הרוצח השקט

הזמן לא מרפא אותנו כמו שרובנו הובאנו להאמין. הוא לא מרפא את הפצעים שלנו, לא עוצר את הדימום שלנו.
הזמן הוא רוצח.
הוא פשוט רוצח את הזכרונות שלנו. ובסוף הוא מנסה לרצוח אותנו.

כשאנחנו מתאהבים אנחנו משתנים פעמיים. פעם אחת בעת ההתאהבות, כשאנחנו מגלים תכונות גמישות בעצמנו, כשאנחנו מרגישים נשרפים ומתאחדים בראש עם אדם אחר. ופעם שניה בסוף ההתאהבות, כשאנחנו צריכים למצוא את עצמנו – ולא מוצאים את מי שהיינו לפני.
כשהיא נגמרת הזמן מרחיק ומטשטש גם את מי שהיינו בעת האהבה, הוא מוחק את השביל עם מחק של עיפרון, הוא גורם לך לזכור עצים איפה שהיה פעם שער – עצים צפופים שדרכם לא ניתן לעבור.
הזמן לא מרפא אותנו, הוא גורם לנו לשכוח. ואנחנו, שלא מאמינים שמתנו בעבר, פשוט שוכחים שהיה פעם קול אחר בראש שלנו שהאמין בדברים אחרים.
שוכחים מי היינו לפני שידענו איך נראים אנשים נשרפים.