הסיפור שלי

טוב, אז מאיפה מתחילים? איפה אתה מרגיש את הרגע הזה שזהו.. עכשיו אתה מחליט לשבת להקליד לתוך מסך פשוט את כל החיים שלך.. או אולי תמצית מהם, כל הרגשות, הפחדים, השאיפות.. האכזבות.

אנסה לספר לכם בקצרה על החיים שלי.. לא ממש זוהרים במיוחד אבל.. טוב מצד שני תמיד יש מישהו שיכול להתחרות איתך ברמת הסבל

אז.. יש לי הורים, כן, אמא, אבא, חיים ביחד הא? מגניב. לא גרושים.. או שלא מגניב? אז יש לי אמא שהיא משתדלת לזרום עם החיים מה שקרה קרה והוא לא משנה כי הוא קרה.. אסור לך לבכות או להתבכיין או להתמסכן בקצת כי זה קרה ועוד יקרה.. אבל מזה משנה? זורמים..
זורמים עם זה שאת גרה עם בנאדם.בעלך.שלא בקו השפיות שכל פעם שהוא שותה או מעשן או ששמח לו קצת יותר מידי אז הוא יכול להעליב. לפגוע. לירוק עלייך. לרמוס. לקלל. להקניט אותך או שאולי ואבוי גם להרביץ לך.. אבל מזה משנה? הוא כזה וסולחים לו. כי הוא כזה. הוא לא אשם. יש לו בעיה כן?
אמא. אני גרתי איתך בבית. אני שמעתי אותך אומרת שאת מתגרשת. שזהו. שלא עוד.. אני זוכרת את התהרגשה הזאת, הרגשה של.. יש זה נגמר!תחושה של שחרור מלווה בפחד מלווה בשמחה אבל.. אחרי כמה שעות.. מתחרטת. כי הוא ביקש סליחה. הא, וכי הוא כזה :)
בעולם אחר שבו יכלתי להגיד את הדעות שלי. שבאמת ישמעו אותם. מבלי שאשמע מתבכיינת או מתמסכנת הכל היה שונה.. החיים שלי היו שונים
במקום ללמד אותי מהם החיים ואיך להתמודד עם אנשים.. אני מפחדת מהצל של עצמי
בטח רובכם לא יבינו דבר על מה שכתבתי.. אבל רק רציתי לפרוק,
ולהגיד תודה לך אמא. תודה לך אבא.
אבל את השיעורים שלי בחיים כנראה אלמד לבד..