הרוצח השקט

oliv 18/07/2018 247 צפיות 5 תגובות

הזמן לא מרפא אותנו כמו שרובנו הובאנו להאמין. הוא לא מרפא את הפצעים שלנו, לא עוצר את הדימום שלנו.
הזמן הוא רוצח.
הוא פשוט רוצח את הזכרונות שלנו. ובסוף הוא מנסה לרצוח אותנו.

כשאנחנו מתאהבים אנחנו משתנים פעמיים. פעם אחת בעת ההתאהבות, כשאנחנו מגלים תכונות גמישות בעצמנו, כשאנחנו מרגישים נשרפים ומתאחדים בראש עם אדם אחר. ופעם שניה בסוף ההתאהבות, כשאנחנו צריכים למצוא את עצמנו – ולא מוצאים את מי שהיינו לפני.
כשהיא נגמרת הזמן מרחיק ומטשטש גם את מי שהיינו בעת האהבה, הוא מוחק את השביל עם מחק של עיפרון, הוא גורם לך לזכור עצים איפה שהיה פעם שער – עצים צפופים שדרכם לא ניתן לעבור.
הזמן לא מרפא אותנו, הוא גורם לנו לשכוח. ואנחנו, שלא מאמינים שמתנו בעבר, פשוט שוכחים שהיה פעם קול אחר בראש שלנו שהאמין בדברים אחרים.
שוכחים מי היינו לפני שידענו איך נראים אנשים נשרפים.

הרוצח השקט
דרג את הסיפור

תגובות (5)

תיאור טוב

18/07/2018 15:00

זה מזיז מחשבה, יוצר תחושת כמיהה ומחסור למשהו מופשט. התגעגעתי לקרוא אותך

18/07/2018 22:15

הוו! זה ממש טוב

19/07/2018 08:22

ואוו, אני כל כך מסכימה עם זה שהזמן גורם לנו לשכוח. (האמת שעדיין קשה לי להתגבר על המוות של הארנב שלי, הכל מרגיש קהה ורחוק בלעדיו) הזמן גורם לנו להיות אנשים שונים פשוט כי אנחנו לא מצליחים לזכור מי היינו.
אני ממש אוהבת את הקטעים והכתיבה שלך. הם מעולים ומיוחדים בעיניי.

19/07/2018 22:44

זה מזכיר לי את אחד הסרטים האהובים עליי, ״שמש נצחית בראש צלול״.
תיאור נהדר. התגעגעתי לקטעים שלך.

20/07/2018 04:20
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך