החיים שהיו

sapir13 04/05/2018 271 צפיות אין תגובות

קשה להבין איך אדם משתנה בכמה שנים, ואפילו פחות- בכמה דקות.
אף אחד לא מודע לכך תחילה- יש חשדות, כן, אך אתה מסרב להאמין לכך, לכך שיש בעיה כלשהי עם האדם שאתה אוהב ומעריך, זה שהכרת כל חייך.
החיוך מתחיל להיעלם, ואיתו השמחת חיים, ואז לאט לאט גם הזיכרון, ומשם מתפתחת העצבנות- כי אתה לא זוכר מה עשית או מה קיבלת או אם אכלת- אבל גם כשכל המשפחה שלך מנסה לעזור לך, להיות סבלנית כלפיך וכלפי המצב שלך, אתה כבר כל כך עמוק בזה שאתה לא מודע למה שקורה סביבך, אתה לא מודע לכלום. אתה נמצא במין עולם, בועה מחשבתית כזאת שמקיפה אותך ואתה בטוח שמה שקורה בה הוא המציאות, שהעייפות שאתה מרגיש עכשיו מרמזת על כך שאתה צריך לישון כשבעצם זו רק עייפות גופנית מכל ההליכה וההתרוצצות שאתה מכריח את גופך לעבור ללא צורך.
גם אחרי שעושים הכל, לאט לאט הכוחות שלנו נגמרים. ואני? הפחד שלי הוא שאז לא יישאר דבר שיגן עלייך, שלאט לאט נוותר, שנשכח על מה אנחנו נלחמים- כי כרגע האיש שאנחנו זוכרים כבר לא קיים, לא במראה ולא בדיבור ולא בהליכה ולא בהתנהגות.
פשוט לא.

קשה להבין מה אתה חושב; לא, בעצם זה בלתי אפשרי.
אתה נמנע מלאכול ומרזה עד שגופך נראה כמו שלד עצמות, ופתאום התיאבון חוזר ואתה לא רוצה להפסיק, ואז הכל חוזר חלילה. אתה מסרב לראות טלוויזיה בחדרך- מה שיכול לחסוך לך את המעבר מהחדר לסלון- אלא רק בסלון, אבל כעבור כמה דקות אתה כבר רוצה לשוב לישון.

יש לך מן שגרה מטרטרת שאתה דבק בה.
הבעיה היא, שהיא לאט לאט מרחיקה את כולם.

היום ההוא שבוא באנו לבקר אותך ואתה הסתובבת אליי וזיהית אותי, ממש קראת בשמי וזכרת שפגשתי אותך אז אחרי הניתוח ודיברנו- זה היה היום הכי מאושר שלי. הרגשתי שעדיין יש לך חיבור למציאות. אמנם קל, אך זה משהו. ניסיתי שלא להשלות את עצמי יותר מידי, כי הרי זה ידוע שמידי פעם יש רגע של צלילות ושזה לא נשאר לנצח, אך זה היה אמיתי וזה היה זיכרון ששנינו חלקנו.

בבקשה, תנסה להיאחז בזה.

החיים שהיו
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך