היא.

Prepare To Die 03/04/2015 433 צפיות אין תגובות

הצרחה פילחה את האוויר הקר.
היא נרדעה מעבר לקיר האבל שמאחוריו התחבאה. היא ידעה שהם ימצאו אותה. שהם ייקחו אותה.
במשך חודש כבר זה ככה. בכל יום לוקחים חמישה ילדים או ילדות מהעיר ועושים להם דברים נוראים, אף אחד לא ידע מה.
היא הייתה נחושה להישאר בחיים, לא להיתפס, לא להילקח על ידיהם.
מי שנמצא כרגע בפנים הייתה חברה שלה. הן ברחו ביחד, אבל אז הם תפסו אותם. היא הצליחה לברוח, אבל חברתה נשארה בפנים.
הצרחה פילחה את האוויר הקר. היא פחדה. היא ידעה שאם יתפסו אותה, יעשו לה את אותו הדבר, רק שהפעם הצרחה שלה תרעיד את מי שיהיה בסביבה.
הדמעות נקוו מסביב לעיניה, נמאס לה, הם הגיע לפני חודש, ואסרו את ההורים של כולם ומאז לקחו את הילדים.
היא לא הבינה למה הם עושים את זה. למה הם כל כך אכזריים?
למראית עין הם היו בני אדם רגילים, אבל אם בורחים מהם, מבינים מה הם באמת.
הם יכלו לרוץ במהירות מטורפת, היו להם מכות קשות כאבן, הם יכלו להריח כל דבר ממרחק של קילומטרים, הצרחה שלהם שיתקה את מי ששמע אותה.
היא הצליחה לפתח יכולת נגד מהצרחה שלהם; היא הייתה רק צריכה להתנתק המציאות לרגע, לחשוב על דברים אחרים, דברים משמחים. המטרה של הצרחה הייתה לעורר פחדים וסכנות, וכך לשתק את הקרבן.
היא גם הצליחה לגלות דרך להתחמק מחוש הריח שלהם. כשהם פרצו לבית שבו היא וחברה שלה התחבאו, הן ניסו לזרוק עליהם את מה שהיה שם, ביניהם, גם תבלין קינמון. הקינמון שיתק זמנית את חוש הריח שלהם, והן ברחו.
מאז היה עליה תמיד תבלין קינמון פיזרה על בגדיה.
הדמעות התחילו לזלוג. היא לא רצתה להישאר יחידה, אחרונה.
להיות האחרונה מבני מינה, היחידה שבחיים, היא היא רצתה להיות עם המשפחה שלה, חברות.
הבעה נחושה הופיעה על פניה. היא הולכת למצוא את כולם – ולשחרר אותם. היא לא ידעה איך, איפה, מתי, היא רק ידעה שזה יקרה.
היא לא ידעה אם היא תצליח לברוח, אם הם עדיין בחיים, אבל היא תגלה.
היא ניגבה בתקיפות את הדמעות מפניה.
‘אני הולכת להצליח, לא משנה מה’, חשבה. היא חיכתה עד שהסיור שעבר שם יתרחק, והתחילה לרוץ.
היא רצה הכי מהר שהיא רצה אי פעם, השתמשה בכל הידע שלימדו אותם נגד היצורים האלה.
היא פיזרה קצת קינמון מאחוריה, שיסתיר את העקבות.
כשהיא התקרבה ליציאה מהעיר היא שמעה צרחה; מצאו אותה.
היא הגבירה את הקצב, שיערה מתבדר ברוח הערב הקרירה. היא ראתה את השער שהוביל החוצה. היא יכלה לשמוע את הנשימות של היצורים מאחוריה. היא קיוותה שתצליח להגיע לשער לפניהם. היא כבר כמעט הגיעה.
היא רצה עוד ועוד, ליבה פועם בחוזקה.
והיא הגיעה, סוף סוף, עברה בשער אל השדות שמאחורי העיר, שאף אחד לא העיז לצאת אליהם, השדות שמהם היצורים הגיעו. היא לא ידעה עם יש עוד מקום יישוב איפשהו, אבל הם לקחו את כל המבוגרים למקום כלשהו, אז חייב להיות מקום.
היא הגיעה לשדה ענק. העשב הגיע לה עד החזה, ופרחים סגולים עמוקים היו מפוזרים לכל אורכו. באור הלבנה היא יכלה לראות במטושטש את הפרחים. העשב האט את ריצתה, הוא סיבך את רגליה, אבל היא נאחזה בתקווה שהוא מאט גם אותם. היא הוציאה מכיס במעילה את שקית הקינמון. לא היה בה כלום.
היא סובבה את הראש תוך כדי ריצה.
ארשת פניה השתנתה בין רגע.
הם היו קרובים. יותר מדי קרובים.
הבעת פניה, המלאת תקווה והתרגשות מתוחה, הפכה לפחד נורא, פחד משתק.
לפתע הופיעה אבן בדרכה והיא מעדה על הדשא. ליבה הלם במהירות, בפחד.
הם הגיעו אליה, הם היו שלושה. אחד מהם התקרב אליה ונעמד מעליה. פניו החוורות בהקו לאור הירח, ועיניו השחורות היו אפלות ומלאות שנאה. “אז…” הוא אמר בשנאה. “הנה את.” הוא תפס את בצווארה והרים אותה באוויר.
היא לא יכלה לנשום. היא נחנקה. “בבקשה…” היא אמרה בקול קטוע וחנוק, דמעות זולגות לאורך פניה.
הוא הסתכל לה בעיניים. היא ראתה שינוי כלשהו. אחיזתו בה התרפתה.
הוא התחיל להוריד אותה לקרקע, אבל אז שב ואחז בה גבוה. “את באמת חושבת שזה יעבוד עלי?!” הוא צחק. “את לא מכירה אותנו!” ובתנועה חלקה הוא הטיח את גרונה בקרקע.
היא דממה.

היא.
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך