זה התחיל בטשקנט – פרק שני

08/04/2021 88 צפיות 4 תגובות

דפיקות חזקות בדלת העירו אותי בבקר. קמתי ממיטתי וניגשתי לפתוח את הדלת. אדם מוצק ונמוך קומה עמד בפתח, קד קידה לשלום ושאל באידיש, “אתה דויד?”.
“כן,” עניתי באידיש והנהנתי בראשי.
“אפשר להיכנס?” שאל ונכנס לחדר לפני שעניתי.

סגרתי את הדלת והלכתי אחריו. הוא התיישב בכיסא היחיד שהיה בחדר והמתין שגם אני אשב. התיישבתי מולו על קצה המיטה וחיכיתי למוצא פיו.
“אני בוריס,” אמר.
“נעים מאד,” עניתי והושטתי את ידי. הוא לחץ את ידי והרפה מיד.
“אני קצין במשטרה,” אמר. ליבי הלם בחוזקה. לזאת לא ציפיתי. רק זה חסר לי שכבר עכשיו אני מסתבך עם המשטרה.
“אל תדאג,” אמר בראותו אותי מחוויר, “אני יהודי בן יהודי,” וחיוך עלה על פניו. נרגעתי והמתנתי שידבר.

“חיים הודיע לי שאתה תבוא,” אמר. “אתה באת בדיוק בזמן. מדברים שהמלחמה עוד מעט תסתיים, לנינגרד כבר משוחררת.”
“איפה הזימלנקה?” שאלתי.
“אתה תתלבש טוב ותבוא איתי עכשיו.” השיב.
קמתי ואירגנתי את עצמי.
“המזוודה?” שאלתי.
“לא צריך מזוודה,” אמר, “היא נשארת פה.”

הוא קם ופתח את הדלת. יצאתי אחריו וירדנו במדרגות. דלפק הקבלה היה ריק ודלת הכניסה היתה סגורה. יצאנו לרחוב החשוך. השעה היתה מוקדמת בבקר. עננים כבדים ריחפו מעלינו והשמש עדיין לא התעוררה. פסענו ברחוב הריק וחלפנו על פני חנויות סגורות, דוכנים עזובים וכיכרות ריקות מאדם. הלכנו כחצי שעה והגענו לפאתי היער. השמש כבר האירה את העצים ויכולנו לראות את השביל המוליך אל עובי היער. המשכנו ללכת בין העצים ושוב כבש החושך את האור.

בוריס עצר ואמר “הנה כאן.” הוא הסיר כמה ענפים יבשים שנערמו ליד אחד העצים ולעינינו התגלה פתח הזימלנקה. זו מחפורת שהיא בעצם בור ענק המכוסה בקורות עצים שכוסו בעפר ומוסתר על ידי ענפים, עלים ועשבים שצמחו עליו, כיסו אותו והסתירו אותו מעיני כל.

עזרתי לו להסיר את הענפים שכיסו את הפתח ונכנסו פנימה, אל תוך מסדרון חפור שהוביל אל מערה רחבה. לאור עששיות בודדות ראיתי עשרות נשים גברים וילדים יושבים על מיטות עץ מאולתרות, מסודרות זה לצד זה ועליהם מזרונים בלויים ושמיכות צמר ישנות. התקדמנו ביניהם עד שבוריס עצר מול קבוצת נשים וגברים שישבה יחד כמסתודדים ורוחשים סוד.

“תסתכל,” אמר לי בוריס, וכיוון את סנטרו לכיוון אישה שישבה ליד גבר שהיה מוכר לי. עכשיו זיהיתי את אמי ואבי. כך הם נראו באלבום התמונות שעמד בין הספרים בסלון ביתי, צעירים מאד. בשנות העשרים לחייהם. הם היו רזים ופניהם היו עצובות. התיישבתי מולם על קצה מיטה פנויה והבטתי בהם בעיון.

התפעלתי מיופיים. נראה לי שהם לא ראו אותי, כאילו הייתי שקוף, או שחשבו שאני הוא אחד הדיירים במחפורת. שלפתי את הטלפון שלי וצילמתי אותם מבלי שהרגישו.

בוריס, שעמד כל אותה עת ליד, טפח על כתפי ואמר, “אני אבוא בערב לקחת אותך.”

הנהנתי בראשי והודיתי לו. הוא יצא ואני נשארתי יושב ומסתכל בהם. אבי שלף שקית בד והוציא ממנה רבע כיכר לחם, בצע אותו ונתן חצי לאמי. הוא פתח מכסה של קופסת פח קטנה ובעזרת מקל קטן ושטוח גירד מתוכה פירורי חמאה ונתן לה אותו. היא מרחה את החמאה על הלחם שלה ושלו והם אכלו בשקט.

זו היתה ארוחת הבוקר שלהם. עוד מעט הם אמורים לצאת אל העיר. ושם ייאספו במשאית אל הקולחוז הסמוך כדי לקטוף ירקות ולהעמיס ארגזים מלאים וכבדים אל משאיות הצבא הרוסי. אני אשקיף עליהם מהצד.

זה התחיל בטשקנט – פרק שני
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (4)

וואס איז זימלנקה? איך רדניש יידיש.

שלוש הערות קטנות בעברית:
“בין הספרים בסלון[.] (ו)הם היו צעירים” – אין קשר רעיוני בין חלקי ה’משפט’, מה גם שחסר סימן פיסוק. הנכון הוא לחלק לשני משפטים נפרדים.
“… הדיירים במחפורת[. הם] (ו)לא הסתכלו” – כנ”ל, לפרק לשני משפטים.
“לצאת אל העיר, (ו)[שם] י[י]אספו” – ‘הם’ הנושא; ‘ייאספו’ נשוא בלשון סביל (בניגוד ל’יאספו’ הפעיל). וא”ו החיבור מלמדת על פעולה נוספת שאותה ‘הם’ עושים (באופן פעיל); המושא ‘שם’ הופך את הנושא לסביל.

בינתיים הסיפור קולח ומרתק. מעניין שאף אחד לא שם לב לטלפון המודרני.

אני ממליץ בחום להגיב על סיפוריהם של אחרים; זו דרך טובה לשווק את סיפוריך, ועל הדרך להפיח חיים מחודשים באתר המנומנם הזה.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

08/04/2021 12:43

תודה

08/04/2021 12:56

    העריכה נהדרת.
    להבא, כדאי להוסיף שורות רווח בין פסקאות. המלצה.

    אני לא גזען, אני שונא את כולם.

    08/04/2021 13:08

שוב תודה

08/04/2021 14:30
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך