כבר בשנות השבעים המאוחרות הופיעו הניצנים הראשונים של תופעת “האדונים והמשרתים” ביחס לעובדים השכירים של עיירות הפיתוח. אחר כך באו לעבוד פועלי הקטיף של קבלן ערבי. זה קרה אחרי שהצעירים המתנדבים הפסיקו להגיע מאירופה. גם הרגיש שהתסכולים והשעמום של כמה מהחברים דירבן את המנהג הבזוי של הרכילות המרושעת שפגע בתדמיתם של רבים. כיאה לכל כפר קטן הדביקו לכל אחד מהצעירים תווית שסיכמה, לפעמים באכזריות, את אופיו לתמיד. זה עצלן, זה בריון, זה טמבל, זה סכסכן, זה שקרן…גם טען שדור ההמשך לא כל כך הסתדר עם הכללים של חיי השיתוף בהם הרוב באספת החברים קבע לא רק גורלות אלה גם מה מותר ומה אסור בצריכה הקולקטיבית. ולא תמיד משיקולים ענייניים. עקב כך תמיד היו כאלה שעזבו את המשק או שהפסיקו לאכול בחדר אוכל עם כולם. עם הזמן נוצרו גם מחנות והוויכוחים הפכו לפעמים לסכסוכים מרים בין חברים שלא דיברו אחד עם השני במשך שנים, סיכם.
את החלק השני של החזון הוא מימש כאשר התגייס לצה”ל. הוא סיפר לי שההורים שלו חשבו שהשתגע. הרי בחזון שלהם היה צריך להיות עורך דין, רופא או מהנדס אמיד ולא חייל מין השורה שמסכן את חייו על הגנת המולדת. “כי התמיכה בישראל של הקהילה היהודית הייתה תמיד נלהבת בתנאי שבניה לא יעלו ארצה”.
ביום הגיוס נאמר לו שהוא חייל בודד ואפילו קיבל תעודה צהובה וגדולה שהעידה על כך. “אבל לא אמרו לי מה לעשות איתה. היא הייתה כל כך גדולה שהייתי צריך לקפל אותה פעמיים כדי שתיכנס לארנק”.ידוע לכולם שהשרות הצבאי מחייב תמיכה צמודה של המשפחה בחייל. קודם כל בית חם שחוזרים אליו בחופשות לארוחות משפחתיות, לישון במיטה שלך, לכבס את הבגדים, לקבל כסף לסרט בקולנוע, לסיגריות או לבגדים חדשים וגם לדאוג להספקה סדירה של דברי היגיינה וכל מני צ’ופרים. “את כל זה לא היה אפשר לממן מהמשכורת הזעומה שקיבלנו. אני, למשל, כדי לעשן הייתי מיישר בדלי סיגריות שהייתי אוסף מהרצפה בבסיס”.
כבר בקורס החובשים החברים הקרובים אליו הצמידו לו את הכינוי “ג’אמיל” כשמו של סבא שלו שהיה יהודי ממוצא מצרי. הוא אהב את זה מאוד. “סבא בטח היה מתגאה בנכד החלוץ שלו”. הוא היה החניך המבוגר שבחבורה. “התחלתי לקלוט את מצבי כאשר תפסתי את יונתן מחטט בארונית שלי. שאלתי אותו מה הוא מחפש. אמא שלי אמרה לי לקחת את הבגדים שלך לכביסה אצלנו, ענה. עם הזמן החברים שלי שמו לב שאני לא יוצא בסופי שבוע או לאפטרים. דני היה הראשון שלקח אותי אליו הביתה לאפטר. אחר כך אמיר לקח אותי לסופ”ש. ההורים שלהם קיבלו אותי באהבה וכל פעם הייתי מתרגש מחדש מהיחס החם והמפנק. עד היום אני אסיר תודה”.
לאחר הקורס השאירו אותו כמדריך חובשים קרביים. הוא ראה בזה זכות גדולה. ובכל זאת מחוץ לבסיס הוא חווה עוני. “עד כדי כך שנאלצתי לקחת הביתה שאריות של מנות קרב שנפתחו באימונים. והוסיף, הייתי יוצא הביתה עם התרמיל מלא בקופסאות לוף, גולש, חומוס ושפופרות של ריבה. יפה החברה האהובה שלי, היום אשתי, למדה אז בבצלאל ויחד נרשמנו ברבנות כארוסים על מנת לקבל בשכירות מסובסדת דירה קטנה בשיכון מרוחק שהפך לבית הראשון שלנו בישראל. הסוכנות היהודית גם סיפקה לנו שתי מיטות ברזל, שולחן אוכל קטן ושני שרפרפים, פוכים להתכסות בחורף ופרימוס לבישול. אני זוכר שבחורף היינו משחקים אבן, נייר ומספריים כדי להחליט מי ילך להמתין בסבלנות עד שלהבת הפרימוס תתחזק כדי לחמם מים לכוס תה או מרק. עם הפז”ם באו הדרגות של סמל. פעם כסמל תורן עשיתי פדיחה שהפכה לאגדה. זה קרה מול מסדר החיילים ובמקום להגיד “להרמת הדגל המסדר יעבור לדום” נפלט לי “להרמת הרגל…”. זהו, אכלתי אותה, המעידה הזאת גרמה לאין ספור צחוקים וליוותה אותי כל השרות. לפעמים הייתי סוגר חודש בלי לצאת ואז יפה הייתה אופה עוגה לשבת ולאחר תיאום מראש נוסעת באוטובוס עד הבסיס, מתייצבת ליד הש.ג. וממתינה עד שחבורת המדריכים, כולם בדרגת סמל, הייתה יוצאת לקראתה, עוטפת אותה, עוברת את השער ומכניסה אותה לבסיס בלי פס. התפקיד של סשה היה להסתכל על החניך ההמום בש.ג. בעיניים של רצח כדי להרתיע אותו. בפעם הראשונה פינו לנו את החדר כדי שתהיה לנו קצת אינטימיות. חוץ מדני המבולבל שהתכונן ללכת לישון לידנו…תוך כמה דקות החבר”ה נכנסו, החטיפו לו כמה כאפות וגררו אותו החוצה. יפה, שגם הייתה רגילה לאכול בבית לוף כמוני, אכלה ארוחת יום שישי בחדר האוכל עם כולנו בידיעה של הקצין התורן. עם הזמן אפילו הופיעה בהיתר אל מול כל החיילים בערב שירה של שירי קאט סטיבנס בליווי הגיטרה שלה”. ג’אמיל גם סיפר לי שההופעה של יפה התקבלה במחיאות כפיים סוערות ובמשך כמה ימים כולם דיברו על החברה ה”שאפה” שלו.
“תשמע קטע”, אמר לי. “יום שישי אחד הייתי בדרך הביתה ובתחנה המרכזית של ירושלים שוטר צבאי ניגש אלי ודרש לתדהמתי שאני אפתח את התרמיל. פתחתי והוא ראה שהתרמיל מלא בקופסאות של מנות קרב שלקחתי כדי שיהיה לנו מה לאכול בשבת. ניסיתי להסביר לו שאני חייל בודד אבל תקע לי תלונה על המקום. כמה ימים אחרי התקרית הזאת זומנתי ללשכה של המב”ס. ג’אמיל, אתה עולה למשפט, הזהירו אותי. ניכנסתי ללשכה עם כומתה על הראש ועמדתי דום מול הסגן אלוף המשופם. הרגשתי חרדה נוראית. ידעתי שאני עומד לחטוף עונש על הקופסאות שגנבתי. ואז מפקד הבסיס אמר לי: עמוד נוח. שב!. לשבת המפקד?. שאלתי. כן שב. אתה לא עומד למשפט. תגיד לי, למה לא פנית אלי?. שנתיים אתה במצוקה ואני צריך לדעת דרך החברים שלך שאין לך מה לאכול בבית?. אני הייתי דואג שתקבל סיוע. המקרה שלך מצער, המשיך. בגלל טעות מתמשכת הנתונים שלך כחייל בודד לא נקלטו במערכת. זה לא הפתיע אותך שאתה לא מקבל עזרה?. לא המפקד, חשבתי שזה ככה, השבתי. אמרו לי שיש לך חברה ושהיא בעצם המשפחה שלך. קודם כל אנחנו נדאג שהחברה שלך תקבל פס כדי שתוכל לבקר אותך בסופי השבוע. אמר וחייך. לגבי הסיוע הוא בדרך. אתה משוחרר!. יצאתי מהמשפט ההזוי הזה מבולבל לגמרי. ובאמת כעבור כמה ימים קצינה בשלישות הראשית הסבירה לי מה קרה, ביקשה ממני סליחה ומסרה לי מענק חד פעמי רטרואקטיבי שאיפשר לנו לשלם כמה חודשי שכירות, לקנות סלון קטן ופשוט מבמבוק, טוסטר, קצת בגדים ואוכל טרי בסופר. היינו בשמיים”.
יום אחר הוא גם סיפר לי על החתונה שלו: “החלטנו להתחתן בעודי חייל. קבענו תאריך וצה”ל נרתם לדאוג לחופה, לסלון ולכיבוד. אמא של הכלה התנגדה בתוקף. ממה הם יתפרנסו?, שאלה בדאגה. אבל אנחנו היינו נחרצים. בימים ההם נשמעה אזעקה בבסיס. זה לא תרגיל!, זאת אזעקת אמת, צעקו המפקדים לכל עבר. כל אחד רץ להתארגן ולקבל ציוד מבצעי. המב”ס הסתכל מהמרפסת של הלשכה על כל הבלגן. ואז צעק לעברי: חייל, בוא הנה, לאן אתה הולך?. אני?, כן אתה. אני הולך להצטייד המפקד. לא, אתה לא הולך לשום מקום. אתה חתן עם תאריך לחופה ואתה לא יכול לצאת לחזית. שב בשקט!. הייתי בהלם. ראיתי איך כולם יוצאים בשיירה מהבסיס אל הגבול ואני נשאר מאחור”.
“לפני החתונה הוריי באו לארץ. ההזמנות נשלחו. רובם מצד הכלה. היה לי קשה לקבל שהחברים שמשרתים איתי לא יהיו בחתונה שלי. ביום החתונה היה חג פורים והיו שכנים שחשבו שהתחפשנו למסיבה. את רוב האורחים לא הכרתי אבל הייתי בכל זאת מאוד שמח. יפה פשוט הייתה קורנת מאושר ומהממת ביופיה. כעבור כחצי שעה שמענו קולות וצחוקים רועמים מהכיוון של הכניסה לאולם השמחות. ואז נכנסה בסערה חבורה של חיילים שלבשו בגדי ב’ מטונפים ושהיה ניכר בהם שלא התקלחו כמה ימים. לא יאומן, הם היו החברים שלי שבאו לחגוג איתנו. התברר אחר כך שהסמב”ס המדהים ארגן את כל המסע ושלח משאית לגבול על מנת לאסוף אותם כדי שיבואו לשמוח בחתונה של ג’אמיל. הם רבו ביניהם כדי להחזיק את המוטות של החופה, רקדו, אכלו ושתו כאילו אין מחר. את ריקודי “הסלסה” רקדו על פי נוסחה שלימדתי אותם בבסיס. “תרקדו כאילו יש לכם גיר תקוע בתחת ואתם כותבים על הרצפה 8888 לפי קצב המוזיקה”. וזה עבד. “הצברים” ידעו להתנועע כאילו רקדו בקרנבל של ריו דה ג’אניירו. כעבור כמה שעות עזבו את המקום כדי לחזור לעמדות שלהם מעבר לגבול. זאת הייתה חוויה מטורפת שלא נשכח לעולם. כמתנה לחתונה הביאו חבילה ענקית עטופה בנייר חום. כאשר פתחנו את המתנות בדירה הורדנו את העטיפה של החבילה וגילינו להפתעתנו חמש קופסאות שלמות של מנות קרב. יפה ואני פרצנו בצחוק. ההורים שלי לא הבינו מה הקטע. לשמחתנו הפעם המנות היו רק לתצוגה וחזרו שלמות לבסיס”.
אבל לא הכל היה טוב, הוסיף. “כאשר התחלנו להדריך ענדנו דרגות של רב טוראי וחילקו אותנו בין צוותים שונים בפיקודם של סמלי קורס. לאחר כמה חודשים הגיע לבסיס קצין זוטר ושאפתן שלאחר זמן מה שם לב שאני מתקשה בתפקידי החדש כסמל קורס בעיקר בגלל הצורך לעבוד בחוץ בעבודות מזדמנות כדי להביא עוד כמה לירות הביתה. מישהו בא אליו להלשין שאני אמרתי לחברים שלי שנראה לי שהוא טיפוס מתנשא. אז הוא כינס את כל הסמלים ומולם השפיל אותי באומרו שאני סמל קורס גרוע ושכל הסיפור של “החייל הבודד המסכן” זאת הצגה. עלי אתה לא תעבוד!, גער. הוא אפילו התקרב אלי, הרים את קולו ואיים עלי שאם הוא ישמע שאני מדבר עליו שוב מאחורי גבו הוא יתקע לי תלונה ויכניס אותי לכלא. שתקתי. כולם שתקו. אף אחד לא אמר כלום להגנתי. פחדנו. זה מה שאמר לי אחר כך הסמ”ר מישה שהרגיש צורך להתנצל בשם כולם. התקרית הזאת שברה את ליבי. תוך זמן קצר העבירו אותי לבסיס אחר “קרוב לבית” בזכות טוב ליבו של הסמב”ס סטאצ’ק”.
עברו מאז הרבה שנים. בפעם האחרונה שדיברנו ג’אמיל אמר לי: “אני עדיין פותח כל יום את תיבת הדואר בתקווה למצוא מעטפה של משרד הביטחון. לצערי אות המלחמה בה השתתפתי וממנה חזרתי הלום קרב עוד לא הגיעה”.

מאת קאמילו אזאגי מנשה

החזון של ג’אמיל
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך